משתה אחשורוש היום? ( הרב יוסף ויצמן )

17/03/2008 • על ידי • 900 צפיות

משתה אחשורוש

שנת ג' אלפים שצ''ה (3395) לבריאת העולם, היתה השנה השלישית למלכות אחשורוש. הוא ציווה לערוך משתה, גדול יותר מהמשתאות שהיה עורך בכל שנה. המשתה נמשך מאה ושמונים יום. הטעם שהאריך במשתה זה יותר מקודמיו, היה מפאת שלש שמחות שהיו לו. השמחה הראשונה היתה, כי באותה שנה, לפי חשבונו, חלפו שבעים שנה מתחילת גלות בבל, ועדיין לא נגאלו ישראל. השמחה השניה היתה, שבאותה שנה יצאו אנשי חייל של אחשורוש ותפסו צי של אניות מלחמה שבאו לערוך מלחמה נגדו. השמחה השלישית היתה, שבאותה שנה הוא לקח את ושתי לאשה. את עיקר הסעודה הוא עשה לגדולי המלכות, כדי להתפאר בפניהם על גדלותו, ואגב כך הוא ערך משתה גם לעבדיו. הוא הזמין גם את חיל פרס ומדי ואת הפרתמים שהם הדוכסים, כי גיבור אינו משתבח בפני חלשים, אלא בפני גיבורים.

כוונתו של אחשורוש בעריכת המשתה היתה לקיים ולחזק את מלכותו. הוא לא הסתפק במשתה שערך מחוץ לשושן לכל השרים והפרתמים במשך מאה ושמונים יום, אלא חפץ לעשות משתה נוסף לתושבי שושן הבירה. למשתה זה הוא הזמין גם את היהודים.

אחשורוש רצה להראות שהוא עשיר יותר מכל המלכים הקדמונים. אולם כשנזכר בעושרו של שלמה המלך, שרצפת הרחובות היתה מלאה בכסף, הדיר הדבר שינה מעיניו, ולכן, הוא טיכס עצות ותחבולות להאדיר את עושרו בשלשה דברים:

הראשון, שלמה שם ברחוב ככרות כסף בלבד, והוא העמיד שם מיטות זהב וכסף. הדבר השני, שלמה לא שם ברחוב כלי כסף, אלא גושי כסף במשקל ככר, שאי אפשר ליטול אותם מחמת כובדם, ואילו אחשורוש שם ברחוב מיטות זהב וכסף שעשויות פרקים, כדי שיוכלו לקחתן. והדבר השלישי, שלמה נתן כסף גולמי, ועל הלוקח היה לפנות לאומן שיתקין לו מהם כלים, ואילו אחשורוש שם ברחוב כלים מוגמרים.

למרות שהיה מנהג במשתאות אלו למזוג למסובים כוסות מלאות יין, ציוה המלך שלא לכפות על שום אדם לשתות, שמא יזיק לו הדבר, ולא יוכל להנות מכל שבעת ימי המשתה.

כשלקח אחשורוש את כלי בית המקדש כדי להשתמש בהם בסעודתו, באותה שעה יצאה בת קול מן השמים ואמרה: ''כלום אין אתה יודע שבלשצר ואנשיו אבדו מן העולם מפאת העוון שהשתמשו בכלי בית המקדש?'' ואמנם, אחשורוש היה ראוי להאבד מן העולם, כדרך שנאבד בלשצר, אולם מלכותו נמשכה בזכותה של אסתר שהיתה עתידה למלוך תחת ושתי, ואף בזכות דריוש בנו, שילדה לו אסתר, שעתיד לבנות את בית המקדש ולהחזיר את כלי המקדש למקומם. אולם עונשו הגיע באופן מידי: שמחתו הושבתה בהריגת ושתי.
אחשורוש וושתי
גם ושתי עשתה משתה עבור נשי השרים של מאה עשרים ושבע המדינות, כדרך שעשה אחשורוש, היא לא חיסרה דבר מכל מה שעשה אחשורוש.
כשם שהשתדל אחשורוש להחטיא את ישראל שייהנו מן הסעודה וייכשלו בעברות, גם ושתי הזמינה את בנות ישראל שתחטאנה בעברות אלו. וכשם שהראה אחשורוש לאנשים את עושרו בכל יום, גם ושתי היתה מראה לנשים את עושרה. ושתי רצתה להתגאות כלפי אחשורוש, בטענה, שכל המלכות לא הגיעה לו אלא בזכותה, מפני שהיא בתו של בלשצר. ושתי סברה שהיא עיקר המלכות, אולם מפני שלא נהוג להמליך אשה, נטל אחשורוש את המלוכה מידי כורש אביו שמלך במדי ובפרס, לאחר שהרג את בלשצר, אולם הכל בזכותה, כי היא המשך מלכות בבל.

בזמן המשתה שערך אחשורוש ליהודי שושן, התכנסו מרדכי וחכמי הסנהדרין, התענו מיום ראשון ועד יום ששי והתפללו לפני הקב''ה שלא יכלה את היהודים על עוון השתתפותם במשתה אחשורוש. היום השביעי של המשתה היה שבת, ובאותה שעה נתקבלה תפילתם לפני הקב''ה. עד שבת לא שקע המלך באכילה ושתיה, כי כל מחשבותיו נסבו כיצד להראות את עושרו המופלג. ביום השביעי, כשסיים להראות את עושרו, הוא עצמו התחיל לאכול ולשתות, ומתוך שכרותו ציוה למהומן, בזתא, חרבונא, בגתא, אבגתא, זתר וכרכס, שבעת הסריסים שהיו משמשים לפניו במשך ימי השבוע, כל אחד ביומו, להביא את ושתי.

השרים התחילו להלל את נשות מדינתם, ואחשורוש השיב להם: ''האשה שיש לי, אינה ממדי או מפרס, אלא מבבל, ואין בעולם יופי כיופיה. ואם אינכם מאמינים, תראוה במו עיניכם כשאביאנה לכאן''.

המלכה ושתי סירבה לעשות את רצון אחשורוש, שכן בכך הוכיח אחשורוש שאינו אוהבה מצד עצמה, אלא מחמת יופיה. היא שלחה בידי עבדיו: ''לכו והגידו לאדונכם הטיפש, שלא החשיבו אותו בבית אבי בלשצר להיות ראוי אפילו לשמש כממונה על אורוות סוסיו. עיסוקו היה להסיר את זבל הסוסים. וכי אין אתם יודעים שאני ושתי המלכה, בת מלכי בבל? בלשצר אבי שתה יין כנגד אלף שרי צבאו, ולא השתטה לדבר דברי הבל כמו שדיבר הטיפש אחשורוש''.

מיד חזרו הסריסים ומסרו לאחשורוש את דברי ושתי. כששמע אחשורוש את דבריה, שלח אליה שבעה סריסים היושבים לפניו במלכות, לומר לושתי: ''שימי לבך לשמוע בקולי, ולבוא לפני ולפני השרים. אם תסרבי לבוא, הריני מתרה בך שאהרוג אותך ואאבד את יופייך מן העולם''.

מסרו הסריסים לושתי את דברי המלך, אך היא לא שמה לב לדבריהם. אדרבה, היא ציוותה להשיב לו: ''מלך טיפש שעצותיו מזיקות וגזרותיו בטלות, שהרי אני בתו של בלשצר ונכדתו של נבוכדנצר מלך בבל. מדוע אין הוא רוצה להבין שעל ידי גזרתו תצמח לו רעה גדולה. הן אם אכנס עכשיו ויראו אותי ראשי מאה עשרים ושבע המדינות, ויופיי ימצא חן בעיניהם, הם יתנו בי את עיניהם, ויבקשו להרוג את המלך, כדי לקחת אותי לאשה. ולהיפך, אם לא אמצא חן בעיניהם, יהיה זה ביזיון גדול למלך''.

שמע המלך את סירובה של ושתי לבוא, ובחר בחכמי ישראל להיות שופטיה. אם היה מעמיד שופטים מאומות אחרות, היה חשש שמא יהיו נוגעים בדבר, שכן הכשדים לא ירצו להוציא משפט מוות על בת אומתם, ושתי, שהיתה כשדית, גם אם יימצא שהיא אשמה. לעומת זאת, בני שאר האומות ירצו שהמלך ימליך את בת אומתם במקום ושתי, ולכן, הם יוציאו עליה משפט מוות. מסיבה זו ביקש אחשורוש להעמיד שופטים מישראל, שאינם נוגעים בדבר, שהרי בודאי הם לא ירצו שיקח המלך את בת אומתם. אולם, חכמי ישראל הצליחו להתחמק מלדון את ושתי, באומרם שעתה הם נמצאים בגלות, ואילו חכמתם ניכרת רק בהיותם בארצם, בארץ הקודש.

כשסילקו חכמי ישראל את עצמם ממשפט זה ולא רצו לדון בו, פנה המלך לקרובים אליו, שבעת שרי פרס ומדי. המלך ביקש משבעת הסריסים לייעץ לו מהו החוק שיש לדון לפיו את ושתי על שלא שמעה בקול המלך. אחשורוש לא רצה שידונו אותה למיתה, כי אהב אותה, אולם הוא לא היה יכול למחול על בזיונו שנעשה בפרהסיה. ולכן, הוא ביקש מהם בלשון רמזים, שלא ימצו עמה את כל חומר הדין, שהרי היא מלכה וראוי לחפש זכויות עבורה. אחשורוש הכין שתי טענות לזכות ושתי, שיתכן שעל ידן היא תינצל מן המיתה. הטענה האחת היתה, שכיון שעיקר הקריאה שתבוא לפניו היתה נגד החוק, לא היתה ושתי מחוייבת לשמוע בקולו. הראיה היא, שהרי אפילו אצל מלכי ישראל, המסרב לשמוע לקול המלך חייב מיתה, אולם אם ציוה המלך על העם לעשות דבר שלא לפי התורה, הם אינם מחוייבים לשמוע בקולו. לפיכך, אמר המלך, שעליהם לחקור ולדרוש האם היה צוויו כחק. הטענה השניה היתה, מאחר שלא המלך עצמו קרא לושתי, אלא שלח להביאה על ידי הסריסים, יכלה ושתי לטעון שלא האמינה להם שהמלך יצוה דבר כזה, והסריסים בדו את הדבר מלבם. ואם כן, אין היא נחשבת כמורדת במלכות, שכן אילו ידעה ששליחות זו - מטעם המלך היא, לא היתה מסרבת.

כשראה ממוכן שהמלך רוצה לפטור את ושתי ואינו מקפיד על בזיונו, וגם ראה ששאר השרים מתביישים מהמלך ומסכימים עמו, קפץ ודיבר ראשון, למרות שהיה הקטן שבשרים.

וכך אמר ממוכן, הוא המן: ושתי ביזתה את המלך לעיני כולם וגרמה נזק גדול בממלכתך. לכן, יש לתקן את הנזק לפני שיתפרסם הדבר בעולם. מורד במלכות הוא מי שמסרב לשמוע בקול המלך, ולכן, יש להוציאה מיד להורג, ומעונשה ילמדו כולם ויזהרו מלמרוד במלך.

התיקון הוא, שייכתב בדתי פרס ומדי, שעל אישה לכבד את בעלה, אף על פי שהוא פחות ערך. כל אשה חייבת לדבר בשפת בעלה, ולא תוכל לדבר בלשון אחרת, כדי שלא תוכל להתגאות, ועל ידי כך היא תימנע מלעשות דבר שאינו לפי רוח בעלה. דבר זה יפורסם באגרות שיישלחו לכל מדינות מלכותך, חתומות על ידך. ולא די בכך כדי לתקן את כל הנזק, אלא תחילה יש להרוג את ושתי. שהרי אם תשמענה הנשים שושתי יצאה בלא עונש, לא יהיה כל ערך לאגרות. לעומת זאת, כשתשמענה על הריגתה, הן תפחדנה ותלמדנה לקח. שכן הן תאמרנה לעצמן: אם אירע כן לאשתו של המלך, כל שכן שעונשנו יהיה חמור, ועל ידי כך תלמדנה להיות ממושמעות.

