מאמר מקצועי למאמנים אישיים: ההבדל בין אימון אישי לטיפול נפשי

מאמר מקצועי למאמנים אישיים: קואצ'ינג לעומת טיפול נפשי

סיכום הרצאה של אסתי פישר היים
סיכמה: אורנה
ערכה: אסתי  

תקציר: מתי אימון מסוכן לציבור?
סיפור מקרה של אימון  "גבר בן 48 שהופנה על ידי פסיכיאטר"  להדגמת ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לאימון אישי. על תרפיה באימון וגבולות הידע, ואיך לא להזיק ...
*****

ההבדל בין אימון אישי לטיפול נפשי הוא משמעותי וחשוב להבין אותו.
טיפול נפשי מטבעו מתייחס אל הלקוח כאל מי שזקוק ל"תיקון". ולמעשה, מהות תפקידו של התרפיסט היא "לתקן מה שהתקלקל" אצל הלקוח. ואילו באימון אישי הלקוח בהכרח נתפס כאדם שלם, בעל יכולות להיטיב את עצמו ולהיטיב לעצמו. 
הבדל זה עשוי להיתפס בטעות כעניין טכני או שולי בלבד, ולא כך הדבר. ההבדל בתפיסת הלקוח ממשיך הלאה ומשפיע במידה משמעותית ביותר על היחסים בין שני הצדדים, על תכני העבודה המשותפת ועל אופן העבודה. לא נוכל להסביר בהרצאה בודדת את כל המשמעות של ההבדל ואנו נתמקד בהרצאה זאת בהיבטים אחדים בלבד.  

הערה: כשם שיש זרמים שונים בפסיכולוגיה וסוגי טיפול שונים, יש גם גישות שונות באימון אישי.
אנו נתייחס כאן לגישה המורחבת "תרפיה באימון" הנלמדת ב- iCU ומאפשרת עבודה מעמיקה עם לקוחות, ולא לגישת האימון המצומצמת השגורה במקומות מסוימים ואשר עניינה העיקרי בהישגים מוחשיים, שיפור ביצועים, הכוונת הלקוח באופן פעיל, ייעוץ או מתן הדרכה, והתערבות "לא עדינה" בענייניו. לגישות מצומצמות אין כל פתרון למצב בו המתאמן חש "חלש, מודכדך, מתקשה להחליט, חושש, מתקשה לקחת אחריות ..." וכד'.

משך התהליך

נחזור לשאלת ההבדל. פסיכותרפיסט קלאסי נכנס עם המטופל שלו לתהליך שסופו מי ישורנו. כלומר, אין מועד סיום. סביר להניח כי הלקוח מודאג משאלת "משך התהליך" בגלל התשלום הכספי הכרוך בכך, אולם מבחינת התהליך עצמו ברור כי אין למצבו הכספי של הלקוח כל משקל בקביעת משך התהליך. לתהליך נפשי יש דרישות משלו: התהליך עשוי לדרוש מהלקוח להגיע לפגישות שבועיות במשך שנה או לפגישות דו-שבועיות במשך שלוש שנים. התרפיסט אינו קובע מראש "מועד סיום" פשוט משום שהוא אינו יודע מראש כמה זמן יידרש ללקוח שלו להחלים, להירפא, לתקן את עצמו, לסיים את הטיפול בעניינים לשמם הגיע. יש מטפלים מעטים החורגים מקו-התנהלות זה וקובעים מועד סיום משוער. 

רוב האנשים כמו גם תרפיסטים רבים לא יודעים כי פרויד היה הראשון להציע קביעה של מועד סיום וכי הוא פעל כך. פרויד הדהים את עמיתיו ואת תלמידיו בקובעו מראש תאריכי סיום לטיפולים המורכבים של הפסיכואנליזה. הוא עשה זאת על מנת להאיץ את התהליך וגם על מנת להתגבר על התנגדויות של המטופל, התנגדויות שמתחילות לצוץ ככל שהשיחות נעשות מדויקות ומעמיקות יותר. (ר' "איש הזאבים" עמ' 146).  

הערה: במהותו, אימון אישי איננו תהליך פתוח אלא תהליך תחום בזמן. אולם, כשם שבטיפול נפשי יש מעט מצבים בהם כן אפשר או מתאים לקבוע מועד סיום, כך באימון אישי יש מעט מצבים בהם קשה או לא-מתאים לקבוע מועד סיום. אנו נתייחס כאן למצב השגור ולא ליוצאים מהכלל. 

עבר, הווה, עתיד

כבר ידוע לכולכם כי אימון אישי מתחיל מנקודת הבהרה של המצב בהווה. חשוב להבין כי ככל שהבהרת ההווה מדויקת יותר כך קל יותר לזהות, לקבוע ולהגדיר את המצב הרצוי ללקוח בעתיד. משום כך טבעתי את הביטוי מהווה מצוי לעתיד רצוי.
(למעשה, התהליך זורם בכיוון ההפוך, מן העתיד אל ההווה, ועל כך אפשר לקרוא במקום אחר, במאמר של אסתי, הקלידו בגוגל "מהווה מצוי לעתיד רצוי").
הצעד השני לאחר הבהרת המצב המצוי והמצב הרצוי הוא אמידת המרחק או הפער ביניהם. כאן כבר מתגלה הבדל מאוד מהותי בין עבודת התרפיסט לעבודת המאמן. התרפיסט אומד את הפער שבין מצבו העגום של המטופל בהווה למצבו הרצוי בהווה. כלומר, "העתיד הטוב" נשאר כשאיפה כללית ברקע. התרפיסט מתייחס לעניינים בהווה מהם הלקוח איננו מרוצה, עניינים שאינם "טובים" או אינם משביעי-רצון, ויחד הם יוצאים לדרך למסע שתכליתו לשפר את המתאמן, לשפר את מצבו, את הרגשתו, את חייו. התהליך יסתיים, ככל הנראה, כאשר המטופל ירגיש חזק יותר, שמח יותר, מסוגל יותר להתמודד עם ענייניו. איך זה יקרה ומתי זה יקרה - דבר זה תלוי בעניינים רבים מאוד ולא בהכרח במצב הרצוי עצמו. כלומר, המטרות של המטופל הם רק אלמנט אחד בתהליך הטיפולי. בין השאר, ישפיעו על משך התהליך והתנהלותו האופי של המטופל, הגישה של המטפל, ואפילו לאישיותו של המטפל יש השפעה. בנוסף, מעצם הגדרת המקצוע, פסיכותרפיסט חייב להתייחס לאמות-מידה מקצועיות של בריאות נפשית מול חולי, הבחנה בין "נורמלי" מול  מה שמחוץ לנורמה, וכדומה. 

המטרה: לאורו של מגדלור

ההבדל בין עבודת המאמן לעבודת התרפיסט איננו קל-ערך ואיננו זוטא. זהו הבדל משמעותי מאוד. המאמן, אף הוא אומד את המצב המצוי בהווה מול המצב הרצוי למתאמן, אלא שהמצב הרצוי מוגדר מראש כ"מטרה". בכך, משמש המצב הרצוי מגדלור לתהליך כולו, ובעצם הוא מכוון את התהליך, מאפשר התמקדות, מסייע למאמנים אישיים לנווט את התהליך, ומצמצם את השדות אליהם יתייחסו שני הצדדים במהלך העבודה.
אפשר שמתאמן יגיע לשיחה ויתחיל לספר סיפור שלכאורה איננו קשור למטרה, אבל המאמן המנוסה והמקצועי ימצא דרך לקשר את הדברים אל המטרה שהוגדרה מלכתחילה, על מנת לוודא כי המתאמן אכן מתקדם אל מטרתו ולא רק משתמש בפגישות כמקום של פורקן, התוודות, שיתוף, השגת אמפטיה. סיפור שאיננו מקושר למטרה עשוי להציע שדה-חקירה חדש שירחיק את המתאמן מהמטרה הראשונית בה בחר, ועלול אף להוביל לשדה של עבודה שאיננו מתחום כישוריו של המאמן. 

