הקסאם שבלב - על תכנית ויסקונסין מזווית חברתית

תכנית ויסקונסין מזווית חברתית
תכנית ויסקונסין, שהינה הפרטה של שירות התעסוקה הישראלי, מיועדת, ע"פ משרד התמ"ת, לסייע בצמצום הפערים החברתיים בישראל באמצעות הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה וצמצום האבטלה[1]. בחיבור זה אנסה לבחון את הקשר בין הגדרה זו לבין המציאות החברתית, ולהעמיד בספק הן את מטרות התכנית והן את הכלים שנבחרו כדי להשיגן. הניתוח הקצר יבוצע באמצעות כלים סוציולוגים בסיסיים מאוד, ואינו תחליף לבחינה חברתית מעמיקה יותר של הנושא.
א. על העבודה הקשה כערך, ועל האבטלה כסטיה מערך זה: על מנת להבין את הרעיון שמאחורי תכניות 'מרווחה לעבודה', יש להבין את הגישות הכלליות כלפי עבודה ואבטלה. ע"פ ובר, מוסד 'העבודה הקשה' מקורו בתפיסה דתית פרוטסטנטית קלוויניסטית הרואה בעבודה זו ביטוי לעבודת האל[2]. עם חלוף הזמן, התמסדה "העבודה הקשה", נותקה מן הביוגרפיה הדתית שלה, והפכה למובנת מאליה, עד כדי כך שבחברה המודרנית מקובל יותר לדבר על "ההתמכרות לעבודה" כתופעה חברתית. היות והעבודה הינה ערך מרכזי ורווח בחברה, הרי שהאבטלה הינה סטיה. גם ע"פ גישתו של דורקהיים[3], סטיה ממלאת 4 פונקציות מרכזיות בחברה: היא מאשררת את הנורמות והערכים התרבותיים (במקרה של אבטלה - קל יותר להגדיר מיהו עובד, כאשר אנו מתבוננים בדמותו של המובטל, וקל יותר לשכנע עובדים כי העבודה משתלמת כאשר קיימים בחברה מובטלים) , היא מבהירה את הגבולות המוסריים (המובטלים נתפסים כבטלנים, מה שמחדד את האבחנה בדבר העבודה הקשה כערך מוסרי) , התגובה לסטיה (ובמקרה שלנו, ה"מאבק" באבטלה, באמצעות תכניות כמו תכנית ויסקונסין, או ההתעניינות התקשורתית במובטלים כמסכנים) מגבירה את האחדות החברתית (כך גם השימוש במושג "מהלב", אשר רומז לקיומו של לב ציבורי מאוחד אשר נכמר למראה המובטלים), ועשויה לעורר שינוי חברתי (כאשר האבטלה הופכת נפוצה עד כדי הטלה בספק של ערך "העבודה הקשה").
בראייה מרכסיסטית, אבטלה הינה גורם הכרחי לתפקוד הקפיטליזם, משום שהיא הופכת את הניצול לאפשרי[4]. הסתכלות מיקרו-כלכלית פשוטה מראה כי האבטלה מבטאת מצב בו הביקוש לעובדים תמיד נמוך מן ההיצע, ובמצב זה, ללא התערבות ממשלה, שכר העובדים יכול לרדת כמעט ללא גבול. לפי גישה זו, האינטרס של בעלי ההון הינו כי רמת האבטלה במשק לא תרד מתחת סף מסוים, וכי מצבם של המובטלים יהיה חמור ככל האפשר, על מנת שהעובדים לא יעשו דבר המסכן את העסקתם.
