צנזורה במאה ה-21

התפתחות המדיה האינטרנטית וחדירתה הרחבה לכלל תחומי החיים מעלה סוגיות הבוחנות את גבולות חופש הביטוי ברשת מחד ואת 'ההגנה' אותה מעניק השלטון מפני החשיפה לתכנים לא הולמים מאידך. שתי התפתחויות מן הזמן האחרון, אחת בדמות תיקון לחוק התקשורת, והשניה בדמות פסק דין, מטילות את האחריות לשמירה מפני חשיפה לתכנים בלתי הולמים על ספקיות האינטרנט ועל מנהלי אתרים אשר הופכות אותם הלכה למעשה, לשוטר ושומר המוסר של רשת האינטרנט. אך האם זו הדרך?

צנזורה רגולטורית

כיום שיטוט תמים באינטרנט יכול להניב תוצאות של חומרים פוגעניים כאלו ואחרים העלולים לפגוע ברגשותיהם של גולשים 'ולהשחית את נפשם' של קטינים הגולשים במחשב הביתי או בטלפון הסלולרי .  תיקון לחוק התקשורת[1] שהתקבל לאחרונה, שהוצע על ידי חברי הכנסת מטעם מפלגת ישראל ביתינו, ומעורר ויכוח ציבורי בנושא, מגדיר הלכה למעשה את היקף הצנזורה אשר על ספקיות האינטרנט (כמו נטויז'ן, אינטרנט זהב, בזק בינלאומי וכיו"ב)  להטיל על תוכן המסופק על ידן לצרכן.

על פי התיקון, הוטלה אחריות על ספקיות האינטרנט להצבת הגבלות על התוכן המסופק ללקוחות, המסנן באופן גורף אתרים מסוגים של תועבה, הסתה, הימורים ואלימות. על ספקית הגישה לאינטרנט להביא לידיעת הלקוח את הסכנות הטמונות בגלישה ברשת ובכלל זה אתרים ותכנים פוגעניים ברשת ודרכים לסינון תוכן זה, וסכנות נוספות הנשקפות מהגלישה ברשת ודרכי ההתגוננות מפניהן.

התיקון קובע כי על ספקית האינטרנט  להביא לידיעת מנוייה את האפשרויות העומדות לרשותם לצורך חסימת תכנים אלו ואף להציע למנויים שירות חסימה לאתרים בעלי תוכן פוגעני ללא תשלום נוסף. הודעה שכזו צריכה להימסר בדואר, באתר הספקית ובהסכם ההתקשרות ויש לחזור עליה אחת לשנה. על פי דברי הצעת החוק, מוצע כי בתקנות ייקבע כי לקוח שלא יגיב להודעה שכזו בתום 30 יום ממסירתה יקבל הודעה נוספת, ובאם לא יגיב גם לזו בעבור 30 יום נוספים תחויב ספקית הגישה לחסום את התכנים הפוגעניים ללקוח עד אשר זה יחליט ויודיע אחרת. יצויין כי החסימה האוטומטית היא רק הצעה וטרם התקבלה בחקיקה אך היא מהווה את קווי המתאר להתנהלות על פי החוק. כאן מחייב המחוקק את הגולש לדרוש באופן אקטיבי לקבל גישה לאתרים מסוג זה (opt in) מאשר לאפשר גישה אליהם באופן אוטומטי אלא אם ביקשת באופן אקטיבי שלא לקחת בהם חלק (opt out).

אין ספק שבבסיס  התיקון לחוק עומדים אינטרסים ברוכים להגן על ילדים ועל הציבור מפני תוכן פוגעני ומפני הזוועות שללא ספק מצויות בכל פינה ברשת, אך נשאלת השאלה אם צנזורה כזו ועל ידי ספקיות האינטרנט היא הדרך הנכונה. לדעתנו לא ונביא כאן רק מקצת מהבעיות שעולות ממנה.

ראשית יצויין כי החוק פוגע פגיעה בלתי מבוטלת בחופש הביטוי של הציבור הכולל בחובו את חופש המידע והדעת – הוא החופש להיות חשוף למידע ולקבלו מכל מקור. כך נפגעת זכותנו  לבחור את התכנים אותם אנו רוצים לצרוך ברשת, ואם תתקבל השיטה של חסימה אוטומטית, נמצא את עצמנו נדרשים לבקש באופן פעיל גישה לאתרים כאלו או אחרים, בבחינת "גנב בחשיכה" המבקש לקחת חלק בדבר שהוא אסור או לא מקובל. במקום שיותירו לנו את שיקול הדעת לבקש לחסום אתר זה או אחר במחשבנו הביתי, לוקח בית המחוקקים את הזכות הזו לידיו, גם אם לא ביקשנו זאת מפורשות. לדידנו, בעידן של היום, פוריטניות כזו היא מוגזמת.

פגיעה נוספת בחוק היא של חופש הביטוי והתעסוקה של האתרים אשר עוסקים בתכנים הללו, מבלי שנתייחס למעמדם המוסרי או הערכי, שכן ביום אחד כמות לא מבוטלת של אתרים תחסם בפני רוב האוכלוסיה (שהאקט של הודעה על רצון להישאר מחובר (opt in ) הינו טרחה עבורם), והפגיעה באתרים רבים אשר עוסקים בפעילותיות כאלו או אחרות, היא בלתי נמנעת.

