שתיקת הדגים

20/02/2007 • על ידי • 8,037 צפיות



רעש של ויכוח רם קולות העיר אותי באמצע הלילה. טוב, לא בדיוק באמצע. השעון הראה משהו כמו ארבע לפנות בוקר. שעת התעוררות שנואה עלי במיוחד.

ניסיתי להקשיב. הקולות לא היו מוכרים לי, אבל היו רמים וצורמים. קמתי ממיטתי, מגשש דרכי לעבר מקור הרעש.

הקולות הלכו וקרבו. נדהמתי. שני דגי הנוי שבאקווריום, העשוי כצלוחית עגולה, היו נתונים בעיצומו של ריב קולני. דג הזהב הקטן יותר האשים את הדג השחור הגדול ממנו בהתנכלות מחפירה. לדבריו, לא חדל הדג השחור מלרדוף אחריו ומלהתאנות לו, תוך שהוא מנסה לנגוס נתח מזנבו העדין או מסנפיריו הדקיקים והשקופים.

הדג השחור מילא את פיו מים ולא אמר דבר. אולי הופעתי הפתאומית הרתיעה אותו. במקום זאת צלל למעמקי הצלוחית וכאילו נשכב על קרקעיתה.

דג הזהב המשיך להסתובב במעגלים, שולח עיניים גדולות לעבר שכנו ונושם לרווחה מלוא פיו מן המים הדלוחים, המלאים שיירי אוכל ושרידי הפרשות דגים.

קרן אור שבאה מפנס הרחוב נפלה לפתע על השכבה העליונה של מי האקווריום ועטפה את גופו של דג הזהב באורות פז מבהיקים. הדג השחור נחבא בצללים העמוקים של מי הקרקעית.

דקות ארוכות עמדתי, רוכן מעל האקווריום, משתאה נוכח המראה שנגלה לעיני. לרגע חשבתי על שלמה המלך, החכם באדם, ועל האגדה המייחסת לו יכולת הבנת שפתם של כל בעלי החיים עלי אדמות.

כנראה שעמידתי השפופה שידרה היסוס מה, כיוון שדווקא הדג השחור, פצה לפתע את פיו ופתח בהתקפת מצח: "מי הסמיך אותך להתערב בריב דגים? אנחנו משתדלים לנהל את ויכוחינו בקול דממה דקה, גם אם אלה לעיתים ויכוחים חריפים ומרים עד למאוד. כיצד זה קרה שהתעוררת לפתע ופלשת לתחום לא לך?".

שפשפתי את עיני כדי לוודא את עובדת היותי ער, ובאותה עת תמהתי על יכולתי להבין את שפת הדגים. אז עוד לא ידעתי שיש שפות רבות לדגים, וכי כל מין וסוג, כל זן ומחלקה, כל גוון וגודל, מדברים בשפה משלהם.

"אני בכלל לא מתערב" שמעתי את עצמי משיב, בנימה של התנצלות שאינה במקומה. "פשוט התעוררתי לשמע הקולות הרמים של הויכוח ביניכם. אבל אם כבר פנית אלי, האם מותר לי לשאול מדוע באמת אתה מתנכל לשכנך? מה טעם אתה רואה במרדף מתמיד אחריו ובלהיטות לפגוע בשכיות החמדה שלו, כמו זנבו העדין וסנפיריו השקופים?".

הדג השחור התבונן בי מקרוב בשתי עיניו היוקדות. לשניה חשתי משהו שבין אי נעימות לבין פחד. שתיקתו המתמשכת העיקה עלי עוד יותר. דג הזהב, שלהגנתו נחלצתי, לא נראה בסביבה. כנראה צלל לקרקעית כדי להימנע ממעורבות בסיטואציה הלא נעימה.

"אתה בטוח שאתה רוצה תשובה לשאלתך?" השיב לבסוף. "אנחנו מתבוננים ללא הרף בהליכותיהם של בני מינך. רואים את הויכוחים המרים, את שנאת החינם, את הקנאה המפעפעת, את הליכת הרכיל, והאמן לי שחיי הפרא במצולות האוקיינוסים נראים יותר הוגנים.
גזרנו על עצמנו שתיקת נצח לגביכם, כי אם נפתח את פינו תיגרם לכם אי נעימות קשה ואולי אפילו בזיון שלא יכופר", סיים בתוקף.

"אז איך זה שמעתי אתכם מתווכחים באישון לילה?! שאלתי בתמיהה.

"אופייני לכם", השיב."לא היה זה ויכוח במובן המקובל אצלכם. כל אחד מאתנו אמר לעצמו מה היה משיב לשני, אילו יכול היה להבין את דבריו. אבל הדבר בלתי אפשרי. אנו מדברים בשפות שונות".

'הלוואי עלינו' אמרתי לעצמי. לפתע התעוררתי. מבט חטוף בשעון גילה לי שהשעה ארבע ועשר דקות.

'עשר דקות? רק עשר דקות?' הרהרתי ביני לביני.

ואז חשבתי: 'לצלול לקרקעית הים, לנהל דו שיח עם דגים, להבין את שפתם, ללמוד לקח מדבריהם, להפנים את משמעות אמירתם, לכל אלה דרוש כנראה פרק זמן של חיים שלמים, או לחילופין - עשר דקות חלום...'

אודות כותב המאמר

אברהם אלון