גילוי עריות בין אחאים - הטראומה ההורית

05/11/2007 • על ידי • 4,603 צפיות

לפני שנים כשהתחלתי לקיים מפגשים משפחתיים בכלא בין אבות פוגעים לילדיהם, התאפשר לי להיפגש לראשונה עם התוקף והקורבן בו-זמנית. המפגש הראשון היה כמעט סוריאליסטי עבורי.

הבת הצעירה התיישבה על אביה והתרפקה עליו, מכחישה לחלוטין את הפגיעה שלו באחותה. ידיו של האב נעו בחוסר החלטיות, מבטו היה נבוך, וניכר שהוא התלבט אם מותר לו לאמץ אותה אל לבו, או לא.

האם הפנתה אלי מבט נואש ומתחנן. היא ניסתה בכל דרך שהכירה לחלץ ממני הבטחה, שהפגיעה יותר לא תתרחש.

יכולתי אז לחוות בצורה מאוד מוחשית את חוסר האונים, את הפאניקה, וההזדקקות שלה, ואת הצורך של כל המעורבים בְּדמות הורית שתכיל אותם.

מאז, חוויה זו מנחה אותי בעבודה עם פוגעים ונפגעים. למדתי שבמקביל לקשר עם המטופל חשוב להיות קשובים בתוכנו גם לָחלקים הפגועים של הדמויות האחרות, אשר שותפות לחוויה הטראומטית של הפגיעה המינית.

לפעמים הקשב הפנימי יכול להיות מתורגם גם למפגש מוחשי, כמו זה המתרחש במפגשים משפחתיים. אבל בד"כ מדובר בדיאלוג פנימי של המטפל, אשר עוזר בעבודה על תהליך האינטגרציה של החוויה הכאוטית.

מדרך עבודה זו מתפתח גם הקשב לָקורבנוּת של ההורה הלא פוגע, בְּמקרה של גילוי עריות בין אחאים, וּלְשאלות אשר קשורות לבְּחירה ולנאמנות.

לכן, אגע היום בְּנושא אשר כמעט ולא מדובר בָּספרות, אך נראה לי שחיוני להקדיש לו מחשבה.

גילוי עריות בין אחאים החל להיחקר רק בשנות ה-90, למרות שהוא מהווה 57% מכלל המקרים של ניצול מיני, ונפוץ פי 5 מגילוי עריות בין הורה לילדו (1,2, 3, 4).

זהו נושא רחב מאוד, הכולל בתוכו כמעט את כל היבטיו של הניצול המיני. יש פוגע, נפגע והורים, שאני רואה בהם קורבנות משניים.

בדרך-כלל הקשב הטיפולי נתון בראש ובראשונה לָילדים, ומההתנסות שלי כמעט ואין נגיעה בטראומה שעוברים ההורים. אם נעשים איתם מפגשים טיפוליים, הם בעלי אופי של "הדרכה הורית".

כשנחשף מגע מיני בין אחאים, עולות השאלות האם אנחנו עוסקים בשפת הרוך, או בשפת התשוקה (פרנצי). האם מדובר בְּגילוי התפתחותי או בגילוי עריות?

האם ה-abuse הוא כלפי הקורבן הישיר בלבד, או מקנן גם בָּמערכת המשפחתית, המחויבת לעיתים לבחור בין שני ילדים או אחאים אהובים?

נדמה לי, שכאשר אחאים נמצאים בקשר של גילוי עריות אנו פוגשים בָּבלבול, יותר מאשר במצבים אחרים של גילוי עריות.

לעיתים קרובות האחאים מתקשים להגדיר את החוויה שהם עוברים. בתחילה, הקשר יכול להראות להם כמשחק ילדוּת תמים, או כחלק ממסע להכרת העצמי. ובהמשך- כשהקשר יוצא משליטתם ולובש צורה אחרת, עולות תחושות כאוטיות מפחידות.

גם ההורים, בָּמפגש עם הידיעה שאחד מילדיהם פוגע והשני נפגע, מבולבלים ונאלצים להגדיר לעצמם מחדש את ההורות שלהם.