העצה מצאה חן בעיני המלך והשרים, והוא הרג את ושתי. בעת שכרותו של אחשורוש מצאה העצה חן בעיניו, אך לאחר מכן הצטער מרה על מיתתה של ושתי. פסק דין זה של המן היה סיבת מפלתו, כיון ששנאת אחשורוש להמן נולדה באותה שעה. מטעם זה החליט אחשורוש לגדל את המן, כדי שבסופו של דבר ימצא תואנה להורגו.

על פי עצתו של המן שלחו ספרים חתומים בטבעת המלך לכל מדינות המלך, כל מדינה ומדינה לפי הכתב שלה, וכל עם ועם לפי שפת דיבורו.

וכך נאמר באגרות אלו: ''כל עם, שבט ומשפחה ישתדלו לקיים את מאמר המלך, להיות כל איש שורר בביתו, שתהיה אשתו סרה למשמעתו ותדבר בשפת עמו. גם אם האשה היא מעם אחר וממשפחה מיוחסת, היא תהיה מחוייבת לדבר בלשון בעלה, כדי להורות שהבעל שורר בביתו תמיד. אחשורוש דיבר עם ושתי בשפת הכשדים כדי לחלוק כבוד לושתי שהיתה כשדית, והדבר גרם לה להתגאות ולהתנשא עליו''.

להמן היו כוונות נסתרות בענין. המן היה נכדו של אגג מלך עמלק, והוא רצה להשמיד את כל היהודים. הוא ראה בכוכבים שאשת המלך תבטל את גזרתו, ולכן, הוא לא הסתפק בהריגת ושתי, אלא רצה להשיג על ידי גזרה חדשה זו שכל אשה לא תעשה דבר נגד רצון בעלה, וכך לא תוכל לבטל את עצתו. כל אשה שלא תעשה את רצון בעלה בכל ענין, יהיה על בעלה להתלונן עליה שהיא מורדת במלכות, ועל ידי כך תתחייב מיתה. לדעת המן, באופן זה ימנע את ביטול הגזרה שהוא עתיד לגזור על היהודים.
בגתן ותרש
בגתן ותרש היו קרוביו של המן וידידיו הנאמנים, והעצה שנועצו ביניהם היתה בלשון טרסי.
וכך אמר בגתן לתרש: ''מאחר שהוריד אותנו המלך מגדולתנו, נהרוג אותו בצינעה על ידי כך שנשים ארס נחשים בתוך כוס הזהב שהוא שותה בו, ובשעה שיבקש המלך לשתות, הוא ימות. והכל יאמרו, שכל זמן שהיו בגתן ותרש שומרי הסף, היו שומרים עליו כראוי, ועכשיו כשהושיב יהודי במקומם, הוא הרג את המלך''.

מרדכי נקרא בלשן, כי הבין שבעים לשון, שכן היה מהסנהדרין שהיו בקיאים בשבעים לשון. מרדכי שמע את כל מה שדיברו ביניהם בגתן ותרש, והוא סיפר לאסתר את מזימתם.

אסתר היתה סבורה שמוטב היה אילו היה מרדכי עצמו מספר את הדבר למלך, כי אסתר אהבה מאד את מרדכי וביקשה את טובתו. אבל אסתר חששה שמא יוודע על כך לבגתן ותרש והם ימהרו להוציא את הארס ולשפוך את המים, וכשיחקור המלך בדבר, לא ימצא כל הוכחה, ואז יבוא מרדכי לכלל סכנה. על כן אמרה היא עצמה את הדבר למלך בשם מרדכי: ''היום בא לכאן מרדכי היהודי, ובין הדברים סיפר לי שנודע לו שבגתן ותרש זוממים להרעילך''. בתחבולה זו לא היה משום סכנה, כיוון שאפילו יבקש אחשורוש ולא ימצא הוכחה, אי אפשר יהיה להאשים את מרדכי, שאז תאמר, שמרדכי לא ראה את הדבר בעיניו. והראיה, שאם היה יודע את הדבר בבירור, לא היה מדבר עם אסתר, אלא הוא עצמו היה נכנס למלך ומודיע לו, אבל מאחר שהיה פקפוק בלבו, סיפר את הדבר לאסתר, שהרי אין לו קרוב יותר מאסתר, והיא תחקור אם יש אמת בדבר ותשמור את המלך.

