שמור עליי, האח הגדול
ההצלחה המהירה של התכנית "האח הגדול" הפתיעה אותי. אחרי שהמצלמות חדרו לוילות שונות ב"אקדמיה לצחוק" (ערוץ ביפ) ו"פרוייקט Y" (ערוץ Y ב-yes) היה נדמה שהפורמט שוחק את עצמו, במיוחד כשמספר הסטריאוטיפים עולה על מספר המשתתפים כבר בתחילת התכנית. "קשת" עמדה באתגר והצליחה לחדור במהירות לכל בית בישראל למרות שהיא לא משדרת בכל ימות השבוע. אבל את האתגר האמיתי, הדורש לקיחת אחריות על מאות אלפי צופים ביום, צעירים ברובם, "קשת" זנחה לטובת הציניות והכסף. אפשר היה לשלב בין שניהם וליצור פורמט משמעותי יותר שלא מתבסס רק על תחילתה של בדיחה גרועה ועצובה: הומו, מתנחל וחוזרת בשאלה חיו יחד בדירה...
"קשת" מגדירה את עצמה לטלוויזיה של ישראל וקובעת עובדות בשטח: אתר האינטרנט שלה מצליח יותר מערוצי טלוויזיה אחרים, היא חודרת לתוכן בסלולר ומעמידה ערוצים נוספים בכבלים, שמשדרים בכל ימות השבוע (ערוץ האח הגדול, ערוץ ביפ). ונדמה אפילו ש"קשת" גם משדרת את ישראל בשלל תוכניות ריאליטי שמתעדות את כולם. אבל להגדרה שכזו דרושה אחריות. גם בלי שניכנס לאתר האח הגדול או שנוריד תכנים מהסלולרי, או שניכנס לערוץ בכבלים – "האח הגדול" בגרסתה המקוצרת בערוץ 2, תופסת כחמש שעות משמעויות מהפריים-טיים השבועי של ישראל, ש"קשת" מתיימרת להיות הטלוויזיה שלה, אבל היא לא עושה דבר פרט ללצחוק עליה ולספור על חשבונה את הכסף.
לאחר שנים של תוכניות ריאליטי, התמימות נעלמה והציניות משחקת לשני הצדדים. רוב הדרמות בדירה קורות, הן בקבוצות והן ביחידים, בגלל שיתוף הפעולה האוטומטי של המשתתפים עם הציפיות מהם. הם מכירים בנוכחות של המצלמות סביבם לאורך כל היום. הדרמה שלהם הופכת אותם לכוכבים והם ממשיכים להיות כאלה גם אחרי הריאליטי כמנחים של תוכניות ילדים, תוכניות בוקר ואירוח, דוגמנים, שופטים ומשתתפים בתחרויות נוספות. הדרמה שהם מציגים לצופים זה חלק מהסכם בלתי-כתוב בין יוצרי הריאליטי למשתתפיו: אנחנו נספק לכם את הדרמה, אתם תעשו אותנו כוכבים. אבל מה עם הצופים?
בני הנוער וצעירים הם הקהל העיקרי של התוכנית, כי יש להם את הזמן להיות מעורבים ומחויבים למעקב וחדירה אינטנסיבית לפרטיות של חברי הוילה. והם אלה שהולכים לאיבוד בשלל הסטריאוטיפים, הויכוחים והשיחות הריקניות ממשמעות שמוציאים המשתתפים מעצמם, כמעט בכוח. לחברה הישראלית לא חסרים סטריאוטיפים, אבל בהחלט חסר הדיון על המהות שלהם, על הרלוונטיות שלהם ועל האימוץ הטבעי שלהם ע"י דור שלא יודע בכלל מאיפה הם התחילו, אבל משרת אותם וממשיך לחיות על-פיהם.
צוות "האח הגדול" גאה שהם לא מתערבים בכלום. הם רק משדרים. אבל זה לא נכון בכלל. עצם בחירת ההרכב הוא התערבות וציפייה מראש שהמשתתפים יספקו דרמה מסוימת על בסיס השוני ביניהם. המשימות וההגבלות השונות – מוציאות מהמשתתפים את הדרמה שגורמת להצלחה של התכנית בכל העולם. אבל ישראל זה לא כל העולם ואצל המשתתפים בוילה אין מתיחות רק בגלל שמישהו גומר להם את משחת השיניים ומישהי אחרת מפלרטטת עם שני גברים במקביל. יש גם מתח שמבוסס על דעות קדומות, על חוסר ידע ועל אבדן של ערכים. זה מתחיל בשיחות שלהם על מקומות שבהם אפשר למצוא בחורות לסקס ומסתיים בהנצחה של המושג "ערבי" כדת פנאטית ולא כלאום.