תכנית ויסקונסין מושתתת על ההתבוננות במובטלים כסוטים, אשר בוחרים בבטלה ובקבלת גמלאות במקום בעבודה הקשה. בהנחה זו ישנה פתולוגיזציה של הסטיה, התורמת ללכידות החברתית ולתפקוד התקין של החברה – האבטלה מוצגת כנובעת מפגם נפשי במובטל, וכך במקום שהמובטל ייתפס כנפגע מן הבעיה והחברה כמקור לבעיה, המובטל הוא מקור הבעיה והחברה היא הנפגעת (בשל תשלום הגמלה למובטל). כך, החברה יכולה להביט בעצמה בגאווה, ע"י ההכרה כי היא רחומה וחנונה – לא זו בלבד שהיא אינה מענישה את המובטלים על שהם גוזלים ממנה באנוכיות כספים רבים, אלא שהיא מעניקה להם את הסיוע הדרוש כדי לתקן את דרכיהם המעוותות. המובטלים נתפסים ע"י התכנית כעבריינים, כאנשים לא מוסריים ולא אמינים. רבים מאמצעי הענישה של התכנית לקוחים מעולם המושגים של הטיפול באסירים או בחולי נפש (הגבלת חירות התנועה, שלילת אמצעי קיום במקרה של 'חוסר שיתוף פעולה', שליחה ל'עבודות שירות', וכו'). כך, התכנית, והתיוג שהיא מעודדת, דוחקים את המובטלים אל שולי שוליה של החברה, ותורמים לפיתוח של מה שגופמן קרא לו 'קריירה של סטיה': מובטל אשר התחיל את התכנית כמובטל המתקיים בכבוד מסוים, עשוי לסיימה (אם אכן הצליחה החברה הפרטית להוכיח כי הוא מובטל 'באשמתו'), כאשר הוא לא רק מובטל, אלא חסר כל (בשל שלילת הגמלה), עבריין (בשל אי עמידה בכללי התכנית), ואויב המדינה[5].
ב. היבטים של ריבוד ואי שוויון בתכנית: פעמים רבות, האידאולוגיה אשר מגבשת לעצמה חברה נובעת ממשחקי עצמה, ומעוצבת כך שמי שהכוח נמצא בידיו, יוכל להצדיק את כל פעולותיו. כך, אין פלא שאדריכלי תכנית ויסקונסין, פקידי האוצר והתמ"ת, מוצאים שלל נימוקים אידיאולוגים במטרה להצדיק את קיום התכנית. נימוקים אלו מגיעים מתוך תפיסה מריטוקרטית, המתרצת את אי השוויון בחברה בהבדלים בכישרונות של תושביה, ובהבדלים בנדירות כישוריהם של התושבים[6]. כך למשל, התכנית מגדירה כחלק ממטרותיה 'הקניית הרגלי עבודה' למובטלים (בניגוד למסקנות מחקרים בנושא[7] ), ומוצגת באופן רשמי כתכנית שיש בה הכרח מההיבט החינוכי[8], מתוך הנחה מובלעת שישנו במובטלים פגם מוסרי הדורש חינוך מחדש.