מרדכי לא התכוון להנקם מבגתן ותרש, אלא להציל את המלך. כיון שלא הודיע מרדכי עצמו את הדבר למלך, לא נתן לו המלך את שכרו מיד, כי היה סבור שלא מרדכי שמר על המלך, אלא אסתר. ואם כן, אסתר היא זו שהיתה ראויה לקבל שכר, שהרי היא הוכיחה נאמנות ולא מרדכי. אבל משהגיע הזמן, לאחר שנהרגו בגתן ותרש, ובאו לכתוב את הדבר בספר הזכרונות, שינתה אסתר את הנוסח, ובמקום לכתוב בשם אסתר כתבה בשם מרדכי, בכך היא חייבה את המלך לשלם למרדכי. התרחש כאן הנס, שנתן הקב''ה בלב המלך שלא לשלם למרדכי שכר באותה שעה, כדי שיזכור את טובתו בשעת מצוקה, כפי שיתבאר בהמשך.

המן עולה לגדולה

לאחר שהמן גמר אומר להשמיד את כל היהודים, וחשב שלא יהיה מי שיעכב בעדו, הוא חיפש זמן מתאים שבו יסייעו לו הכוכבים והמזלות להשמידם.
מרדכי הצדיק שישב בשער המלך, לא השתחווה להמן, שכן הוא נשא דמות עבודה זרה על בגדו, וגם החשיב את עצמו לעבודה זרה. התנהגות מרדכי גרמה בזיון גדול להמן. אילו היה מרדכי עושה את עצמו, ישן לא היה כה איכפת להמן, למרות שהיה מבין שמרדכי עושה כן בכונה, כדי שלא להשתחוות לו. אולם מרדכי פתח את עיניו לרווחה ולא קם ולא זע מפני המן. מרדכי החליט לקדש את ה' ברבים ולהראות לכולם שאין להשתחוות להמן.

עבדי המלך שאלו את מרדכי: ''איזו גדולה יתירה יש לך עלינו? הנה, אנו כורעים ומשתחוים להמן, ואם כן, איזו יוהרה היא זו, שאתה טוען שכיהודי אין אתה נקרא עבד? דע לך, שאתה עובר על מצוות המלך, אתה מורד במלכות וראוי לעונש מוות!''

המן התמלא חימה. הוא ראה את מרדכי מרכין את ראשו בפני כל יהודי ומקדים לו שלום, ואילו בו, החשוב שבשרים, נוהג הוא זלזול.

המן ידע שאם יהרוג את מרדכי, לא ייפטר מאויביו, כי עם ישראל יוציא מתוכו אנשים נוספים גדולים כמרדכי. זוהי דרכם של שונאי ישראל, שהם מתנכלים לשורש של ישראל, ומעוניינים לפגוע בעם כולו.

לאחר שהמן גמר אומר להשמיד את כל היהודים, וחשב שלא יהיה מי שיעכב בעדו, הוא חיפש זמן מתאים שבו יסייעו לו הכוכבים והמזלות להשמידם. לכן, הוא הפיל פור, הוא הגורל, על הימים ועל החודשים. היום הראשון שהתחיל להפיל בו את הגורל, היה ביום הראשון של החודש הראשון, הוא חודש ניסן, שהוא חודש שמאיר לישראל, והמערכה השמיימית שלהם גבוהה. ניסן הוא חודש של נסים ונפלאות, חודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים. למרות שהמן ידע זאת, הוא היה סבור שהניסים שהתרחשו לישראל בחודש זה, לא נעשו מפני שהמערכה שלהם גבוהה, אלא מפני שהקב''ה רצה לעשות להם נס באותה שעה שלא כדרך הטבע. אך אין הדבר מורה על המיוחד בזמן זה. ואם כן, בתקופתו של המן, הוא סבר שה' לא יעשה להם שום נס כיון שחטאו.

