אלמנט הצדק בקניין רוחני

בתביעה משפטית אשר הכתה גלים בעיתונות לאחרונה, תבע בחור צעיר את חברת שטראוס (אשר בעבר רכשה את חברת עלית), בגין שימוש בן כעשר שנים בתמונתו על גבי אריזות השוקולית אשר משווקת החברה. אותו בחור צעיר הצטלם לאריזות השוקו עוד בשנת 1999 עת היה קטין, והוריו קבלו בגין התמונה אשר אליה הצטלם בנם, סך של 3,500 ₪ יצוין כי בין הצדדים לא נחתם הסכם מסודר. יש להבין כי התמורה בגין צילום מסוג זה, ניתנת בגין הזכות לעשות שימוש בדמותו של המצולם בתמונה. זוהי עסקה בקניין רוחני, שכן הזכויות עצמן הן מושא העסקה. אותו בחור צעיר טען כי מאחר ונעשה שימוש ארוך טווח בתמונה, הרי שחרג השימוש מן הזמן הסביר שבו היתה זכאית שטראוס לעשות שימוש בה על פי התמורה ששלמה, ותבע דמי שימוש בתמונה בגין כל אותן השנים.

אמנם בית המשפט עדיין לא דן בתביעה לגופה, אך במסגרת בקשתו של התובע לצו מניעה המורה על שטראוס להפסיק לעשות שימוש בתמונתו עד שתתברר התביעה, שאל בית המשפט את השאלה האם סך של 3,500 ₪ הוא סכום ראוי בגין שימוש בתמונה לצמיתות? בשאלה זו פתח בית המשפט פתח לשאלה סבוכה והיא שאלת הערכתו של קניין רוחני במהלך הסכם בין שני צדדים ושאלת וודאותו ותקפותו של ההסכם ביניהם (גם אם נכרת בעל פה בלבד) והאם ניתן וראוי לשנות את תנאיו בדיעבד.

שאלה זו מתאימה למקרים רבים אחרים של הערכות שווי בקניין רוחני: לדוגמא, מה שוויה של חברת היי- טק אשר עיקר ערכה בקניין הרוחני שבבעלותה, בדמות פטנט, תכנה, מבנה עסקי, או כל שילוב שלהם? מה ערכה של תמונתה של דוגמנית המצולמת לקמפיין של חברה גדולה לצורך קידום מוצריה? מה שוויו של זמריר (ג'ינגל) המוקלט על ידי זמר למטרות מסחריות? שאלות אלו עולות לא מעט בהליכים משפטיים אשר מגיעים לפתחו של בית המשפט בישראל.

התומכים בעקרון הצדק בקניין הרוחני טוענים כי האומנים, מעצבים את תרבות החברה, בכך שהם ממחישים רעיונות מופשטים הניתנים לתפיסה ישירה, וכי בכדי להביע את רעיונותיהם עליהם להיות משוחררים מהשפעות אינטרסנטיות ומסחריות בעת ההתקשרות עם גורמים חיצוניים. אותה גישה סוברת כי קיים אי-שוויון בעמדות המיקוח בין הצדדים, שכן מול אותו אומן יוצר או ממציא עומד איש עסקים ממולח, ואי-שוויון זה עלול להוביל לפערים עצומים בין התמורות, ולהתעשרות של האחד מול עשיקתו של האחר. אומן אשר ביצועיו יופחתו בערכם, בשל כך, ייאלץ לזנוח את עבודתו באמנות ולעסוק בעבודות אחרות, דבר אשר עלול להוביל להכחדת החברה, שכן, חברה ללא תרבות אינה חברה. מנקודת מוצא זו גורסת הגישה כי יש להגן על האומן ועל אומנותו ולתגמלו באופן ראוי, דבר אשר צריך למצוא ביטוי בחוזה אשר נכרת בין האומן לבין מקבל הזכות או הרישיון להשתמש בה.