ההסתכלות המרכסיסטית מנתחת את העולם במשקפיים מטריאליסטיות, מתוך ההנחה כי ההכרה מעצבת את התודעה. כך, קודם כל, במקום להסתכל על ה'אידיאולוגיה' העומדת מאחורי התכנית, ייבדקו מטרותיה באמצעות בדיקת האמצעים לקביעת התגמול עבור החברות הפרטיות. אילו מדובר היה בתכנית שמטרתה שיפור מצבה של האוכלוסיה הרלוונטית, היינו מצפים שהחברות יתוגמלו אך ורק על מקרים שבהם היתה השמה לעבודה, המתאימה לעובד, אשר העובד החזיק בה פרק זמן ממושך, תוך מתן פיתרון הולם לסובבים אותו (למשל, ילדים ובני משפחה אחרים אשר מטופלים ע"י האדם). ואילו – הפרמטר היחידי למתן כספים לחברות אלו הינו "סגירת תיק" – בלי הפרדה, האם התיק נסגר בשל מתן עבודה חלקית שתסתיים עוד חודשיים, האם התיק נסגר בשל "חוסר שיתוף פעולה" מצד המובטל וכו'[9]. לפיכך, נראה כי מטרתה האמיתית של התכנית מסתכמת בצמצום הוצאותיה של המדינה על קצבאות, ואין יותר מדי קשר בינה לבין צמצום אבטלה[10]. אגב, בפירוט הסיבות לצורך ברפורמת 'מהלב' בתכנית הרב שנתית של התמ"ת, מופיע הסעיף המתאר את הוצאות המדינה על גמלת הבטחת הכנסה לפני הסעיף המתאר את הצורך בטיפול בתופעה "מההיבט החברתי והחינוכי"[11]. בהקשר זה, גם שמו של המשרד, אשר המילה 'תעסוקה' מקבלת בו חשיבות משנית למילים שקדמו לה ("מסחר ותעשיה") עשוי להעיד על סדר העדיפויות שלו.
לאחר שאותרה המטרה האמיתית של התכנית, יש לבדוק כיצד היא תורמת לניצול השכבות החלשות. מבין אספקטים רבים, נתמקד כאן בצורה בה התכנית עוקפת את כלל חוקי העבודה במשק, ובראשם את חוק שכר המינימום, בכך שהיא מחייבת את המובטלים לבצע 'עבודה בקהילה'. כך, מאות "מובטלים" מוצאים עצמם מועסקים באופן סדיר ב'קהילה' (למשל, מכבסות בבתי חולים, מזכירויות בתי ספר וכו'[12]), כאשר ה'שכר' שהם מקבלים תמורת עבודתם זו הינו הגמלה, השווה לפחות ממחצית שכר המינימום. מלבד ניצול ה'מובטלים' המועסקים כך, העסקה זו פוגעת במצבם של שאר העובדים במשק (מי ירצה להעסיק שכיר עבור עבודה ש'מובטל' עושה בחינם?) ויוצרת מעמד חדש של 'עובדים ללא עבודה' המוריד בפועל את שכר המינימום.
גם עולם המושגים החדש שיוצרת התכנית, הינו דוגמא מצויינת ליצירתה של 'תודעה כוזבת', ע"פ הראייה המרכסיסטית, בקרב הציבור והנכנסים לתכנית. השם 'תכנית ויסקונסין', הצובע את התכנית בצבע ורוד אמריקני, או השם 'מהל"ב' עם הציביון הרגשי, באים לטשטש את האלמנטים הפוגעניים של התכנית. הפקיד המהווה את מנגנון הפיקוח העומד מעל המובטל מכונה 'מתכנן יעדים תעסוקתי' או 'מנהל תיק', כאילו המובטל הוא מנכ"ל חברת היי-טק המעסיק יועץ פרטי לענייני יעדים והשקעות ; התכנית מקפידה שלא להשתמש במושג 'הפרטה' באשר לעצמה, כדי לא לעודד הבנה של התהליך אותו היא מייצגת (ראו עוד על הנושא בנספח א' לחיבור זה) וכו'.