לפני שנים אחדות נכח בהרצאה שלי מישהו מתחום אימון אישי והוא כה התלהב מרעיון המגדלור שהוא קרא לעסק שלו בתחום הקואצ'ינג בשם "מגדלור". אכן, ייחודו של האימון בעבודה לאורו של מגדלור. למגדלור תפקידים רבים בתהליך האימון ואחד העיקריים שבהם: לאפשר להתמקד במטרה מוגדרת מראש.
ההתמקדות במטרה מונעת מהמאמן פלישה לשדות הנפש או גלישה לעיסוק בתחום שאיננו ממין האימון האישי. למאמן אישי אין כישורים לעסוק בשריטות רגשיות, פצעי-חיים, טראומות או בורות נפשיים שניכרו בעבר. וטוב שכך! הכשרתו של המאמן האישי "להגדיר מטרה ולנסות להשיג אותה" - היא בדיוק מה שהופך את מקצוע הקואצ'ינג לכה נחוץ, חיוני, מיוחד, אפקטיבי, ויקר ערך. בהכרח יש בחיינו עניינים שמתאים יותר לעבוד עליהם בשיטה מובנית, קצרת טווח, מן ההווה אל העתיד. 

האם אימון יכול להחליף טיפול נפשי?

התשובה פשוטה וברורה.
במצבים בהם הלקוח נתון במצב פסיכוטי או באי-יציבות נפשית בודאי ובודאי שהוא אינו מתאים לאימון אישי. במצבים כאלה, הוא הרבה פעמים גם אינו מתאים לטיפול פסיכולוגי אצל מי שאיננו מנוסה ומקצועי לעילא ולעילא, ובודאי שלא לתרפיה אלטרנטיבית, אמנותית, רוחנית, וכדומה. האחריות גבוהה מאוד, הסכנה גדולה, והידע והמיומנויות הנדרשים מהמטפל הם ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שמטפל "רגיל" עשוי להציע.
אולם, במצבים בהם הלקוח נתון ב"מצוקה" ברורה ותחומה, ידע וכלים של תרפיה באימון בהחלט עשויים להועיל לו יותר מטיפול שיחתי נפשי בסגנון פתוח ולא מובנה. ומדוע? משום שאימון אישי יתמקד בשיפור החיים, בטיפוח יכולות וכישורים, בהכנה מעשית לעתיד טוב יותר, והוא כלל אינו עוסק בהתייחסות ישירה למצוקה, הבנתה או פתירתה.
במילים אחרות, פסיכולוג ייטה לשוחח על המצוקה, לברר אותה ואת טעמיה, לחקור את שורשיה ואת התפתחותה, ולנסות לדלות מידע שיבהיר מה חולל את המצוקה במטרה למצוא נקודות אחיזה אותן ניתן "להשיג לאחור" ובהן ניתן להתערב על מנת לרפא נקודות "חלשות" אלה.
מאמן אישי בכלל איננו אמור לפענח מדוע בדיוק הגיע הלקוח למצב אליו הגיע, אלא השאלה במוקד התהליך היא: "מה המתאמן רוצה שיהיה". הנחת היסוד של האימון כי "ללקוח יש יכולת להיטיב את המצב ואת חייו" היא זאת שמובילה את התהליך מנקודת זיהוי המצוקה אל עבודה למען מצב טוב יותר, לקראת "חיים טובים יותר".

הערה: שוב, לא מדובר בתהליך אימוני מסוג ייעוץ, הוראות מן המאמן, התערבות פעילה ושתלטנית, ניג'וז אינסופי "להיות מודע" או שיטות אלטרנטיביות למיניהן, אלא בתהליך המערב שלד מובנה ושיטה ברורה יחד עם ידע וכלים מתחום הפסיכותרפיה המאפשרים למאמן להוביל שיחות ביד עדינה אך בטוחה, בקצב המתאים למתאמן, תוך תמיכה בו, הענקת לגיטימציה לקשייו, וכולי.  

היכולת להוביל תהליך עדין לאורו הברור של מגדלור רחוק - היא אמנות הנשענת על מיומנויות נפלאות מתחום הקואצ'ינג והפסיכותרפיה גם יחד. השיטה מונעת מהמאמן ומהמתאמן לגלוש לעניינים שאינם ממין העניין, כמו למשל חקירת זוועות שחווה בילדותו, וממקדת את השיחות ב"איך אפשר להגיע למטרה שלך, ומה ביכולתך לעשות היום על מנת שיהיה לך יותר טוב". 