המן חשש שמא לא יסכים אחשורוש להשמיד את כל היהודים, כי חשש שמא יבואו אויביו ויערכו עמו מלחמה על שהעז להשמיד אומה שלמה, ועל ידי כך תאבד ממלכתו. לכן, עשה זאת המן בשנה הי''ב למלכות אחשורוש, כשכבר התפרסמו גבורתו וכוחו בכל העולם, וממלכתו היתה בשיאה.
נפילתו של המן הרוסי
אחד ה''המינים'' הגדולים ביותר בהיסטוריה היה מנהיג בריה''מ לשעבר, יוסף סטאלין. הוא הצטיין בשנאת ישראל יוקדת, וכן בגסות וברוטאליות כלפי בני עמו שלו.
ברוב שנאתו ליהודים, הגה תוכנית שטנית לפרטיה להשמדת היהודות, הוא דאג להפצת עלילת הרופאים המפורסמת, לפיה רופאים יהודים ידועי שם, שנקראו לטפל בו בעת מחלתו התכוונו להרעילו. האשמות הועברו לצוות שופטים, אשר כמיטב המסורת ברוסיה ניתן היה לצפות מהם כי יפסקו בהתאם לרצון השליט כי היהודים אשמים! זאת, על אף שלא היה שום בסיס מציאותי לכך.

תאריך השמעת גזר הדין נקבע ל-6 במרץ 1953, בבטוחנם במותם הצפוי של הרופאים הוכנו כבר עמודי התליה בכיכבר האדומה. אולם סטאלין לא הסתפק בכך. היה זה רק חלק מתכניתו, להציג את היהדות כולה כנאשמת. מאז ומתמיד עודדה הממשלה אנטישמיות, וגם עתה תחת השלטון הקומוניסטי התכוונו לתת עידוד מפורש לשנאת ההמונים כלפיהם.

סטאלין ציווה להקים עיר ענקית בצפון סיביר, ליד וערכניוסק, שם מגיעה הטמפרטורה ל-68 מעלות מתחת לאפס. בבלוקים רחבי הידיים לא הותקנו שום מתקני חימום כלשהם. תכניתו השטנית הייתה להעביר לשם מאות אלפי יהודים, מבלי לספק להם לחימום ואף ללא מזון מינימלי.
בתנאים אלה,נקל להבין כי צפוי מותם הודאי במהרה....

עיר דומה הוקמה ליד חברובסק. אך בכך לא די! מן הרצוי בעיניו היה לספק את יצרי השנאה והנקם של ההמוניים הרוסיים. לשם כך הוחלט כי הרכבות שיובילו את היהודים לערי הגרוש יעצרו בתחנות רבות בהם יקדמו האוקראינים את פניהם, ויכו בהם ככל העולה על רוחם. תליית הרופאים המתוכננת אמורה הייתה לסמל את הסכמת המשטר לכך, שאכן היהודים פושעים ורוצחים, ויש להרגם בכל הדרכים.

מובן, כי באווירה מעין זו, נפלה אימה על היהודים. לבם ניבא להם רעות, והם השתדלו להצניע עצמם ככל היותר... אפילו במחנות לאסירים יהודיים, בהם בין כך שרר משטר חמור ביותר, הורגשה מתיחות כפולה.

באחד המחנות שהה יהודי גיבור-רוח שסבל קשות למען יהדותו, ושמו ר' יצחק זילבר (שנים לאחר מכן זכה לעלות לא''י). הוא שמר מצוות גם במחנה בחירוף נפש. במוצ''ש אור לי''ד אדר נתלקטו סביבו יהודים אשר הכירו זה מכבר את גבורת נפשו ועוז אמונתו. הם ביקשוהו לומר מעט דברי עידוד. הוא סיפר להם בקצרה את תולדות מגילת אסתר, וסיים בתקווה כי גם הפעם יתגברו על ההמן החדש, הלא הוא סטאלין ימ''ש.