ג. היבטים של אתניות ומגדר בתכנית: לו היה זר בודק את מסמכי התמ"ת הנוגעים לתכנית, וליעדיו הרב שנתיים של המשרד, היה ודאי מסיק כי אין בישראל כלל קשר בין ארץ המוצא של ההורים לבין ענייני תעסוקה. כל אזכור לנושא 'עדתי' נעדר במופגן מנתוני משרד התמ"ת[13], דבר מתמיה בהתחשב בכך שהוכח כי האבטלה בישראל היא עניין אתני, ורווחת בקרב מזרחים הרבה יותר מאשר בקרב אשכנזים, ובקרב עולים חדשים הרבה יותר מאשר בקרב ותיקים[14]. התכנית, שמתיימרת להיות כזו המיובאת הישר מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מתבססת על התאמתו של מודל אחיד, כביכול, אמריקני, לכל האוכלוסיות, ובאופן מופגן אינה עושה מאמץ להתאים את עצמה לצרכיהן המיוחדים של האוכלוסיות השונות[15]. כך, התכנית מייצגת תפיסה אתנו-צנטרית, לפיה על המובטלים לאמץ דפוסי התנהגות אמריקנים קודם שיוכלו להשתלב בשוק העבודה, ואילו רק היו האוכלוסיות הנחשלות בישראל דומות יותר למל גיבסון, הרי שכל בעיותינו היו נפתרות[16]. גם הרעיון לפיו המובטלים זקוקים ל'הכשרה מחדש', מאפיין תפיסה לפיה האבטלה נובעת מטמטומו של המובטל (כאשר למעשה, בקרב העולים החדשים למשל, קיימים מובטלים רבים בעלי השכלה אקדמית וניסיון מקצועי רב).
בישראל קיימת קורלציה עמוקה בין שייכות לקבוצות אתניות מסויימות (מזרחים, עולי חבר המדינות, אתיופים, ערבים) לבין אבטלה – וזאת כתוצאה מדחיקת בני קבוצות אלו לשולי החברה, אל העבודות הקשות והלא משתלמות[17], דחיקה אשר בעשורים האחרונים הוליכה רבים מבני קבוצות אלו לאבטלה, היות ונמצאו להם מחליפים זולים יותר, בדמות העובדים הזרים. היות והתגמולים לחברות הפרטיות נובעים אך ורק מ'סגירת התיק', הרי שהעבודות אליהן מגיעים המובטלים אשר 'מצאו עבודה בעקבות הצלחת התכנית' הינן ב 90% מן המקרים עבודות כפיים סיזיפיות בשכר המינימום ומטה[18]. היות שכך נקבעו היעדים, ניתן להסתכל על התכנית כעל מנגנון פיקוח, אשר דואג לכך שהקבוצות הנדכאות בחברה יקחו על עצמן את העבודות הבזויות, משום שלא תיוותר להם כל אופציה אחרת.
בהקשר זה, מעניין לראות כיצד ההתנגדות לתכנית מחברת בין 'ישראל ביתנו' ו'חד"ש'. על אף התהום האידאולוגית הפעורה בין שתי המפלגות, שתיהן מהוות את הבסיס הפרלמנטרי להתנגדות לתכנית, מתוך ההכרה כי התכנית מכוונת כנגד הסקטורים אשר מיוצגים על ידיהם (עולים חדשים וערבים[19]). בדיונים שקיימו, חברי הכנסת המייצגים את העולים מדגישים את האלמנטים שהתומכים בה מנסים לטשטש- תכנית ויסקונסין האמריקנית היתה מכוונת כנגד 'כושים ונרקומנים' והתכנית הישראלית מכוונת 'נגד עולים חדשים וערבים', ומלינים כי 'אילו היתה התכנית מיועדת ליהודים ילידי הארץ, לא היו נוהגים בהם בצורה כה מחפירה'[20].