הם נדרשים להתמודד עם חוק, כתוב או בלתי כתוב, אשר כדי להגן על אחד מהילדים, עליהם לפגוע או לקפח את האחר. במובן מסוים הם מאבדים את חופש הבחירה שלהם כהורים. הנאמנות והאהבה שלהם אל כל ילדיהם כבר לא מובנת מאליו, והם לא תמיד מוצאים אוזן קשבת ומכילה לָמצוקה, שנובעת מכך.

בדומה להורים- שאר האחאים, הסבים והדודים, נאלצים לווסת-מחדש את יחסי הקרבה עם הפוגע או הנפגע, כשלעיתים קרובות הבחירה שלהם מושפעת מבחירת ההורים.

הבלבול של המטפלים אשר נפגשים עם טראומה זו, מתמקם בהגדרת מהות הקשר בין האחאים, ובשאלה היכן הוא נמצא על הרצף שבין הנורמאלי-התפתחותי לפתולוגי.

הייתי אומרת שעצם המפגש עם הטראומה, והצורך לנקוט עמדה או לבחור צד, הופך כל אחד מן המעורבים לקורבן משני.

לכן, כשמדברים על גילוי עריות בין אחאים- לא ניתן לדבר רק על קורבן אחד ופוגע אחד.

הקורבנוּת של האח הנפגע, היא תוצאה של הלחץ שמופעל על ידי המתעלל לאורך זמן, ואשר יוצר אצל הנפגע תחושת מלכוד;

המפגש עם חוויה של אהבה שהופכת לפגיעה, מערערת את האמון שלו ומעלה תחושה של נבגדות;

האמונה שלו, כי ההורים מוּדעים לָהתעללות ורואים בה לגיטימית סודקת את האמון בהם;

חוסר היכולת של הילד להפסיק את ההתעללות מחברת אותו לחוסר-אונים נוראי, והחוויה שהוא נתפס על ידי ההורים כשקרן וכאשם בהתעללות, מתבטאת בְּבושה מהולה בְּהשפלה.

הקורבנוּת המשנית, לעומת זאת, מתבטאת בעיקר בְקונפליקטים קשים של נאמנויות בקרב הקרובים לילד הנפגע. למרות שאתמקד בָּהורים בלבד, האחאים ושאר הקרובים עוברים תהליכים דומים.

אולם לפני שנפנה לָתגובה של ההורים, אביא שלוש דוגמאות קצרות, הממחישות סצנות אפשריות של קשרים בין אחאים.

"בואי נשחק". ביקש יונתן בן ה-5 מאחותו חדווה בת ה-3:6. והיא נרעשת אל מול רצונו בחברתה, כמהה להכרה בקיומה, לְאות אהבה כלשהו ממישהו במשפחתה, משחקת איתו ברצון ב"אבא ואימא". הם עושים מעין אוהל מן השמיכה, ומתגפְּפים. זה נעים. זה רך, עדין. מסקרן. מרגש. להיות אבא ואימא מקנה תחושת-ביטחון ועוצמה מיוחדת.

ברקע נשמעת הטלוויזיה. שניהם קופצים ממקומם. התוכנית האהובה עליהם מתחילה בעוד דקות ספורות, ואין להם כל קושי להיפרד ממשחקם זה ולעבור למשחק אהוב אחר.

"בואי נשחק". ביקש רפי בן ה-15 מאחותו גלית בת ה-6. והיא נרעשת אל מול רצונו בחברתה, כמהה להכרה בקיומה, לְאות אהבה כלשהו ממישהו במשפחתה, משחקת איתו ברצון ב"אבא ואימא". הם עושים מעין אוהל מן השמיכה, ומתגפְּפים. זה נעים. זה רך, עדין.

...עד שהיא מרגישה משהו קשה מנסה לחדור לפיה, והוא מדמה אותו בעבורה לסוכרייה. מבטיח שיהיה לה נעים.

הסדק נפער. היא לא רוצה. מביעה התנגדות. הוא משכנע: "אחר- כך נשחק באיזה משחק שאת רוצה"...היא מתרצה. הרי הוא, שכל כך רוצָה באהבתו, לא יפגע בה לרעה!. ואז... טעם מוזר, לא מוכר בפיה. היא מרגישה נחנקת. תחושת קבס קשה. פחד נוראי. לא מבינה. חוסר אונים שבָּרְמִיָיה. כעס. השפלה. אפסות . הוא סיים את 'המשחק' והלך לענייניו, לא קיים הבטחתו לשחק בָּמשחק האהוב עליה.

"בואי נשחק"!!! דרש רפי בן ה-15 מגלית בת ה-6. זוכרת את שארע בפעם הקודמת, היא מנסה להתחמק ממנו. הוא תופס בחוזקה את ידה, חוסם את פיה לבל תצעק וגורר אותה לחדרו. מוודא שאף אחד לא שומע, לא רואה.

בכייה החנוק ותחינתה המובעת בכל דרך אפשרית, אינם מפריעים לו לממש תשוקתו. משסיים, הוא מתרה-מזהיר "זה הסוד שלנו. אוי לך אם תספרי למישהו!". יוצא מן החדר, משאיר אותה בפחדה ובכאבה. בְּחוסר האונים. בָּבושה ובאשמה.

אם כך, אפשר שמגע בין אחאים יהיה בשפת הרוך ההתפתחותית, כפי שהובא בסיפור הראשון; אפשר שיהיה בשפת התשוקה והכוח, המתעלמת מצרכי האחר, מן האיסורים ומן החוק, כפי שהובא בסיפור האחרון; ואפשר שיתרחש בשתי השפות, כפי שהובא בסיפור השני.

ועם אחת מהאפשרויות הללו, ההורים עלולים להיפגש.


בחוויה שלי, התגובה של ההורים יכולה להיות מחייה או הורגת עבור הנפגע/ת.

רונה אומרת :"אני רק רוצָה לראות את מבט עיניה. לדעת אם ידעה".

רונה עסוקה בעיקר בָּתגובות של אלו שהיו אמורים להגן עליה, ופחות בתגובות של המתעללים בה.

היא פיצלה את משפחתה, ועשתה דמוניזציה למתעללים. הדבר אִפשר לה לכעוס עליהם, ולא לְצָפּות מהם לדבר.

לעומת זאת – את בני משפחתה האחרים ראתה כ"נורמאליים" ואנושיים, ולכן גם ברי-השגה. רונה מקווה שהם לא יָדעו ולא שיתפו פעולה. לא פעם היא מביאה בָּטיפול ציפייה, שרק הבעת אמון והגנה מצידם תוכל להפיג את בדידותה.

הנזקקות שלה לאמה, מדגימה את הצורך הנואש של ילדים שנפגעו מינית, בהגנה ובתמיכה של ההורים.

אולם הורים אלו, לעיתים קרובות לא יכולים לספק צורך זה.

אנסה להשמיע את קולם של ההורים שמעורבים בטראומה זו.

הסיפור המקראי אודות אמנון ותמר (בשמואל ב, פרק יג) ממחיש את החוויה ההורית ואת תגובת השיתוק הבאה בעקבותיה. אמנון, אונס את תמר, אחותו מאב.

דוד האב, לא אוסף את תמר אל חיקו לאחר האונס, ולא נוזף באמנון.

בחירתו של דוד היא פסיבית, ומתבטאת בְּגילוי תחושות של כאב או כעס בתוך עצמו. הוא לא מֵגֵן ולא מעניש.

הפרשנים רומזים, כי הפנה לתמר עורף ודחה אותה, מתוך תחושות אשם בלתי נסבלות. בדומה למקרה של רונה, דוד מתקשה לבחור בין ילדיו, ומתעלם מהנזקקות העצומה של תמר.

הטרגדיה בְּסיטואציה קשה כמו זו, היא העובדה שכל התייחסות של ההורה, עלולה להשאיר אחד מן הקרובים פגוע, לא מוכל, מקופח וננטש.

תגובתו של דוד אינה חריגה.