אולם בשלב הטרום חוזי קיים קושי להעריך את הנכס הקנייני שהרי שני הצדדים אינם יודעים כיצד תצליח היצירה מבחינה מסחרית, כיצד יגיב לה הציבור והאם מקבל הזכות ייהנה מפירותיה. לפיכך, על מנת להגן על האומן בכדי שלא ייוצר מצב שימכור את זכותו תמורת נזיד עדשים, מנסה הגישה לרכך בדיעבד תניות חוזיות בחוזים שנכרתו בין אמנים לרוכשי הזכויות, כמו ביטול האפשרות לממכר זכות בקניין רוחני לצמיתות ופירוש החוזה כחוזה לתקופה קצובה כלשהיא, או תמחור שווי הזכות לפי מספר הפעמים שנעשה בה שימוש (תמלוגים) ולעולם לא בערך מספרי סופי.

דוגמא להגנה בחוק על אומנים ניתן ללמוד מן החוק הצרפתי בנוגע לזכויות מבצעים (זכויות שיש לאומנים בשירים המוקלטים בקולם), שם למשל באם אין הוראה בחוזה אישי או בהסכם קיבוצי לגבי תמלוגים קיימת חקיקה מפורשת אשר מעגנת תמלוגים מינמליים המגיעים לאומן ביצירתו הן מן המפיק והן מתאגידי השידור. 

לעומת עקרון הצדק לעיל, המשפט המסחרי, החוזי, מבין כי חוזה הוא מערך דו צדדי של סיכויים וסיכונים אשר נוטלים הצדדים במטרה למקסם את רווחיהם. כך, נוטל רוכש הזכויות את הסיכון כי התשלום אשר הוא משלם בגין המוסיקה, הצילום, התכנה או כל זכות אחרת, לא ישתלם, לא יניב את הרווחים הצפויים ממנו, ואף יתגלה כבעייתי ובלתי ניתן לשימוש כלל. לא אחת נתקלת חברת היי-טק בקשיים בשיווק סחורתה או שירותיה והמשקיעים/רוכשי הזכויות מוצאים את עצמם בפני שוקת שבורה. דוגמא נוספת לכך היא החלטתה לאחרונה של חברת אופנה גדולה בישראל להוריד מודעות פרסומת אשר בוודאי הושקעו כספים רבים בצילומם, מעל גבי שלטי חוצות ברחבי העיר, בשל היותם פוגעים ברגשותיהם של חלקים בציבור.

ואכן, גם בדיני החוזים הכלליים, אין מנגנון  בדין הישראלי המתיר התערבות חיצונית למערכת היחסים החוזית שבין הצדדים על בסיס של שיקולי צדק בלבד אלא במקרים מיוחדים המפורטים בדיני החוזים:

סעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים מאפשרים ביטול של חוזה אשר נכרת בשל טעות של אחד הצדדים לגבי העסקה או בשל הטעייה של צד אחד את חברו, סעיפים 17 ו- 18 מאפשרים לצד לבטל חוזה אשר כרת בשל כפיה שהופעלה עליו על ידי הצד השני, או בשל עושק, קרי, ניצול חולשתו השכלית או הגופנית, מצוקתו או חוסר נסיונו כאשר תנאי ההסכם היו גרועים בצורה בלתי סבירה מן המקובל. אדרבא, טעות שאינה אלא טעות בכדאיות העסקה, הוחרגה בחוק החוזים מגדרה של "טעות", וצד אינו רשאי לדרוש ביטול חוזה בשל העובדה שהחוזה אינו כדאי לו.

על פניו נראה כי עקרון הצדק מצוי במידה זו אחרת בדיני החוזים הכלליים, ולא ברורה עמדתו של בית המשפט לגביו כאלמנט נוסף בפירוש חוזים. לפיכך, יהיה על עולם הקניין הרוחני להמתין בסבלנות למוצא פיו של בית המשפט בטענות מסוג זה.

 האמור לעיל, הינו מאמר כללי בלבד ואין לראות בו או בתוכנו משום ייעוץ משפטי ספציפי. לייעוץ פרטני ניתן לפנות אלינו ל- main@kbflaw.co.il.