הסכנה בקואצ'ינג לא מקצועי

למרבה הצער, הבדלים מהותיים אלה בין אימון אישי לפסיכותרפיה אינם נהירים לאנשים רבים המגדירים את עצמם "מאמנים". מאמנים בלתי-מיומנים כאלה גולשים בלי חשבון לשאלות שאפשר להגדיר אותן כפולשניות, חטטניות, מיותרות, לגמרי לא מקצועיות, והרבה פעמים - מזיקות.
יש והסקרנות מושכת את השיחה לכיוון של "ספר לי עוד על ההתעללות שחווית בילדותך" ויש שהמתאמן-עצמו מבקש להרחיב על כאביו מן העבר, ובכל מקרה - השיחה גולשת לשדות בהם אין למאמן מה לחפש ובהם אל לא לגעת. מצב חמור זה לא רק שהוא מבזה את מקצוע הקואצ'ינג שהוא מעיקרו מתמקד בהווה ובעתיד ולא בעבר, אלא שהוא הופך את קיומם של מאמנים לא-מקצועיים לסכנה לציבור.

לשכת המאמנים המנסה לקבוע סטנדרטים למקצוע זה אינה עוסקת כלל בשאלת הגבולות ואין איש בארץ, או בעולם, לצורך הדיוק, שילמד את כל המאמנים באשר הם, ויקנה להם באופן חד-משמעי הבנה לגבי גבולות הידע וגבולות העיסוק של מאמנים אישיים. מוסדות אחרים בכלל לא מטרידים את עצמם בשאלות חשובות אלה, אולי מתוך חשש לפתיחת "תיבת פנדורה". אבל אלה אינן שאלות שמותר להתעלם מהן. 
למעשה, דווקא הלימוד הצר של אימון טכני, הישגי, משימתי, שלכאורה היה אמור לצמצם את אפשרות הפלישה למחוזות אסורים כגון לבעיות רגשיות עמוקות, מאפשר גלישה ו"מזמין" פלישה, משום שגוף הידע המוקנה למאמנים אישיים מאסכולות אלה כל-כך מצומצם שכאשר הם אינם מסוגלים להועיל ללקוח הם מתחילים לפשפש בעברו ובפצעיו, כאילו שם ימצאו תשובה או פתרון למצב שהידע הדל וארגז הכלים הצר שלהם אינם מציעים כרגע.  

הערה: השתלמות "מאמן בטוח" מאפשרת למאמנים אישיים מכל מוסד מוכר ללמוד עניינים אלה על מנת שאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, כמו גם הציבור בכלל, יוכלו לבטוח בהם. זה חשוב.

גבולות הידע

השיעור הראשון החשוב ביותר למאמן המתחיל וגם השיעור האחרון בו צריך, לטעמי, לסיים את ההכשרה הוא: "מה נמצא בגבולות הידע והמיומנויות שרכשת כמאמן אישי ומה לא, מה מותר לך ומה אסור לך לעשות באימון אישי?"
היכולת לגשת ולטלטל אדם זר תמיד נתונה בידינו. אין זאת חוכמה לבוא ולייסר מישהו או להתערב בחייו ביד גסה.
ההבדל בין אדם רגיל שמנער מישהו לבין מאמן אישי מקצועי שינער את אותו אדם אינו ניתן לביטול: המאמן המקצועי מודע לכוחו מול הזולת ולעוצמת ההשפעה שיכולה להיות לכל מילה ולכל מחווה שלו. עליו לדעת מראש מדוע הוא אומר כל מילה, מה המטרה של כל שאלה, מה ההשפעה של כל שתיקה, איזה יחסים מאפשרים עבודה והתקדמות, וכדומה.  
המאמן המקצועי יודע מתי ללחוץ ומתי לסגת, הוא עובד ביחד עם הלקוח ולא מול הלקוח, הוא מתקדם אתו ולא דוחף אותו, הוא מוביל להשגת המטרה אך לא בכל מחיר, ובודאי לא במחיר של גרימת כאב באמצעות השפלה, גערות, הטפה, או חיטוט פולשני להיסטוריה המכאיבה של הלקוח. וזה רק על קצה המזלג.

סיפור מקרה

על מנת להמחיש את ההבדלים שניסיתי להבהיר למעלה, אספר בקצרה על תהליך עם מתאמן בן 48, נקרא לו מוישיק, שהגיע אלי דרך פסיכיאטר עם בקשה לסייע לו לשפר את חייו.
הפסיכיאטר, אתו שמרתי על קשר לאורך כל התהליך, אמר לי "אני מצטער שאני מעביר לך מקרה כל כך קשה. אם תוכלי לעזור לו זה יהיה נס." 
מוישיק היה שלוש פעמים בטיפול פסיכולוגי (חמש שנים, שלוש שנים, וטיפול שלישי של חצי שנה אותו נטש באכזבה) וכשהגיע אלי עדיין נטל תרופה שהפסיכיאטר רשם לו.