האח הפוגע, מעמיד את האח הנפגע, בָּמקום של ה"אין בחירה". בו-זמנית הוא שם את הוריו במצב של בחירה בלתי אפשרית.

מתוך הכאוס הרגשי העצום, המשפחה מנסה לעשות סדר בעולמה, אולם ההצפה הרגשית, בשילוב עם המבנה האישיותי של ההורים, שוללים לעיתים מההורים את היכולת להגיב ממקום שיענה על הצרכים המגוונים של כל בני המשפחה.

נדמה לי שרק מתוך חווית-עצמי אינטגרטיבית הורים יכולים להתמודד עם הכלת שני ילדים, כשאחד מהם פוגע מינית והשני נפגע.

אולם לצערנו נדיר לפגוש תגובות הורים מאוזנות. אם משום שההורים מעולם לא הגיעו ליכולת זו, ואם כיוון שכדי להתמודד עם הטראומה, הם נאלצים להשתמש באותן הגנות בהן משתמשים הפוגעים מינית.

באופן טראגי, ההורים הופכים כתוצאה משימוש בהגנות אלו (פיצול והכחשה) מִמֵגינים של ילדיהם לְפוגעים בהם- גם אם לא מדובר בפגיעה מינית.


בקליניקה אפשר לפגוש מגוון של סגנונות התמודדות ותגובות של ההורים כשגילוי העריות נחשף:

השונוּת בתגובותיהם מושפעת מן המבנה הנפשי, מטיב הזוגיות, מהאינטראקציה עם ילדיהם, ומהיסטורית ההתעללות האישית שלהם. חלק מן התגובות עליהן נתעכב, מופיעות גם בָּאטיולוגיה ובדינאמיקה המשפחתית המביאה לגילוי עריות, אלא שנושא זה הינו כאמור מעבר למסגרת ההרצאה.

התגובה השכיחה ביותר היא חוסר נגישות רגשית ופיזית של ההורים.

נשאלת השאלה מדוע ההורים כפרטים וכזוג זקוקים להיעדרות זו?

לעיתים קרובות מדובר במשפחות עם קשר קונפליקטואלי בין ההורים מאז ומעולם. היעדרותם היא ביטוי לָעיסוק הטוטאלי בענייניהם הזוגיים, שלא משאיר להם פניוּת כלשהי לילדיהם.

מובן, שבמהלך העימות סביב הגילוי, והקונפליקט סביב הבחירה, לא ניתן לְצָפות שדווקא אז יגלו הורים אלו תעצומות נפש, ויהיו קָשובים לצרכי ילדיהם. ההיפך- אז היעדרותם בולטת עוד יותר.

בקרב הורים אחרים חוסר הנגישות, יתבטא בהיעדר קונפליקט או דילמה כלשהם. הבחירה כביכול ברורה להם, והעומד מן הצד חווה את הדיסוציאציה שהם מצויים בה.

ניתוק זה יופיע לעיתים קרובות כשִיחְזור, של מי שהיו בעצמם קורבנות לגילוי עריות.

אמו של חנן, למשל, התייחסה אל פגיעתו באחותו בטוטאליות מעוררת חרדה. היא דיברה עליו בסלידה מהולה בזעם, ראתה בו אויב, טענה שהוא דומה לכל הגברים, ולכן אין לבטוח בו, ודרשה שיוּצָא מן הבית ויושם בבית- סוהר מיידית.

היא לא יכלה להפריד בין מעשיו למעשי הגברים האחרים בחייה, אשר התעללו בה מינית.

נראה כי יחסה הקשה לעצמה לא אִפשר לה להיות סובלנית כלפי האחר. תחושת העוול שנעשתה לה על ידי אביה והבאים אחריו, והשנאה הלא מעובדת שלה, לא אפשרו לה להשאיר לבנה מקום חיובי בתוכה, לצד גינוי מעשיו. היא התקשתה שלא לנדות אותו, סירבה להכילו ולחמול אותו.