אם "קשת" מתערבת במה שקורה בוילה ואם היא מתיימרת להיות הטלוויזיה של ישראל, אז שתנצל את הנוכחות של החברה הישראלית מול המסך סביב התוכנית ותנסה ליצור מהפורמט הזה משהו חיובי, בשילוב דיון רציני שעוסק בנושאים שעולים בדירה באופן אחראי. ערוץ 20 בכבלים משדר 24 שעות ביממה, כש-23 שעות מתוכן משודרות בשידור חי (חצי שעה ביום היא לסיכום האירועים ועוד שידור חוזר). האם אי-אפשר להוריד שעה נוספת כדי ליצור פאנל על הנושאים שעולים בוילה? האם קשה להביא אנשי מקצוע שיבחרו לשוחח בגישה צעירה (ולא טיפשית ומתיימרת) על סקס, מיניות, פוליטיקה, דעות-קדומות וסטריאוטיפים, על החשיבות בפרטיות והמחיר בויתור שלה? בשבוע אחד עלו בוילה יותר נושאים ממה שקדנציה שלמה בכנסת יכולה לדון בהם. אפשר להמשיך ולא להתערב במה שקורה בוילה ולתת להם לאכול האחד את השנייה, כי הם בחרו בזה. הצופים לא בחרו להיות טיפשים יותר. מישהו מאפשר להם זאת, כי זה רווחי.
לאיזו ישראל "קשת" מתיימרת להיות הטלוויזיה שלה? האם ליהודים בלבד? האם לצעירים? או שמא לסטרייטים ולבעלי עור בהיר? האם לימנים או לשמאלניים? אי-אפשר להתיימר להיות הטלוויזיה של ישראל ולא לקחת אחריות, כלשהי, גם אם למראית-עין, על מי שצופה בה.
(Reader.co.il SC #17050)
תגיות של המאמר:
חברה
,ביקורת
,תרבות
,טלוויזיה
,דיון
,רייטינג
,דרמה
,שיח
,קשת
,ריאליטי
,צופים
,האח-הגדול
,הטלוויזיה-של-ישראל
,ערוץ-2
איגרת לאנשי החינוך והתרבות בארץ, מעבר לכל זמן רוח ציון אל השלום הדרך למשול ברוח ציון היא משעול השלום בתוכנו,
לצערנו הרב במדינת ישראל אלפי משפחות שכולות. רבות מהן בוחרות להפיק סרט הנצחה וזיכרון ואין להם את הכלים והידע לכך: כיצד עושים זאת, מה לגבי מימון, איזה בית הפקות לבחור וכדומה. במאמר הבא אציין דגשים הן למשפחות השכולות והן לחברות ההפקה ולבימאים בבואם ליצור סרט זיכרון והנצחה
היום קיימים בשוק כל כל הרבה דגמים של טלפונים סלולריים, שממש קל להתבלבל. כדי שתוכלו לבחור את הדגם שהכי מתאים לכם, הבאנו כמה הסברים והמלצות - מסודרים לנוחיות הקוראים.
סקירה של טלפונים סלולריים, מדור 3 ומדור 3.5 - דגמים של סדרת ה-N של נוקיה: N85, N95, N96 ועוד.
ההסברה אינה מילת גנאי. מדובר בטיפול במשברים. זו עבודה מקצועית שישראל עדיין לא עשתה והגיע הזמן שנבין שהסברה היא רק חלק אחד מגיבוש דימוי ראוי לכל מדינה ובטוח לישראל. במאמר הזה נבחן את הדרכים לעשות זאת. אפשר ליצור עמי קשר בדואל -- danibel56@gmail.com
אינפוֹרטֵיינְמֵנְט אינפורטיינמנט (בּידוּריֵדָע) - זהו ז'אנר חדש המשלב מידע (information) ובידור (entertainment.
ההצלחה המהירה של התכנית "האח הגדול" הפתיעה אותי. היה נדמה שהפורמט שוחק את עצמו, במיוחד כשמספר הסטריאוטיפים עולה על מספר המשתתפים כבר בתחילת התכנית. "קשת" עמדה באתגר והצליחה לחדור במהירות לכל בית בישראל למרות שהיא לא משדרת בכל ימות השבוע. אבל את האתגר האמיתי, הדורש לקיחת אחריות על מאות אלפי צופים ביום, צעירים ברובם, "קשת" זנחה לטובת הציניות והכסף. אפשר היה לשלב בין שניהם וליצור פורמט משמעותי יותר שלא מתבסס רק על תחילתה של בדיחה גרועה ועצובה: הומו, מתנחל וחוזרת בשאלה חיו יחד בדירה...
