על מדיניות הפרטת האקדמיה והשלכותיה

01/05/2009 • על ידי • 2,516 צפיות

מזה כארבע עשורים מצויה המדינה המודרנית בתהליך גלובאלי, מורכב ורב-פנים של בחינה מחדש ושינוי בתפקידיה והשירותים אותם היא מספקת לאזרחיה. אידיאולוגיה כלכלית-פוליטית ניאו-ליברלית סחפה את סדר היום הציבורי הבינלאומי בקריאת תגר עזה על ההסדרים החברתיים שהתגבשו לאחר מלחמת העולם השנייה ועל רעיון מדינת הרווחה בפרט. תוך החייאת רעיונותיהם של אבות המחשבה הליברלית והקפיטליסטית, בני המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, קראו הוגים מדיניים, כלכלנים ופוליטיקאים ניאו-ליברליים לצמצם את המדינה המודרנית ל'שומר לילה' השופט עבריינים ומרחיק פולשים אך נמנע מכל התערבות שאינה כורח בלתי-נמנע של המציאות בחייו של הפרט. מהלך זה מצא את ביטוי כבר משנות ה-70' של המאה ה-20', תחת ממשלות ניאו-ליברליות כאלו של מרגרט תאצ'ר בבריטניה, רונלד רייגן בארה"ב וכן מנחם בגין בישראל, בהפרטה של חברות ותאגידים ממשלתיים, הסרת חסמים בפני תנועת הון בינלאומית וחיזוקם של מוסדות פיקוח והסדרה כלכליים על-מדינתיים כבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי וארגון המטבע הבינלאומי. כבר עם עלייתה לשלטון קוננה ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר כי תחומי העיסוק של האוניברסיטאות "אקדמיים" מידי ועל האוניברסיטאות להפוך ליותר מוכוונות-שוק ולראות את תכליתן בסיפוק כוח אדם מיומן לתעשייה הבריטית, כדי שזו תהיה תחרותית יותר בשוק הגלובאלי.

משנות ה-90' של המאה החולפת התקדמו מגמות אלו לשלב התאגוד וההפרטה של שירותים חברתיים ציבוריים כשירותי רווחה ובריאות, חינוך - בכלל זה השכלה גבוהה - ואף שיטור וכליאה. באקדמיה ניתן לתארך את שורשי התהליך כבר בשנותיו הראשונות של המהפך הניאו-ליברלי, בקיצוץ הדרגתי אך עקבי בתקצוב הציבורי של ההשכלה הגבוהה, הן בצמצום הלכה למעשה של תקציבים והן בגידול תקציבי שאינו פרופורציונאלי לגידול במספרי הסטודנטים ועלויות התפעול של מוסדות השכלה גבוהה בעידן המחשב וההי-טק.

בשלהי המאה העשרים, נכנס תהליך ההפרטה של האקדמיה לפאזה מתקדמת עם הופעתם של הסכמים רב-לאומיים, המלצות, תקנות וחקיקה במדינות שונות בעולם, התובעים כי מוסדות ההשכלה הגבוהה ימציאו לעצמם מקורות הכנסה חלופיים לתקצוב הציבורי, על-ידי העלאת - ובחלק מהמקומות הצגת - שכר הלימוד ועל-ידי הפיכת התפוקה האקדמית לאטרקטיבית להון פרטי שהשקעתו תממן מחקר ופיתוח במקום המדינה.

כפי שתהליך זה הוגדר בדו"ח שהוגש לבנק שכותרתו: "המימון והניהול של השכלה גבוהה: דו"ח מצב עולמי על הרפורמה", במהלך שנות ה-90' של המאה ה-20, ניכרה לעין "אג'נדה בינלאומית מפתיעה בעקביותה לרפורמה בתקצוב והניהול של אוניברסיטאות ומוסדות אחרים של השכלה גבוהה." באותו דו"ח נכתב גם כי למרות ש"אוניברסיטאות ציבוריות מתנגדות לשינוי... הן אינן חסינות לאובדן של כמויות גדולות של הכנסה ציבורית... אדרבה, חוסנן קצר הטווח של האוניברסיטה - יכולתן לכאורה 'להסתדר' עם כיתות הולכות וגדולות, או עם מרצים זמניים ובשכר נמוך, או מבלי להחליף ציוד במעבדות או לרענן ספריות, או בקבלת יותר סטודנטים שמשלמים [יותר], או בהפניית כוחותיהם של אנשי סגל לפעילות מיזמית - אפשר שיהיו בעוכריה [של האוניברסיטה] בתחרות על תקציבים ציבוריים הולכים ופוחתים."