כשירות המתאמן

שוחחתי עם מוישיק טלפונית להיכרות ראשונית. הסיפור שלו היה קורע לב. הוא חווה חוסר אונים ובדידות איומה. כה בודד הוא חש עד שבשלוש השנים האחרונות לא היה מסוגל לאכול ליד שולחן אלא רק מעל השיש, במטבח. הוא אמר שאין לו אף חבר. הוריו נפטרו ואחותו היחידה גרה בארה"ב ומסרבת להיות אתו בקשר, בגלל התנהלותו "הילדותית וחסרת האחריות" אך בעיקר בגלל ריב על הירושה. 
מוישיק התקיים מכספים שנשארו מהוריו ומקצבת נכות קטנה מהביטוח הלאומי. הוא אמר שהוא מאוד רוצה למצוא עבודה ולוותר על הקיצבה, מאוד-מאוד רוצה למצוא בת זוג, מאוד רוצה חברים, מאוד רוצה לטייל בארץ ובעולם עם מישהו, אבל - כל מה שניסה בעבר לא הועיל לו, וכל הניסיונות לשפר או להיטיב את מצבו לא עלו יפה. הוא נשמע לגמרי חסר אונים. אך לא חסר תקווה! לתשומת לבכם, תקווה היא כוח. 
אימון אישי רגיל לא התאים כאן בבירור, משום שאי-אפשר היה לקבוע מטרה מתחום זוגיות, עבודה, או חברה, ולקוות שהוא ישיג אותה. הוא לא היה בשל לעבודה ישירה לקראת מטרה ספציפית באופן שאימון אישי רגיל מכוון אליה.
ועם זאת, המבחן הראשוני של "תרפיה באימון" הראה כי הוא עשוי להיות "כשיר לאימון", דהיינו, מסוגל להתמודד בהצלחה עם תהלך אימוני, ומתאים לתהליך כזה. קבענו להיפגש.

בפגישה הראשונה בחנתי את המאפיינים של כשירות והתאמת המתאמן לתהליך (יש 18 מאפיינים), ושמחתי לגלות כי יש לו מוטיבציה גבוהה ללמוד ולשפר (מוטיבציה היא כוח אדיר!), הוא אינו מאשים אחרים במצבו, הוא מוכן לקחת על עצמו משימות, ובעיקר שכנעה אותי היכולת שלו לשוחח על מצבו בלי "עודף" התנגדויות.
לדוגמה, בשלב מסוים התגריתי בו מעט על מנת לראות אם יש לו מספיק כוחות לעבודה אימונית.
שאלתי אותו: "למה שמישהי תצא אתך אם כל מה שאתה מציע לה זה מצב רוח מדולדל?"
"אני בן אדם נחמד, אוהב לעזור, יודע להקשיב ..."
"אולי אחרי שתבלו יחד בכיף כמה חודשים תוכל גם להישען עליה כשתרגיש מסכן, אבל בלי לבנות בסיס חיובי משותף, האם זה הגיוני לצפות שתמצא מישהי שתשמח להיות עם הבאסה שלך?" להפתעתי ולשמחתי, הוא חייך, ממש כאילו היה מאושר, ותגובתו המקסימה הייתה: "מה שאת אומרת כל כך הגיוני ופשוט, זה כל כך ברור. אף פעם לא אמרו לי את זה כך. ברור שאף אחת לא תרצה. תביני, אני פה בשביל ללמוד איך לתקן את זה. אבל הבעיה שאין לי בכלל מושג מה לעשות  ..."
שמחתי. היה לפני לקוח מתאים ולי היה מושג ברור מה נדרש ומה כדאי לעשות.  