תגובה מוקצנת אחרת של היעדרות נפגוש בקרב הורים, אשר מנסים לשמר את הזיקה החיובית לשני הילדים בו- זמנית. לרגע זו נשמעת התגובה האידיאלית, אולם מתוך החולשה שלהם, הם מוותרים למעשה על התפקיד ההורי, ומטילים אותו על הילד הנפגע. הם מצפים שהוא יחליט אם לאפשר לאחיו הפוגע להישאר במשפחה, ויפטור אותם מן הדילמה. בדומה לדוד, הם בוחרים בעצם שלא לבחור, ובכך מתקיים abuse נוסף העטוף במעטה של 'חופש בחירה'.

גם ההכחשה שאנו פוגשים לעיתים אצל ההורים, נמצאת בשרות ההיעדרות. היא יכולה לנוע מגימודן של העוצמות הרגשיות אשר כרוכות בָּהתעללות, דרך הכחשתן ועד לְהכחשה מוחלטת של האירוע עצמו.

הגנה זו, אשר נראית לעומד מן הצד קשָה לעיכול, מאפשרת בריחה ומנוחה רגשית מן הסבל והמצוקה שההורים עוברים. בעזרתה, הם מתעלמים מן הדהבליואציה שהם חווים מרגע שילדיהם- שלוחותיהם לא פעלו על פי הציפיות שלהם,

ומתחושות-האשם על כך שבביתם התרחשה טראומה שכזו.

הם יטענו שמדובר במשובה של ילדים, בסקרנות מינית, או בחלק טבעי מתהליך ההתבגרות המינית. לפעמים הם ירגיעו את עצמם "הוא יתגבר, זה לא כל-כך נורא!"

בתגובות אלו ההורים מונעים כמובן מן הילד הפוגע ומשאר בני המשפחה, את האפשרות להתעמת עם מלוא ההשלכות של ההתנהגות הפוגעת, ובכך הם אפילו מחזקים אותה. (נושא חשוב מאוד, אבל שייך לתחום של העבודה עם הפוגעים).

כאשר ההורים אינם נעדרים, הם עלולים להתמודד עם דילמת הבחירה בנקיטת עמדה חד-צדדית, נוקשה וטוטאלית.

אין להם, ואולי לא הייתה מעולם, היכולת לחוות את האבל והדיכאון אשר נגזרים מטראומה כה קשה של אובדן התמונה האידיאלית של ילדיהם. הם מפתחים תלות-יתר בילד האהוב, משתמטים מאחריות כלשהי לָסיטואציה הקשה שנוצרה, ומשליכים את כל הרוע על אחד מהילדים.

כשהם מפצלים ובוחרים באופן מוחלט בחלש (הנפגע), הם מתעלמים מכך, שהחזק לא "סתם" פגע בו. הם לא מְספקים לָ'חָזק' את התמיכה שהוא זקוק לה, על אף פגיעתו ולעיתים בגללה. וכך הם נוטשים את ילדם, והופכים להיות לפוגעים עבורו.

כשהם מזדהים קיצונית עם החזק שפגע, הפיצול פועל בָּכיוון ההפוך.

אביו של יוסף, לדוגמא, היה מאוים מאוד מפרידה אפשרית מיוסף, ומן השינוי בָּאיזון המשפחתי. לכן, הוא התנגד באופן נמרץ להוצאתו של יוסף מן הבית, והתכחש לָסימנים הברורים, שהוא עלול לפגוע שוב באחותו.

לעיתים קרובות גורמי החוק, נכנסים למשפחה, במטרה להגן על שלומו של הילד הנפגע. הנטייה בדרך-כלל היא להוציא את הילד מהבית, כדי להפריד בין האחאים ולמנוע פגיעה נוספת. לצערי, לעיתים קרובות מדי, הילד הנפגע הוא זה אשר מוּצָא מן הבית.

הכניסה של גורם חיצוני למשפחה, מֵפֵרה את האוטונומיה של ההורים, ומעוררת לעיתים תחושה של כישלון בָּהורות.

המשפחה נמצאת במשבר. לעיתים היא פוסט-טראומטית ואינה יכולה לדאוג לשלומו ולביטחונו של הקורבן. ברגעים אלה ההורים זקוקים יותר מכל להכלה, כדי שיוכלו להיות עבור ילדיהם על אף הכאוס המשפחתי.