גם בהיבט המגדרי, התכנית משעתקת את חוסר השוויון בשוק העבודה[21], ואף מחמירה אותו[22]. הסיבות הרשמיות של משרד התמ"ת לתכנית היו שיעור השתתפות של גברים בשוק העבודה הישראלי, הנמוך מזה שבמדינות ה OECD. ואולם, היות ואותם הנתונים מראים בבירור כי בניגוד למצב אצל גברים, שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה הישראלי גבוה מזה של נשים במדינות ה OECD, הרי שההיגיון אומר כי נשים לא ישתתפו כלל בתכנית[23]. בפועל, נשים הינן מרבית המשתתפות בתכנית, ושיעורן של הנשים מקרב המשתתפים בתכנית רק הולך ועולה[24]. במצב זה היינו מצפים כי התכנית תתאים עצמה לצרכיהן של נשים. בניגוד לכך, התכנית פועלת תוך התעלמות מצרכים אלו – מאלצת נשים העוסקות בטיפול בילדים להפקיר את ילדיהן בבית, כמעט ואינה מאפשרת לנשים פתרונות תומכי עבודה (כנהוג בתכניות דומות בעולם), ואינה מתייחסת כלל לבעיותיהם של נשים המטפלות בבני משפחה אחרים. אגב, התכנית מחייבת את הנשים בה לנכוח בעוד "יום הכשרה" בכפיה נוסף על הגברים, המכונה "סדנת טיפוח", ועוסק ברזי האיפור והקוסמטיקה. המסר הברור הוא פשוט – אם אישה אינה מצליחה להשתלב בשוק העבודה, סימן שמשהו במראה הנשי שלה, או בכישוריה הנשיים, פגום, ולכן יש ללמד אותה כיצד אישה צריכה להיראות.
       בהלווייתה של פאינה סלוצקר, מובטלת תושבת שדרות אשר נהרגה מפגיעת קסאם שעה שהלכה למרכז התעסוקה בעיירה, אליו היתה מחוייבת ללכת, אמר בעלה כי את סלוצקר הרגה תכנית ויסקונסין, ולא רקטת הקסאם[25]. בתקשורת המדווחת בהרחבה על כל נפילה של קסאם, נראה כי תכנית ויסקונסין זוכה לסיקור משני ולהתייחסויות בודדות בלבד. בעולם בו תפקידן של החדשות הוא בעיקר תפקיד בידורי, נראה כי נושא רציני זה אינו יכול להתחרות עם ניתוח בעפעפיו של ראש הממשלה.
סיכום: ערב השקתה של 'תכנית ויסקונסין', הושק בישראל שירה של שלישיית "מה קשור?", "אבל אני שר מהלב". בשיר מודה הזמר כי הוא אינו שלמה ארצי, וגם לא גידי גוב, אך מבקש כי יתנו לו צ'אנס, היות והוא שר "מהלב". בחברה הישראלית, הרוויה בציניות, התקבל השיר באהבה, והגיע לצמרת מצעד הפזמונים, אולי מתוך האמונה כי אם מישהו עושה משהו מכוונות טובות בארץ הזו, הרי שניתן לסלוח לו על חוסר המקצועיות, השלומיאליות, וחוסר הניסיון.
ואולם, בעבודה זו ניסיתי להוכיח כי הדבר היחידי שבא "מהלב" בתכנית ויסקונסין הינו הרצון לקצץ בהוצאותיה של המדינה על רווחת תושביה העניים. כל השאר, לדעתי, הינו שימוש ציני במושגים חברתיים ובטרמינולוגיה הומניסטית, על מנת להצדיק את גזל כבשת הרש. הבעיות בתכנית אינן, כפי שמנסים להציג זאת מפעיליה, תוצאותיה של עקומת למידה, אלא, בעיות מהותיות בתפיסה החברתית העומדת מאחורי התכנית. התופעה החמורה ביותר בעיני אינה העוולות הבאים לידי ביטוי בתכנית עצמה, אלא השלווה והאדישות היחסית שבה היא מתקבלת בציבור הישראלי השבע. אדישות זו לסבלו של האחר מסמנת אובדן דרך חברתי, ומהווה אות מנבא רעות לעתיד לבוא.

