לפגוש את הפחד

13/11/2010 • על ידי • 4,603 צפיות

מאז ומעולם ,הפחד מלווה אותנו. הוא תמיד היה שם, חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו על הכדור הזה. אבל הפחד, ב"הה הידיעה" הוא הפחד מהלא נודע, ממה שאין לנו עליו שליטה.  

ההתייחסות אליו משתנה אבל הוא תמיד שם, בתוך השקט שלפני הסערה. פעם ידענו להקשיב לשקט, להבין מה שם מרגיש מסוכן וממה צריך להיזהר. אבל היום...היום אנחנו שומעים בעיקר את הסערה. ואנחנו מפחדים בעיקר... מהפחד.

 הפחד הזה הוא יצר בסיסי שאנחנו חולקים עם עולם החי. בעבר הרחוק, המרחב של הבלתי צפוי היה במהותו הישרדותי ומקור הפחד היה בדרך כלל ממוקד וברור. חיות טרף, חושך, אש, אויבים וכד' סומנו בבירור ע"י כלי אפקטיבי שהתריע על סכנה פוטנציאלית. מערכת אזעקה רגישה ביותר שגורמת לנו לעצור, לזהות את מקור האיום, לעמוד את פוטנציאל הסכנה שבו... ולבחור בתגובה המתאימה ביותר. 

במהלך השנים, גבולות הלא נודע הלכו התרחבו ואיתם גם מגוון הפחדים האנושיים. על מנת להתמודד עם חוסר הוודאות, התחדד הצורך לשמור על הקיים ולשמר מסגרת חיים ברורה. בני אדם יצרו מסגרות שמטרתן לתת סיבות ותשובות לכל מה שמעבר לשליטתם. דתות, מנהגים ומסורת (ומי לא זוכר את טוביה החולב שר בלהט על "! Tradition") נבנו על מנת לעזור לאנשים להתמודד עם הפחד. יש סיבה לכל דבר, גם אם לעיתים היא נשגבת מאיתנו. יש הגיון בכאוס ויש כמובן מי שמבין ושולט בו. האמונה במסגרות הללו אפשרה (וממשיכה לאפשר) לבני אדם לקבל  ולהתמודד עם חוסר הוודאות. ועם הפחד.

 בעידן המודרני, החיים הפכו יותר מורכבים. תפיסת הפחד שלנו עברה שנוי וגם היא הפכה יותר מורכבת והרבה פחות ברורה. אנחנו חיים בעולם שבו חוסר-הוודאות הוא מרכיב מרכזי. יצרנו מציאות שבה הכול אפשרי, לטוב ולרע. ואם הכול אפשרי – ישנה גם אפשרות שהכול מסוכן. בהעדר מקור סכנה מוגדר, היכולת שלנו להבחין מה בדיוק מאיים עלינו מטשטשת. אנחנו חווים תגובות פיזיות ורגשיות חזקות...אבל לא מצליחים להבין מה מעורר אותם. אנחנו מפחדים אבל לא לגמרי מבינים מה מפחיד אותנו. 

במקום לסמן סכנה הפחד הפך להיות מקור הסכנה עצמו.

כשהתחלנו לפחד מהפחד, הפסקנו לחפש את מקור האיום. החושים התכהו, איבדנו את יכולת האבחנה וכשאנחנו מגיבים... זו בדרך כלל תגובה אוטומטית, ללא בחירה. אנחנו עוצרים, רואים בעיקר עשן ו...וזהו.

אנחנו קופאים.

המנגנון נשחק. החלפנו את מערכת האזעקה המשוכללת בגלאי עשן פשוט, כזה שמגיב לשרפה ולנרות יום הולדת באותה דרך... מטר מים חזק ואפקטיבי, ליתר בטחון.

זה קורה בדרך כלל במפגש עם הבלתי צפוי, במקומות שמחוץ לאזורי הנוחות שלנו, כשאנחנו הולכים ומתרחקים מהמוכר והבטוח. שם אנחנו חווים  חוסר נוחות, חשש לכאב, איתות לסכנה... שם אנחנו חווים פחד ולכן שם אנחנו בדרך כלל גם נתקעים.

 בתור מאמנת למימוש הייעוד, אני נפגשת עם אנשים בדיוק בצמתים האלה, במקום שבו יש אפשרות לשנוי טרנספורמטיבי בחייהם. מצד אחד, יש תמיד את הצורך לשמור ולהגן על הקיים. אבל מצד שני יש כמיהה חזקה למצוא חיבור לשקט, לקבלה עצמית, לעוצמה פנימית, להשראה. אלו שני חלקים חזקים, כל אחד מושך לכוון נגדי ובאמצע פעורה תהום של פחד. במקום הזה בדרך כלל חווים תחושה של חוסר אונים, תקיעות ותסכול עצום... כי ישנו רצון עז לבחור בשנוי, ללכת פתאום בדרך פחות מוכרת שמובילה אל הלא נודע. וזו בחירה שמחייבת מפגש עם הפחד.

 לפגוש את הפחד.

כמו מפגש עם מישהו שתמיד מעורר בכם סוג של אי-נוחות, תחושה לא נעימה בתחתית של הבטן ואין לכם מושג מדוע. אבל במקום להתעלם, להתנגד, לעבור לצד השני של הכביש, אפשר להזמין אותו לשיחה שקטה, להרשות לעצמכם לראות את הפחד שלכם ללא פחד, מתוך סקרנות ורצון להכיר אותו. לאט לאט, אפשר לזהות אותו מבעד למסך, לשאול אותו מפני מה הוא נועד להזהיר אתכם, להבין יחד איתו מה מקור הפחד שלכם.

כשאנחנו מסוגלים לראות את הפחד שלנו, להבין היכן הוא נוצר בחיינו, כשאנחנו מבינים כיצד הוא מפעיל אותנו, רואים כיצד כרגע עוצר אותנו...שם נוצרת הזדמנות חדשה.זהו תהליך שבו אנחנו מקבלים את הפחד ומשחררים את עצמנו ממקום של תקיעות, תסכול וכאב. כשאנחנו סומכים על עצמנו, מאמינים ביכולת שלנו, כשהעולם הוא גם מקום בטוח...אנחנו מפסיקים לחיות מתוך פחד. אנחנו מקבלים שנוי כחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ואנחנו חופשיים לבחור את התגובה הנכונה עבור עצמנו.

 וזה המקום שבו אנחנו יכולים לנשום עמוק, לפרוש כנפיים...ולעוף.

 

רויטל שטיאט

מרפאה כנפיים של אלה הרוצים לעוף

 

 

רויטל שטיאט –מאמנת אישית ומשפחתית,מנחת וויס דיאלוג, פוקוסינג, מלווה אנשים בדרך הייעוד שלהם. 

אודות כותב המאמר

רויטל שטיאט

  רויטל שטיאט, נשואה ואמא לשלושה אנשים קטנים ומקסימים, בעלת תואר B.A. בלימודי קולנוע וטלוויזיה ו- B.A. בספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב...