הומאופתיה קלאסית בראי המקרא

הומאופתיה קלאסית בראי המקרא

הרקע להיווסדה של ההומאופתיה

ההומאופתיה הקלאסית נוסדה לפני כ250 שנה בגרמניה, על ידי הרופא המוכשר והמחונן, ד"ר סמואל האנמן.  האנמן שהיה בעל ידע והיכרות עם כ7 שפות שונות, ידע היטב את מה שאנו מבינים כיום- מהי הומאופתיה קלאסית.

את הידע שלו, והתובנות שהובילו לייסודה של שיטת ריפוי זו שאב האנמן ממקורות שונים ורבים.

המקורות מספרים כי מה שגרם להאנמן להבין את החוק מספר אחד בהומאופתיה-חוק הדומים, קרי: הדומה בדומה מרפא, היה עקב תרגום של מאמר שאותו תירגם.

האנמן קרא מאמרים רפואיים מקצועיים רבים, ולא ממש הבין בתחילה את הרעיון של חוק הדימיון.

במהלך קריאה של מאמר שעסק בחומר הכינין, אשר נחשב כחומר מרפא למחלת המלריה, הוא גילה משהו מעניין.  כל מי שבא במגע פיזי עם הכינין, (כולל הרוקחים שהכינו את האבקה מגזע העץ) פיתח תסמינים קשים של מלריה.

האנמן החקרן והסקרן, לא הסתפק בהבנת הכתוב אלא החליט לנסות זאת בעצמו.  ואכן לאחר נטילה של כינין הוא פיתח סימפטומים חולניים הדומים מאוד לאלו של החולים במחלת המלריה.

האנמן לא הסתפק בניסוי זה, והחליט לערוך שוב את אותו הניסוי אך עם שינוי מינורי.  הוא החליט שבגלל שבפעם הקודמת הסימפטומים היו כה עוצמתיים וכמעט שהרגו אותו, הוא הפעם ידלל מעט את הכינין על מנת להקטין את עוצמתם.  וכך, בזכות ניסוי אמפירי זה, הוא מגלה את חוק הדומים (הדימיון) של ההומאופתיה, ובנוסף גם את העיקרון החשוב שככל שהוא מדלל את החומר, כך מתקצר זמן ההחלמה שלו מהמחלה המדומה (וירטואלית), שהוא מביא על עצמו.

האנמן, שהיה נוצרי אדוק, הכיר היטב את הכתובים של התנ"כ (הברית הישנה).  האם ייתכן כי היכרות זו גרמה לו להבין בצורה בהירה יותר את חוק הדימיון שהינו החוק הראשי בהומאופתיה הקלאסית?

ייתכן מאוד כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית, אך הינה רק בגדר השערה.

האם כבר בתקופת התנ"כ היה הומאופת קלאסי אשר ריפא את עם ישראל?

האם ייתכן כי רעיון חוק הדימיון מצוי כבר בכתובים?

על פי התנ"כ מתגלה משה רבנו, בסיועו האדיב של ה', כהומאופת המתועד הראשון על פני הכדור.

כבר בספר שמות, בפרק טו, פסוקים כ"ב- כ"ו מתואר כיצד חונים בני ישראל במדבר בעת יציאתם ממצריים במדבר שור, ובמשך שלושה ימים לא מוצאים מקור מים. לאחר שלושה ימים של חיפושים, הם מוצאים מקור מים, אך שמימיו מרים.

משה לוקח עץ (מר, ככל הנראה)  ומשליכו אל המים, ובכך יוצר ריפוי למים והופך אותם למתוקים, ושניתן לשתות מהם.

והרי לפניכם סיפור מי- מרה כפי שנכתב בספר שמות.

פרשת מי מרה

 כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.

  ּ כג וַיָּבֹאו מָרָתָה -וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.

 ּ כד וַיִּלֹּנו הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.

 כה וַיִּצְעַק אֶל -יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ. 

כו וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ - תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו?ֹתָיו,    וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו-- כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.

(שמות פרק טו פסוקים כ"ב-כ"ו)

בהמשך הדרך, מספיקים בני ישראל להקיף את ארץ אדום, ולכן הם מתעצבנים על משה ואלוהים ומתחילים לרטון ולהלין על אלוהים בשל המחסור במים ובלחם. תגובתו של ה' לא איחרה לבוא, והוא מכה את בני ישראל בנחשים השרפים, אשר נושכים ומכישים רבים מבני ישראל והורגים רבים מהם.

בני ישראל ניגשים אל משה מלאי חרטה, ומבקשים ממנו שיבקש בשמם סליחה מה', ושיפסיק את ההרג במחנה. משה מתפלל בעבור בני ישראל ומבקש מה' סליחה ומחילה בעבורם.

בינתיים ה' מתרצה, ומבקש ממשה להכין נחש מנחושת שיונח על גבי מטה, אשר כל מי שירצה להירפא מההכשות יצטרך להביט בו במישרין וכך יירפא.

פרשת נחש הנחושת

 ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ.

וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: ה

 כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.             

יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. ו וַיְשַׁלַּח

הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ--הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, ז וַיָּבֹא

 וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם.

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ,

 וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.

מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט  ט וַיַּעַשׂ

 אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי.

(במדבר פרק כ"א פסוקים ד'-י')

בשני המקרים המתוארים לעיל, ניתן לראות כיצד משה, בסיועו האדיב של אלוהים, משתמש בחוק האוניברסלי של הטבע, דהיינו חוק הדימיון, על מנת לרפא את עם ישראל ממכאוביו ייסוריו ומחלותיו.  העיקרון הינו דיי ברור ובולט ונטול סימני שאלה למי שמכיר את ההומאופתיה ואת עקרונותיה.

השימוש בחומר היוצר תסמינים חולניים הדומים למחלה שממנה סובל אדם כלשהו, גם בפן הפיזי וגם בפן הנפשי, היו מוכרים ככל הנראה גם בתקופת המקרא.

האם האנמן אכן נעזר במקורות המקראיים על מנת להבין את החוק האוניברסלי הזה? זאת לא נדע.

הדבר היחיד שנדע הוא, שההומאופתיה הקלאסית, עוד לפני היווסדה כשיטת ריפוי מסודרת, הייתה מוכרת עוד הרבה לפני שד"ר סמואל האנמן חשב, הגה, כתב ופיתח שיטת ריפוי מופלאה זו.

אכן, זוהי שיטת הריפוי האוניברסלית.

במידה ומאמר זה עיניין אתכם ניתן לקרוא עוד מאמרים הקשורים לנושא:

מאמר העוסק במהי הומאופתיה קלאסית

מאמר העוסק בעזרה ראשונה הומאופתית

מאמר העוסק בהומאופתיה כרפואת ספורט

בברכה

אבישי קמינר

הומאופת קלאסי