החיבור נכתב במקור כמטלה בקורס 'מבוא לסוציולוגיה' של פרופ' יהודה שנהב, אונ' ת"א.







[1] אתר משרד התמ"ת. יעדי על למדיניות כלכלית לשנים הקרובות 2006-2010

[2] ובר, מכס (1905). האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם. (א. ברוך (מתרגם)). ת"א: עם עובד (1984).

[3] המקור: מישוניס, ג' (1999). סוציולוגיה. האונ' הפתוחה. (עמ' 202)

[4] מרקס הראה כי הקפיטליזם מבוסס על 6 סתירות פנימיות, אשר הרביעית בהן הינה 'חוק גידול האבטלה'. תיאוריה זו הינה חלק מ'חוק הדלות העודפת' שטבע מרקס – המרדף הכפייתי של הקפיטליזם אחר רווח נוסף, המוביל לדלות וסבל הולכים וגוברים של מעמד הפועלים. עוד בהקשר זה, בספר: מרקס, קרל (1867). הקפיטל (גרסה חופשית באתר www.oddd.org)

[5] בהקשר זה כדאי להזכיר את התיאוראמה של תומאס: 'מצבים שאנו מגדירים כממשיים הופכים לממשיים בתוצאותיהם' – ההסתכלות על המובטל כעל עבריין מגשימה את עצמה. דרך נוספת להסתכלות על תהליך זה הינה דרך מושגים של אחרות ותיוג: המובטלים מבצעים הפנמת תיוג, ומאמינים בעצמם שמשהו בהם פגום, שהם סוטים וכיו'ב, וכך, מתנהגים בהתאם למצופה מהם.

[6] גישה זו בוטאה היטב במאמר "כמה עקרונות של הריבוד החברתי" מאת דיויס, קינסלי ומור, ווילביט א', הנלמד בקורס.

[7] ראו בהקשר זה, מחקר שכלל ראיונות עם מקבלי הבטחת הכנסה נמצא כי הקושי העיקרי להשתלב בשוק העבודה אינו טמון בהיעדר הרגלי עבודה (המקור למחקר: קניג, יהודית ואחרים (2001) מקבלי הבטחת הכנסה: מצבם התעסוקתי וצרכי העזרה שלהם בהשתלבות בעבודה. ג'וינט – מכון ברדקייל והמוסד לביטוח לאומי). בנוסף, מחקר אמריקני קבע כי שירות בקהילה לא הוכח כאפקטיבי בזמן הארוך בהשמה בעבודה או בהקניית הרגלי עבודה (מתוך אתר MDRC : www.mdrc.org/reports2002/TANF/TANF-Implications4.htm ).

[8] בסיבות לצורך ברפורמת 'מהלב' אותן מפרט התמ"ת במסמך היעדים שלו נכתב כי הטיפול במקבלי גמלאות הקיום המתמשכות הינו הכרח "מההיבט החברתי והחינוכי" (מקור – אתר משרד התעסוקה, המסחר והתעשיה – "יעדי על למדיניות כלכלית לשנים הקרובות, 2006-2010)

[9] מתוך אתר הביטוח הלאומי: 'שיטת התגמול של מפעילי מרכזי תעסוקה במסגרת מדיניות 'מרווחה לעבודה' – עקרונות להפעלתה בישראל' , דו"ח של מנהל המחקר של הביטוח הלאומי לועדת גדיש, 2004.

[10] בדו"ח הנזכר בהערה 10 נכתב: "זוהי תכנית לצמצום ההוצאה בהבטחת הכנסה ולא להשמה לעבודה, וזאת בניגוד ליעדים שהוצבו ע"י ועדת תמיר וליעדים המרכזיים של תכניות השמה במדינות מערביות"

[11] אתר משרד התעסוקה, המסחר והתעשיה. יעדי על למדיניות כלכלית לשנים הקרובות , 2006-2010

[12] המקור: אתר מחויבות – לשלום ולצדק חברתי – נייר עמדה של 'מחויבות',עמותת 'סנגור קהילתי' ו 'שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם' ואחרים, בנוגע לתכנית ויסקונסין, אשר הוגש לועדה הציבורית המלווה את התכנית ב 4/5/04.

[13] ראו כדוגמא את מסמך הגדרת היעדים המוזכר בהערה מס' 1 – המסמך מפרט על מוקדי העוני והאבטלה ומבצע חלוקה לאוכ' שונות – ערבים, חרדים וכו'. בכל המסמך אין ולו אזכור בודד לסוגיות אתניות בחברה היהודית.

[14] ראו בהקשר זה את דו"ח האבטלה של עמותת 'מחויבות – לשלום ולצדק חברתי' משנת 2005 המראה כי האבטלה בעיירות הפיתוח גבוהה בכ 40% מן האבטלה בכלל המשק. היות והרכב האוכ' בעיירות הפיתוח כולל שיעור גדול יותר של מזרחים ועולים חדשים, הרי שיש בכך להעיד על מאפייניה האתניים של האבטלה.

[15] מתוך נייר העמדה של עמותת 'מחויבות – לשלום ולצדק חברתי': "הפרמטר הגיאוגרפי...המתייחס לכל מקבלי הבטחת הכנסה כאל מקשה אחת, ללא כל הבחנה מהותית בינהם ולסיבות המגזריות השונות לאי תעסוקתם, אינו עומד בנדרש מהחלטה מנהלית סבירה"

[16] על תופעה זו, ועל ההיסטוריה של האוריינטליזציה של יהודים ע"י יהודים, קראנו במאמרה של עזיזה כזום (1999) – "תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית – הרקע לאי השוויון האתני בישראל".

[17] ראו בהקשר זה, מאמרם הישן אך האקטואלי של סבירסקי וברנשטיין הנלמד בקורס: ברנשטיין, דבורה; סבירסקי שלמה(1995). מי עבד במה, עבור מי ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית. בתוך: החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים (א. רם – עורך), עמ' 120-147.

[18] ע"פ נתונים שפורסמו בהודעה לעיתונות של המנהלת, בנובמבר 2005 (מתוך אתר 'מחויבות')

[19] בהקשר זה, ראוי לתהות מדוע מופעלת התכנית הניסיונית דווקא במזרח ירושלים. הסבר אפשרי אחד הוא, כי היות והאבטלה (והמצב הכלכלי בכללותו) בשטחי 67' גבוהה בהרבה מזו שבשטחי 48', ומזרח ירושלים הינה המקום היחיד שבו מתגוררים פלסטינים תושבי הגדה המערבית אשר מטופלים ע"י שירותי הרווחה של ישראל, הרי שמן הסתם מזרח ירושלים תככב בכל סטטיסטיקה אודות אבטלה. הסבר שני יכול להיות שיזמי התכנית, שאחד מהם היה ראש עיר בירושלים, המכיר היטב את הנושא, בחרו להפעיל את התכנית על ערביי ירושלים, משום שמדובר בקבוצת אוכלוסיה שאין לה זכות הצבעה, והיא אינה יכולה להתגונן בשום דרך, מבלי לעורר את חמתם של הפלסטינים תושבי 67 (בשל בעייתיות הקשר עם ישראל).

[20] מתוך אתר הכנסת: פרוטוקול מס' 33 מישיבת הועדה לענייני ביקורת המדינה, 27/11/06.

[21] על שעתוק ההיררכיה בין המינים במשקים קפיטליסטים ובמשקים סוציאליסטים לכאורה, ראו גם במאמרה של הרצוג, חנה (1996). עיוורון מינים? נשים בחברה ובעבודה.

[22] אבחנה זו, וכן שאר הנתונים הנוגעים לאלמנטים המגדריים של התכנית, נלקחה מאתר מרכז אדוה, מתוך המאמר 'תכנית ויסקונסין הישראלית: נקודת מבט מגדרית', שנכתב ע"י יעל חסון, עבור פורום 'נשים למען תקציב הוגן'.

[23] נתונים אלו, אשר הופיעו במאמרה של חסון, מבוססים על מחקר 'מרכז אדוה' משנת 2006 – "השתתפות בכוח העבודה האזרחי של בני/ות 25-54 לפי קבוצות אוכ' ומין" , וכן על הדו"ח השנתי של מרכז אדוה לשנת 2006.

[24] המקור: הודעה לעיתונות, מנהלת מהל"ב (2006) 'סיכום פעילות החברות'

[25] המקור: אתר הכנסת. פרוטוקול מס' 33 מישיבת הועדה לענייני ביקורת המדינה, 27/11/06.