יש גם הורים שמקבלים את החוק כביכול, אבל בָּהזדמנות הראשונה הם יגיבו ב- acting out מתוך חרדה פרנואידית מציפה, ומתוך צורך להילחם בתחושת הסירוס. תגובתם עלולה להיות לא מאוזנת ובעלת משמעות הרסנית עבור הילד הנפגע.

כך נהגו הוריו של סמי, אשר פגע באלון. הם אמנם צייתו להנחיית החוק להרחיק את סמי מן הבית, אבל בניסיון לאזן את חווית הדחייה של סמי, ולחוש-מחדש קומפיטנטיות הורית, הם נהגו לקיים את אירועי המשפחה המורחבת מחוץ לבית, עם סמי ובלעדי אלון.

אלון מצא עצמו, לא רק עם תחושות-אשָם כבדות, על שאחיו הבכור והאהוב הורחק מן המשפחה הגרעינית, אלא גם נענש בנידוי מכל קשר עם המשפחה המורחבת.

המסורת התרבותית המושרשת אצל ההורים, חיזקה את תהליכי הפיצול, ואפשרה להם שלא לחוש אשמה עקב מעשיהם.

אפשר לומר, שהם הגיבו בְּ"תיקון" פרדוקסאלי, של קיפוח הנפגע והצהרת אמונים לפוגע.

בכך המשפחה הפכה ל"רעה" עבור אלון, מבלי שהייתה מחוברת כלל להשלכות של מעשיה. על מצב דומה, אני משערת, אמר היידֶגֶר: "האדם הרע אינו מודע לָרוע שהוא עושה, עבורו הזוועה היא אימפרטיב מוצדק, הכרחי. עובדה זו", הוא מוסיף, "הופכת את הרוע לרע יותר" (5).


וכמה מילים לסיום,

ראינו, שכאשר האיזון האישי והמשפחתי מופר בעקבות חשיפת גילוי העריות, ההורים מתקשים להכיל את ילדיהם האהובים, שנושאים מעתה תארים קשים של תוקף וקורבן, פוגע ונפגע. לרגע ואף יותר נשללת מהם היכולת הטבעית לתמוך בכל ילדיהם, והם ניצבים מול דילמת בחירה בלתי אפשרית.

הטראומה כה קשה ומשתקת, עד שחוויית ההורות "הכול-יכולה" נסדקת ומתערערת.

שפיטה והאשמה של ההורים מצד הגורמים הטיפוליים, מוסווֹת ככל שתהיינה, עלולות להיות הרסניות.

תחושה של היותם מותקפים על ידי אותם גורמים, עלולה רק להקצין את ההגנות שלהם, ולהפוך אותן לנוקשות יותר.

כפי שראינו, המשאלה שלהם ליציבוּת, לשקט ולביטחון מתבטאת לעיתים בהכחשת גילוי העריות, ובנסיגה מתפקידיהם ההוריים.

דווקא במצב קשה זה, ההכרה בהם כָּמטפלים הראשונים והעיקריים של ילדיהם, בעלי עוצמות הטיפול החזקות ביותר, עשויה להיות חיונית.

עבודה על קורבָּנותם, על הכאב, האשמה והבושה הכרוכים בטראומה, יאפשרו להם להכיל תחושות דמות של ילדיהם.

המאמץ לעזור להם לקנות מחדש או לראשונה שליטה על חייהם, ולאפשר להם לרפא את ההורות שלהם, יהווה להערכתי צעד ראשון רב-ערך עבור ילדיהם בתהליך הריפוי מן הטראומה.

לכן, עבודה טיפולית איתם, היא לא פחות חיונית בעיני מאשר העבודה עם הנפגעים והפוגעים.

אודות כותב המאמר

נעמה בר-שדה

פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה בפסיכותרפיה.מטפלת בנוער, מבוגרים ובזוגות. מדריכה במסגרת פרויקט "אשלים" מטפלים העוסקים בטיפול בילדים נפגע...