קיימת אף בעיה בהפקדת שיקול הדעת לגבי נאותות של אתר זה או אחר מבחינה מוסרית, בידי כמה אנשי מחשבים, בעיקר כאשר החסימה היא כה גורפת. אין ספק שאם לקוח זה או אחר ביקש לחסום כל אתר בו מופיעה פורנוגרפיה, סקס עירום וכיו"ב, זו זכותו הבלעדית, אך כאשר מתקיימת חסימה נרחבת שאינה תוצאה של דרישה ספציפית, אזי השיקולים צריכים להיות מידתיים, ולבחון מול ההגנה על הציבור (ההדיוט לפי המחוקק) גם את ההגנה על אותם אתרים והעומדים מאחוריהם. האם צילומי העירום של ספנסר טוניק הם בגדר אומנות או פורנוגרפיה, והאם ספק האינטרנט כשיר להחליט בשאלה כזו? האם אתרים אחרים של צילומי נשים בהריון הם תועבה? תלוי כמובן את מי אתה שואל...

ולבסוף החשש העיקרי לדעתנו הוא החשש מפני האופוריה שתבוא לאחר החוק הזה, כאשר כל האחריות מוטלת על ספקיות האינטרנט ומסירה אותה מעל כתפי ההורים או המחנכים. אתרים המשכנעים נערות לעסוק באובססיביות בגופן ולהיכנס למשטרי דיאטה והרעבה עצמית, ככל הנראה יצליחו להתחמק מן המסננת של ספקיות האינטרנט, כך גם אתרים של כתות, קבוצות השפעה, סגידה לקניות ואתרים אחרים שיכולים לפגוע בבני נוער או בציבור בכלל. החשש הוא שמרגע הפעלת החסימה של האתרים המפורטים מעלה תיווצר אצל הורים רבים תחושת הביטחון השגויה שבעקבותיה יוסר הפיקוח כליל אחרי התנהלות ילדינו ברשת.    

אין ספק כי  ככל שהרשת הולכת ונהיית משמעותית יותר לחיינו ונגישה הרבה יותר, במיוחד לקטינים, גובר הצורך בהגנה על רגשות הגולשים הרבים אשר בדר"כ אינם מודעים לאפשרויות החסימה העומדות לרשותם ויתכן מאוד כי אילו היו מודעים היו בוחרים להפעיל את חסימת התכנים. לדעתנו יש לידע את הציבור בצורה מקיפה על הסכנות ברשת ולאפשר להם להחליט איזה מידע יהיה ברשותם ואיזה לא, ובעיקר לחנך ולצייד את הנוער היום בכלים להתמודד עם התכנים הקיימים.

צנזורה על הפרט

מטבע הדברים גבולות חופש הביטוי ברשת מתבטאים באספקטים רבים ושונים, לרבות בתוכן המועלה לרשת על ידי הצרכנים ברשתות החברתיות, הבלוגים והפורומים השונים. בפסק דין שניתן לאחרונה עמד ביהמ"ש על אחריות מפעילי אתרים, המאפשרים שיתוף תוכן, לחומר המתפרסם באתרם. המדובר הוא בפרסום הודעות בפורום הכוללות מידע אישי ושקרי לגבי גולש בפורום. הגולש הנפגע פנה להנהלת הפורום בבקשה להסיר את ההודעות הפוגעניות ולחסום את המשתמש אשר מזין את התוכן ונענה בשלילה. ביהמ"ש קבע מבחן משולש מצטבר לבחינת אחריותו של מפעיל אתר לפרסום פוגע שנעשה על ידי צד ג'. על פי המבחן על הנפגע להתלונן בפני הספק ולדרוש את הסרת הפרסום, על הפרסום להיות פוגעני ואסור על פניו ולספק צריכה להיות יכולת מניעה סבירה מעשית וטכנית. במקרה המדובר קבע ביהמ"ש כי ספקית התוכן יכלה למנוע את הפרסום על ידי פעולה טכנית פשוטה ומשלא עשתה זאת הפרה את חובתה כלפי המשתמש.

לעניין זה יפים דברי השופט ר. אמיר "שמי שיודע על דבר עוולה לא ישב מנגד, כשיש בידיו למנוע זאת מבלי להיכנס לסיכונים מיוחדים. כן ראוי להשאיר אלמנט של גמישות ביישום המודל הזה, כדי לאפשר ליישם אותו גם על התפתחויות חדשות בתחום האינטרנט – והרי כאן קצב החדשנות הוא כמהירות האור".

גם כאן מופקד בעל האתר על המוסר והחוקיות של הגולשים באתרו והוא מקבל את התפקיד של המחליט האם תוכן כזה או אחר הוא פוגעני "על פניו", או לא, ויש לו את הסמכות והחובה להסיר תוכן כזה, על אף שקיים החשש שהוא פוגע בחופש הביטוי של אחר, וזאת מבלי לבצע כל הליך של בירור. דוגמא יפה לכך הוא מקרה של תלונה שקרית של אדם שנמסרה לפייסבוק, על פיה כרטיסו של אחר הוא כרטיס בדוי. כתוצאה מהתלונה הוסר כרטיסו של אותו אחר על לא עוול בכפו וללא בירור מסודר על ידי פייסבוק. ברור שהדבר גרם לו נזק בדמות אבדן פרטי אנשי הקשר שלו, תמונותיו, הגיגיו קשריו וכיו"ב. כמובן שלפייסבוק הזכות לעשות כן על פי תנאי השימוש שלה, אך נראה כי מתן תפקיד של שופט למי שאין לו הכלים לקיים משפט עלול לגרום לפגיעה חמורה מנגד.

מהירות גלגלי החקיקה והפסיקה מתקשים לעמוד בקצב החידושים הטכנולוגים, והתפרצות האינטרנט כמו כדור אש של תוכן היא קשה לריסון. הדין הישראלי מצא את הדרך שלו לרסן מעט את רשת האינטרנט אך רק ימים יגידו אם בצורה נכונה ומתאימה.

גלישה נעימה.   

[1] סעיף 4ט לחוק התקשורת (בזק ושירותים)-התשמ"ב 1982