תולדות הציור הדקורטיבי

לאומנות הציור הדקורטיבי היסטוריה עשירה שראשיתה ביבשת אירופה, בארצות גרמניה, אוסטריה ושוויץ. לאחר שחדרה גם למדינות אחרות באירופה החלה נפוצה מאוחר יותר ברחבי העולם. אומנות עממית-מסורתית זו שהחלה דרכה כאומנות פולקלור התפתחה והשתנתה עד מאוד ברבות השנים כאשר שהושפעה ממספר רב של ארצות ותרבויות אליהן התגלגלה בנדודיה.

בישראל יש המכנים את הציור הדקורטיבי בשמות כמו: "ציור על עץ", "ציור כפרי" או "ציור פולקלור" (Folk art painting). ככל הנראה השתרשו כינויים אלה משום שאומנות זו החלה דרכה כציור אשר בוצע במקור על עץ, אך כאמור המונח המדויק הוא: ציור דקורטיבי,(Decorative Painting)וזאת מכיוון שהציור ניתן לביצוע על גבי חומרים ומשטחים שונים.

אומנות הציור הכפרי החלה בכפרים הנידחים באירופה של המאה ה-17 אצל איכרים עניים, בעקבות הצורך לקשט ולעטר רהיטים מבלי להוציא כסף רב על איכות וגילוף העץ. הציור שימש כתעסוקה למשפחות האיכרים בימות החורף הקשים והמושלגים, עת נאלצו להפסיק את עבודות השדה.
תחילה עשו האיכרים שימוש בציור מפאת הצורך להעלים פגמים וליקויים בריהוט קיים שהיה עובר במשפחה מדור לדור ועל מנת להסתיר חורים שנוצרו מתולעי עץ. הציור נועד לשפר את מראהו של הרהיט הפשוט והלא מעובד.
מאוחר יותר החלו גם הנגרים עצמם לעסוק במלאכה זו והיו מציירים ומעטרים את הריהוט שייצרו.
עם הזמן השימוש העיקרי שנעשה בציור הכפרי היה לצורך הוספת צבע ודקורציה לחפצים בעלי שימוש יום יומי כגון רהיטים וכלים שימושיים. האמנים הכפריים יצרו ולמדו טכניקות שעברו הלאה בתוך המשפחה מדור אחד לדור הבא אחריו.

הציור בתקופה זו היה פרימיטיבי למדי ונעשה ביד חופשית ישירות על העץ הגולמי או הרהיט. סגנון הציור התאפיין במוטיבים פשוטים ונאיביים, התבסס על צורות גיאומטריות האמנות מילאה פונקציות דתיות והציור גם הוא התמקד בפרט בנושאים הקשורים לדת. הציור נחלת האיכרים היה נפוץ בעיקר בכפרים ולא בערים הגדולות ולכן עד היום נקרא בשם "ציורי איכרים" או כפי שכונה בשמו המקורי "באומלאראי" - Bauernmalerei)).

במאה ה-18 התפתחה מאוד מלאכה זו והרהיטים המצוירים הועשרו בצורות ובגוונים נוספים. לציור התווספו מוטיבים של פרחים כחרציות, צבעונים, שושנים, ציפורים ומעט דמויות אשר צוירו כולם בצבעי שמן בסגנון נאיבי, פלקאטי ושטוח והתאפיינו בצבעוניות עזה. לעיתים נוספו ליצירה כתוביות שונות בכתב גותי מפותל ושולבו בה פסוקים שנלקחו לרוב מהדת ומחיי היום-יום וברכות אשר נועדו לתעד אירועים מיוחדים כמו תאריך הייצור של הרהיט או ציון האירוע לשמו יוצר.
בעת ההיא העיסוק בצבע לא היה נפוץ, חומרי הגלם היו קשים להשגה וצבעים לא היו מצרך שבהישג יד. הליך הכנת הצבעים היה מורכב ומסובך, ארוך ומייגע וחייב מיומנות רבה בביצוע. האיכרים הכינו את הצבעים בעצמם מפיגמנטים שהפיקו ממקורות זמינים שמצאו בטבע כגון: צמחים, פרחים ועלים, שורשים, קליפות עצים, זרעים, חרקים וכד' שעורבבו בשמן ובחלמון ביצה (אשר שימשו כחומר מקשר לצבע). גם את המכחולים ייצרו האיכרים בעצמם ולצורך הכנתם השתמשו לרוב בשיער סנאי. הציור בתקופה זו היה נפוץ עדיין בקרב האיכרים, במיוחד באזורי דרום גרמניה (בוואריה), אוסטריה, שוויץ וארצות סקנדינביה.

ברבות השנים הושפע הציור הכפרי מן התקופות והתרבויות השונות. מהסגנון הנאיבי שהיה אופייני לתקופת ציורי האיכרים, הושפע הציור במאה ה-19 מסגנון הרוקוקו ששלט אז. אומנות מסורתית זו החלה נפוצה ברחבי אירופה בצרפת ובהולנד וחדרה גם לאנגליה על ידי אומנים נודדים שאימצו את סגנון הציור הזה. כך בכל מדינה נטמע הציור וקיבל את הסגנון האופייני לו בהשראת האירועים וההתרחשויות ואף נושאי הציור, סגנונו וצבעיו השתנו ממדינה למדינה ולעיתים אף מאזור לאזור.

במקביל להתפתחות הציור באירופה החלה לפרוח אומנות הציור על רהיטים גם בצפון אמריקה, לשם נדדה בעקבות המוני המהגרים שהגיעו מארצות אירופה והפיצו מסורת זו, תוך שהם מביאים עימם את סגנון הציור הטיפוסי של ארצות מוצאם ומקפידים לשמר את ייחודו.
המהגרים ההולנדים למשל, טיפחו את סגנון "פנסילבניה דאטש" שאומץ על ידי כת האיימיש והתאפיין בציורי פירות ופרחים.
הצרפתים לדוגמא נהגו לאחסן מצרכים בתוך קופסאות פח. כאשר נאלצו לשפץ את הקופסאות המחלידות שהתבלו עם הזמן החלו לצייר עליהן כדי לייפותן, כך נוצר סגנון שנקרא
"Tole Painting" (ציור על פח) שעבר מאוחד יותר גם לציור על רהיטים.
בנורבגיה התפתח סגנון ציור אופייני המכונה "רוזמאלינג" (Rosemaling), ציורי ורדים עם עיטורי סלסולים קצרים וארוכים ולצד סגנון זה התפתחו במדינה זו עוד שלושה סגנונות אחרים.
באופן זה נוצרו והתפתחו במרוצת הזמן סגנונות רבים ושונים זה מזה כאשר בכל אזור נרקם והתגבש לו סגנון ציור ייחודי האופייני למקום וכלל סקאלת גוונים טיפוסית.
במשך השנים בנוסף לקישוט ועיטור רהיטים, דברי עץ וכלי פח החל להשתלב הציור כמעט על כל משטח שניתן להעלות על הדעת, נוספו שלל טכניקות וסגנונות כאמור ומכאן צמח הבסיס למושג המכונה כיום בשם: "ציור דקורטיבי".

בתקופת המהפכה התעשייתית בסוף המאה ה-19, נפסק כמעט לחלוטין העיסוק בציור על רהיטים ורק בשנות החמישים של המאה העשרים זכתה אומנות עממית זו לפריחה מחודשת.
ככל הנראה, דווקא בשל הגידול בתעשייה והתפשטות המודרניזציה בחיי היום יום בעת ההיא, החלה כמיהה מחודשת לרהיטים ישנים ומסוגננים והתרחב מעגל האנשים שהחלו לאסוף ריהוט וחפצים עתיקים. כל אלה תרמו להתפתחות מקצוע הרסטורציה העוסק בשיקום ושיפוץ חפצי עתיקות ועקב הביקוש הגובר שנוצר החלו אומנים רבים לעסוק בציור בניסיון לשחזר ציורים עתיקים על פי מיטב המסורת של פעם.

בשנות ה-70 החלו האומנים ללמד את הטכניקות השונות ולהפיצם ברבים וכך יותר אנשים הצטרפו למעגל המציירים. המגמה התחזקה הודות לפיתוח הצבע האקרילי ב-40 השנים האחרונות, אומנות הציור הדקורטיבי נהנית מפריחה, צוברת תאוצה והפכה פופולארית ומקובלת מאוד, במיוחד במדינות כארה"ב, קנדה, יפן ואוסטרליה.

בארצות אלה ואחרות מתארגנים לאורך השנה כנסים רבי משתתפים בהם מלמדים אמנים ידועי שם טכניקות ייחודיות לצד תערוכות שנערכות במקום ובהן מוצגות חומרים, ציוד ומיטב החידושים בתחום
בארה"ב המהווה כיום את המרכז המפותח ביותר בתחום הציור הדקורטיבי נוסד בשנת 1972 ארגון המכונה Society of decorative painters),SDP). בארגון חברים למעלה מ-40,000 מציירים וחובבים מכל העולם הנהנים מכנסים ומפגשים בין יוצרים, לומדים מתחדשים ומעשירים את הידע בסדנאות ציור בהדרכת מיטב האומנים המובילים.
הארגון מפיק כתבי עת מקצועיים משלו ואף מחלק תארים מיוחדים לאומנים מצטיינים