לאור האמור לעיל נראה כי אין זה מקרי שהקיצוץ בתקצוב הציבורי של ההשכלה הגבוהה במדינות שונות באירופה ובאוסטרליה, החלו כבר עם ראשית עליית ממשלות ניאו-ליברליות במדינות אלו ובמקביל למדיניות הקיצוץ במדינת הרווחה, שהונהגה ברבות ממדינות המערב באותן שנים. כאשר גם עוצמת וקצב הקיצוץ בהשכלה הגבוהה חופפים את עוצמת וקצב הקיצוץ במדינת הרווחה בכל מדינה. בבריטניה ובאוסטרליה החל קיצוץ נרחב כבר מסוף שנות השבעים, בעוד שפינלנד החלה מצמצמת בפרופורציונאליות של התמיכה הציבורית לגידול במספר הסטודנטים, רק מאמצע שנות התשעים לערך.

תהליכים אלו לא פסחו על מדינת ישראל וכפי שמכלול השירותים הציבוריים מתעסוקה (וסלילת כבישים) ועד שירותי בריאות הנפש ובתי הסוהר נמצאים בשלב זה או אחר של תיעוש והפרטה משנות ה-90' לערך, כך גם האקדמיה. המכללות האזוריות והפרטיות שיצרו "תחרות" על מוחם ובעיקר על כספם של צעירים המבקשים ללמוד, לרוב תוך פגיעה באיכות ההוראה הניתנת להם וכן בקיצוץ מאסיבי בתקציבי ההשכלה הגבוהה. קיצוץ שכלל רפורמות מבניות באוניברסיטאות בהן תקציבים עברו הפרטה פנימית בין יחידות ומנהלים מקצועיים תפסו את מקומם של המרצים הבכירים בניהול דה-פקטו של האוניברסיטאות.

למרות הבינלאומיות של מדיניות הרפורמות בהשכלה הגבוהה, כל מדינה בחרה תמהיל שונה וייחודי של אמצעים ומיישמת אותן בדרכה היא. יחד עם זאת, ניתן לשרטט את מאפייניהן העיקריים של הרפורמות שהם עקביים ממדינה למדינה, גם אם באופנים ומינונים שונים. מאפיינים אלו הם:

1. הרחבה וגיוון של ציבור הסטודנטים והמרצים ושל סוגי המוסדות הקיימים בשוק האקדמי; כאשר הכוונה היא לדוגמא להכנסתן של אוניברסיטאות פרטיות במדינות בהן לא היו כאלה, כמו בפינלנד. ביטוי נוסף של רפורמה זו היא הקמתם של מכללות מקצועיות ומוסדות הכשרה מקצועית לסוגיהן, אשר מטרתם העיקרית להכשיר כוח אדם בעל ידע תיאורטי ומקצועי נתון לתחומים הדורשים זאת. תחת כותרות כ"Life Long Learning" (לימוד לאורך כל החיים) התרבו במדינות אירופה מוסדות הכשרה ולימוד מגוונים אשר אינם ממוקדים במחקר ותיאוריה, ולעיתים אף אינם עוסקים בכך כלל

2. קיצוץ עקבי בתקצוב הציבורי של ההשכלה הגבוהה תוך הצבת דרישה להתייעלות, בין היתר באמצעות פיטורים ושחיקה בשכר; הגברת עומס העבודה - כאשר הביטוי העיקרי לכך מצוי בעלייה החדה במספר הסטודנטים לעומת מספר חברי הסגל האקדמי; וצמצום עד כדי ביטול של יחידות לא רווחיות וטיפוח של יחידות רווחיות - צמצום שנפגעיו העיקריים הם חוגים ומחלוקת למדעי הרוח והעוסקים במחקר בסיסי במדעי הטבע.

3. הפנמה של נורמות ניהול והעסקה כמקובל בשוק הפרטי, בכלל זה חוזים אישיים ושכר דיפרנציאלי, ביטול או צמצום הקביעות, גידול קבוע באחוז המועסקים במשרות חלקיות וזמניות והפרטה פנימית של תקציבים, קרי העברת תקציבי יחידות (פקולטות, חוגים, מחלקות) לניהולן האוטונומי של אותן יחידות.

 4. שילוב מדדי איכות ויעילות כמקובל בעולם העסקי, בכלל זה קביעת תוכניות לימוד סטנדרטיות ושילובם של משובי הערכה כמותיים, הניתנים למדידה והשוואה בפרמטרים אוניברסאליים אחידים.

בנייר עמדה בעריכתו של פרופ' אילן גור-זאב מהחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה נבחנו תהליכי התיעוש וההפרטה של מוסדות ההשכלה הגבוהה במדינות אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה, אשר בעקבותיהן צועדת כיום האקדמיה הישראלית.