תהליך העבודה של תרפיה באימון

אז מה עושים בתרפיה באימון עם גבר כה מקסים וכה חסר אונים?
כמובן, עובדים עם ההווה ולמען העתיד, ולא נכנסים לעבר. מוישיק הסכים מייד למטרה ברוח תרפיה באימון: ליהנות מחיי.  
איני יודעת אם אפשר לתקן את מוישיק, לתקן את עברו, ואולי תרפיסט מוכשר מאוד יצליח במשימה ששלושת הקודמים כשלו בה, אבל, באותו רגע ובמהלך כל העבודה המשותפת: שמחתי מאוד שאינני תרפיסטית!
כמאמנת אישית, לא היה לי כל צורך לנסות "לתקן אותו". מצויידת בידע עשיר ובכלים רבי-עוצמה של תרפיה באימון, יכולתי להתמקד אתו בכוחות שיש לו, במוטיבציה שלו, ברצון שלו שיהיה לו טוב, בתבונה שלו, בתקוות שלו, בנכונות שלו להיטיב את מצבו, וכדומה.
בסיום הפגישה הראשונה אמרתי לו שלהערכתי מדובר בכ- 25 פגישות, ואכן, התהליך נמשך פחות מחצי שנה (ליתר דיוק, 24 פגישות).

השיחות היו ממוקדות בעניינים כמו: איך לשמח את עצמי, איך להוסיף הנאה לחיי היום-יום, איך להגיע לאירוע חברתי כאשר אני כבר מוטען באנרגיה חיובית, איך לשמח את האחרים, איך להשרות אווירה כייפית, איך ליהנות מעיסוקים שונים כגון הכנת אוכל ולהשקיע בעניין בלי מעצורים, וכדומה. עבדנו על כישורים חברתיים, תקשורת בין-אישית גלויה ומאפשרת, אמון עצמי וחיזוק תחושת הערך העצמי, ועוד.
המטרה הייתה להחזיר למוישיק את הניצוץ לעיניים, להעיר את תשוקת החיים שלו, ובעיקר - לחזק את היכולת שלו לתמוך בעצמו.
מוישיק למד לפעול. הוא חייך הרבה. הוא פיתח את הסקרנות הטבעית שכבתה. הוא השקיע בעצמו, והוא היה נעים לשיחה. הוא היה "ידיד כייפי", ואנשים רצו בחברתו. אני מספרת הכול מאוד בקצרה אבל חשוב לי להזכיר כי השינוי התבטא גם בשיחות אתי: היה ממש נעים אתו, לעומת הפגישות הראשונות בהן היה כבוי, מדכדך ומדוכדך.

בפגישה האחרונה מוישיק דיבר ואני הקשבתי, מחייכת, מוקסמת, וגאה בו. זה לא היה אותו מוישיק שהגיע אלי. זה היה מוישיק עסוק, פעיל, שמח, מעורב, מתלהב. מוישיק שגילה את עצמו, וגילה שיש לו יכולת לשמוח ולשמח. הייתה לו ידידה חדשה, אישה בערך בת גילו, שחשבה שהוא "מדהים", והייתה לו הכנסה מסוימת מעבודה שהוא התחיל בהתנדבות והיא התפתחה למשהו קבוע יותר.
הדבר היחיד שהטריד אותו זה שהידידה שלו "היא קצת מדוכדכת כזאת", והוא רצה שהיא תפרח, תאמין בעצמה, ותרגיש טוב עם עצמה. "היא יכולה לתפוס את משבצת הזמן שאני מפנה", הוא אמר בגאווה..

סיכום

מכל האמור לעיל אין להבין כי לטיפול נפשי אין מקום בעולמנו. נהפוך הוא. במצבים מסוימים אין תחליף לטיפול נפשי מקצועי.
הנקודה שרציתי להבהיר היא שאם אפשר לעבוד עם לקוח ליצירת חיים טובים יותר עבורו, ואם ללקוח יש כוחות נפש במידה מספקת לפעול למען עצמו, אזי אפשר בהחלט לעשות זאת עם כלים של תרפיה באימון. העבודה עם מוישיק, שהיה מקרה לא פשוט בכלל, התאפשרה, בין השאר, הודות לאישיותו ולבסיס נפשי טוב שאתו הגיע.
מובן כי על המאמן ללמוד לאמוד את הכוחות וללמוד להבחין בין מי שכשיר לאימון אישי ומי שאינו מתאים לתהליך מובנה זה, על מנת שלא לגרום חלילה נזק במקום תועלת.

לסיכום: תרפיה באימון מונעת חיטוט מיותר בפצעים, והיא מסוגלת לחולל פלאים על ידי הובלת המתאמן בתבונה ובאפקטיביות אל המצב הרצוי לו.

ההרצאה הבאה: הכשרת מאמנים - כלים ראשוניים.