המאמר מתמקד במיוחד בהתאמה הסגנונית של טקסט מתורגם, תוך התייחסות לסגנון האישי של המתרגם, לסוגת התרגום (ז'אנר) ולסגנון התקופה.
מילון ההישרדות למדריך במחנה קיץ אמריקאי ממשיך בחלקו השני והאחרון. יש עוד המון ביטויים, מילים, ניואנסים וקודים של התנהגות שרק מי שמגיע לשם באמת יודע, מכיר, מקטר ועדיין זוכר את הכל לחיוב. כמוני.
אלפי צעירים יוצאים מדי חודש יוני למחנות הקיץ בארצות הברית, מטעם הסוכנות היהודית. קייטנה שהיא בעצם פנימייה, ושהדבר היחידי שמעניין את כולם מהרגע שיש להם שערות ערווה זה מתי יגיע הסטוץ הבא. אז לכבודם ולכבוד העובדה שעברתי בחיי שלושה מחנות כאלה, מוגש בזאת המילון למדריך השורד. הכירו את המושגים הבסיסיים.
זהו, עכשיו קצת שקט. לא משנה מה, אני כותב עכשיו. אבל כותב באמת, כפי שאני כבר מחכה זמן רב. יושב מול המסך, מקליד כמה מילים ומוחק, מנסח מחדש ושוב מוחק. מנסה לזַמן אותה, את ההשראה שהייתה לי לפני כמה ימים. ומבין, כמו תמיד, שהשראה זה לא משהו שצריך לזַמן. השראה זה משהו שצריך להיענות לקריאתה כשהיא מגיעה. והיא תמיד מגיעה בזמן שלא מתאים. באמצע הלילה – בחלום, בזמן שאני מתקלח או כשאני בעבודה או כשיש מיליון דברים לעשות ואין זמן לנקות את הראש ולכתוב עכשיו. ואני חייב, אני פשוט חייב לכתוב.
הוא: "אני חושבת שהגיע הזמן לקצת דיאטה, מה אתה אומר? – נסו לדמיין גבר אומר את זה לאישה." היא: "נסו לחיות עם המשפטים שאתם מוציאים מהפה. יש לי כמה דוגמאות בשבילך."
אנחנו יודעים להיות יחד תמיד במקום של האֶבֶל. כולנו עם אותו גורל משותף, אותה היסטוריה משותפת ואחווה שאנחנו יודעים לפַאר רק כאשר מישהו מבקר את ההתנהגות שלנו בחו"ל. אבל מה קורה ביומיום? איפה הידיעה הזו באה לידי ביטוי? בייאוש המשותף מעוד שחיתות? מאדישות קולקטיבית לעוד החלטת ממשלה תמוהה? או שמא זה בא לידי ביטוי דווקא בשנאה הזו שפיתחנו לעצמנו, כחברה? והאמת, יש מה לשנוא. ודווקא בימים כמו יום השואה – אני מוצא את עצמי, בתור מישהו שהיה שליח בארה"ב וייצג את המדינה שלו והחברה שבתוכה, תוהה על המקום שלי פה לא
אנשים נחרדים בכל פעם שהם שומעים את הנתונים שפחות ופחות אנשים רוצים לשרת בצבא ויותר ויותר אנשים מיישמים את הרצון הזה. הבעיה היא שזה בכלל לא הבעיה. ההשתמטות מהצבא היא רק סימפטום לבעיה של החברה הישראלית: אין לנו יותר אויב משותף להתאחד סביבו.
הוא: "גברים חושבים על סקס. אם הגבר איתך ולא חושב על סקס אז זה אומר שאין סיכוי שיהיה דייט נוסף ולא משנה כמה את חמודה. מה את צריכה לעשות עם המידע הזה? להבטיח לגבר שהאופציה קיימת." היא: "כשהחשבון מגיע, גם אם אני מתעקשת לשלם על עצמי (ויש מצבים כאלה) תראה נכונות להיות ג'נטלמן ותציע לשלם. זה נשמע קטנוני ומינורי, אבל זה מעיד כל כך הרבה על מי אתה, על הכוונות שלך ועל היכולת שלך לפרגן.
היא הייתה איתו גם בבוקר ההוא, כפי שהוא רגיל מדי יום. ידיו החליקו על גופהּ והמגע שלה באצבעותיו היה לו נעים. אבל בעוד היא נראתה ככל האחרות, משהו בו החל להשתנות. משהו בו החל להרגיש אחרת. אולי הגיע הזמן להיפרד, הוא חשב.