הקיצוץ בתקציבים ציבוריים למוסדות אקדמיים נועד במוצהר לאלץ את האקדמיה לעבור ממחקר לשם עצמו וחשיבה ביקורתית מופשטת וארוכת טווח, ליצור ידע סחיר קצר טווח בשרות ההון הבינלאומי. כפי שתיארה זאת מפורשות לא אחרת מראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר שקוננה על היות האוניברסיטאות "אקדמיות" מידי ועודדה אותן לראות את תכליתן בסיפוק כוח אדם איכותי לתעשייה הבריטית.

שלא במפתיע, תוצר ישיר של הפרטת תקציבי ההשכלה הגבוהה הן כלפי חוץ והן בניהול הפנימי של תקציבים אלו בתוך המוסדות, הובילה לפגיעה בחוגים ומחלקות שתחום התמחותן אינו סחיר בשוק הגלובאלי, בעיקר חוגים הומאניים, שכן מולייר, אריסטו והשפה הלטינית אינם נסחרים בוול-סטריט.

במקביל חוו סגלי האוניברסיטאות, במיוחד בחלוצות ההפרטה, בריטניה ובאוסטרליה, עלייה דרמטית בעומס העבודה, גידול במספר היחסי של סטודנטים פר מרצה מפחות מ-15 ליותר מ-20 תוך שנים ספורות, לחץ גובר לפרסם עוד ועוד מאמרים, תוך פגיעה מודעת באיכות המחקר וירידה מדווחת בסיפוק המקצועי.

כל זאת מבלי שהזכרנו את מבנה שכר הלימוד הדיפרנציאלי, שאומץ בבריטניה והופיע גם בין המלצות ועדת שוחט. לפי מודל זה סטודנטים יידרשו לשלם לפי פוטנציאל הכנסה עתידי, דבר המגביל את יכולתם של סטודנטים דלי-אמצעים ללמוד מקצועות שיאפשרו להם לפרוץ את מעגל העוני. זאת גם מאחר וסטודנטים שלוקחים הלוואות, לפחות לפי ממצאים מבריטניה, הינם על-פי-רוב כאלה שממילא שקועים בחובות ויכולתם להחזיר הלוואות נמוך במיוחד. אולי אין זה מיותר לציין, כי כל עוד השכר החציוני בישראל עומד על פחות מ-4000 ₪, כולל במקצועות כעריכת-דין, רפואה ו...הוראה באקדמיה בשנות העבודה הראשונות, הרי שלא ברור מי יוכל להחזיר הלוואות אלו וכמה שנים ובאילו ריביות יגררו אותם סטודנטים את הלוואותיהם.

לבסוף יש להקדים תרופה לתגובה הרטורית המקובלת בדבר נחיצותם של מהלכים אלו חרף פגימותם. ממצאים מארה"ב, בריטניה ומדינות אחרות הראו כי מרצים בעלי קביעות מפרסמים לא פחות ואף יותר ממרצים ללא קביעות, בניגוד לטענה כי קביעות מעודדת עצלות. (ואפנה למאמרה של פרופ' פניה עוז-זלצברג ב"הארץ" מה-7 לפברואר 2007, בדבר ערכם של מרצים ותיקים גם לאחר שמיצו הפוטנציאל המחקרי שלהם)

כך גם בעניין בריחת המוחות, אשר לא רק שלא נעצרה באירופה אלא שישנם סימנים להתגברותה, עקב הקושי של מרצים אירופאים צעירים לגייס תקציבי מחקר פרטיים, מאחר וטרם בנו שם ומעמד שיאפשר להתחרות בחוקרים ותיקים. ההון, כך מתברר ולא ממש במפתיע, אינו נוטה מטבעו להתפזר באופן שווה בין ותיקים לצעירים, חזקים וחלשים ואינו נוטה לעודד צמיחה של כוחות חדשים. ההון, דואג לעצמו בלבד וכאשר המחקר והידע האקדמיים מוכפפים לאינטרסים של ההון, צריך לשאול לדוגמא איזו קרן פרטית הממומנת על-ידי תאגידים בינלאומיים תממן מחקר שיראה כי הפסלות והקרינה שמייצרים אותם תאגידים הממנים אותה גורמים להתחממות גלובאלית?

אודות כותב המאמר

גיא פדה

גיא פדה. דוקטורנט בביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. כותב, מתרגם ועורך. מרצה בנושאי כלכלה, פוליטיקה ויחסים בינלאומיים. guypade@gmail.com