אחד מן המשתתפים, יהודי מר נפש בשם אייזיק מירונוביץ הטיח בו במרירות: ''האם לא די בששת המיליון שהנאצים הכחידו? היכן השגחת הבורא עתה, כשעומדים להשמיד עוד 3 מיליון בבריה''מ?!.

ר' יצחק זילבר השיב לו, כי שוב לא תיהיה השמדה כללית של עמ''י. ''אך סטאלין חזק מפלדה. הוא עולה על השטן הנאצי! הוא התגבר על כל אויביו''! טען אייזיק.

אך ר' יצחק נשאר רגוע והשיב:''הוא אינו אלא בשר ודם. לעולם אין לדעת מה יארע עימו אפילו בעוד חצי שעה''.....

אייזיק,מדוכדך ורוטן, עזב את הבלוק.

אך למחרת בבוקר חיפש אייזיק את ר' יצחק כשכל גופו רוטט מהתרגשות. הוא קרא לעברו: ''יש אלוקים שופטים בארץ! סטאלין קיבל שבץ מוחי קשה בישיבת הקבינט, ושוב אין מי שינהל את התוכנית האיומה שתיכנן להגליית היהודים! ויותר מכך, אתה דיברת עימי בשעה עשרה לשמונה. טענת כי בשר ודם אינו יודע מה שיקרה עימו עוד מחצית השעה. ובדיוק חצי שעה לאחר מכן ארע השבץ''!

ר' יצחק המופתע יצא החוצה וניסה לדלות פרטים מפיו של השומר האוקראיני של קבוצתם. הלה סיפר לו שהתכנסה ישיבת קבינט, בה ישבו חברי מועצה בכירים, ושמעו מפני סטאלין את הצעתו השטנית –הגליית היהודים בהמוניהם לסיביר. חלק מהם התקוממו נגד רעיון בלתי אנושי זה. סטאלין רגז על עצם ההתנגדות להצעתו. הוא צרח בקול , שפתיו העלו קצף, ושבץ תקף אותו.

ר' יצחק החל מייד באמירת תהילים נרגשת למותו המהיר של אותו רשע. כעבור שעות מספר הודיעו על מותו. כך סר איומו של רודן שהרג אנשים לאין ספור,ורוסיה הענקית נשמה לרווחה...

אצבע אלוקים ראו אף בהלוויתו. באותה כיכר בה רצה לתלות את היהודים נערכה הלוויתו, יום קודם תאריך התליה המיועד!!

מנהיגי מפלגות קומוניסטיות מארצות שונות התכנסו להלוויה, ביניהם מזכיר המפלגה הקומוניסטית הצ'כית בשם רודולף סלאנסקי. הלה הושפע קשות ממזג האויר הקפוא, הצטנן ולקה בדלקת ריאות חמורה. כעבור זמן קצר נפטר. ארונו הוצב ליד ארונו של סטאלין.

הנס היה כה מוחשי וכביר עד שגם פוקרים מזה שנים הוכרחו להודות בכך. קומוניסטים יהודים פוקרים ששהו במחנה של ר' יצחק זילבר, ולעגו לכל קודש, אלו אשר במשך השנים תמיד התבטאו בביטויי כפירה צורמים, הרי שבפעם הזו הודו באמת. הם ניגשו לר' יצחק ואמרו לו בפה מלא: ''צדקת!! יש אלוקים שופטים בארץ''!

בפורים של אותה שנה, שנת תש''יג, חגגה יהדות רוסיה כולה ברינה ובצהלה את נפילתו של המן הפרטי שלהם....

אודות כותב המאמר

הרב יוסף ויצמן

הרב יוסף ויצמן הינו ראש המרכז ללימודי יהדות "תורה ודעת", יועץ רוחני לצמיחה והתפתחות אישית, מנחה ומטפל במערכות יחסים ומרצה לאקטואליה יהדות...