תקשורת עם מתבגרים: בלי לתת עצות !

תקשורת עם מתבגרים: בלי לתת עצות !

חומר מתוך הקורס "אימון משפחתי: הנחיית הורים"
שיעור עם אסתי פישר-היים
רשמה: אורנה

הורים למתבגרים יודעים כי הצעירים שלהם מסתגרים כאשר מנסים לתת להם עצה, ממש כמו קיפוד שמתכדרר מול סכנה ומתחיל לירות את חיציו. כאשר המתבגר ננעל מול הוריו הוא אינו מסוגל עוד להקשיב להם ב"לב פתוח", וכמו קיפוד הוא מסוגל רק לנהום, לזעוק, או לירות חיצי זעם.

ועל מה הזעם?
בעיקר על התסכול נוכח העצות שהוא מקבל.
התסכול אינו מול תוכן העצה אלא מול התחושה כי המבוגרים מתערבים בחייו ברגל גסה. חשוב להבין זאת: אחד הדברים המעצימים ביותר היא התחושה הפנימית כי "יש לי זכות להתנסות ולטעות". הוראות, הנחתות, צווים, וגם עצות, סותרים את הזכות הבסיסית להתנסות ולצמוח, והם מעוררים ריאקציה שלילית: המתבגר חווה מבוגר שמתייחס אליו כאל ילד קטן שאינו מסוגל להחליט לבד, והרגשתו היא כי מצפים ממנו שיישמע לעצות של המבוגר.
ברור לכולנו כי הורים נותנים עצות מתוך אהבה ודאגה, והם כלל אינם מתכוונים להקטין את ילדיהם, ולמרות זאת אצל המתבגר נוצרת תחושה לא-נוחה וממרידה "ההורה לא סומך עליי", או "ההורים שלי לא קולטים שאני כבר לא ילד קטן".

כבר לא ילד, אבל תמיד הילד שלי

כשילדיי היו בגיל ההתבגרות טרחתי להדגיש "ברור לי שאתה לא ילד קטן, אבל האם אתה מסוגל להבין שאתה תמיד תהיה הילד שלי?" ואחרי החיוך הסלחני כלפיי הייתי מבקשת רשות להתעניין, לקבל מידע על מה שקורה בחייהם, ולפעמים גם להשיא עצה. בדרך כלל, נמנעתי מהשאת עצות, ולא בגלל שלא רציתי לתת אותן או שחלילה לא היה לי מה להגיד. כמעט תמיד יש לי מה להגיד. ידעתי שהעצה הראשונה היא גם השורה האחרונה שהם יסכימו לשמוע לפחות למשך שבוע. הזכרתי לעצמי כי אם אני רוצה לשמור על אפיק תקשורת פתוח עלי להתאפק.

אז מה עושים?

מצד אחד ברור שאיננו רוצים שהילדים שלנו יטעו בגדול; איננו רוצים שיסבלו בגלל החלטות שגויות; איננו רוצים שיאונה להם רע רק בגלל שלא התערבנו. ומצד שני, אי אפשר להשיא להם עצה או לומר את דעתנו בלי לספוג חיצים וריקושטים. אבל, יש פתרון, והוא אפילו לא-קשה ליישום.

גלגלי הצלה: הקשבה ותשאול

הפיתרון הוא: ללמוד להקשיב ולשאול. שני כלים אלה מתחום הקואצ'ינג, הקשבה ושאלת שאלות, הם גלגלי הצלה חיוניים להורים של מתבגרים. והאמת, שרוב-רובם של ההורים אינו שולט בכלים בסיסיים אלה. להורים נדמה שהם מקשיבים אבל הם נכנסים לדברי הילד, חותכים אותו באמצע רעיון, מתערבים בקו-המחשבה שהוא מנסה לפתח, וגונזים במו-פיהם את האפשרות שלו להתבטא ולתקשר איתם.

בנוסף, הורים רבים אינם יודעים לשאול. הם חייבים להגיד. יש להם הכרזות ודעות ואמונות וידע מהניסיון האישי שלהם והם מרגישים חובה להביע זאת עם סימני קריאה באוזני המתבגר או המתבגרת שלהם.
הרעיון הוא להחליף את סימני הקריאה בסימני שאלה, ובמקום" לנאום" - להקשיב.

תרגול מעשי:

בחרו הצהרה שהייתם רוצים לטעון באוזני ילדכם. כעת היפכו אותה לשאלה. תרגלו ותרגלו טכניקה זאת עד שתוכלו לגשת בביטחון לשיחת התעניינות עם הילד ולתקשר אתו באופן שיהיה לו נעים לשוחח ולתקשר אתכם.
אצטט משפט אחד מדברי עדי, נער בן שש-עשרה וחצי, שהגיע מיוזמתו למפגש האחרון של הוריו אתי בסיום תהליך הנחיית הורים: " ... יום אחד שמתי-לב שהם הפסיקו לחפור וכבר יכולתי לדבר אתם. זה היה שווה את הבייביסיטר לאחותי בזמן שהם הלכו לפה לאימון."

דוגמה:
"תמנע מלהיות בקהלים צפופים. אם אתה רואה התקהלות עדיף שתשמור מרחק."
איך אפשר להפוך הצהרה מעין זאת לשאלות?

אפשרויות:
"מה אתה עושה כשאתה רואה אנשים מצטופפים?" או: "מה אתה חושב לעצמך כשיש הצטופפות?"
אלה הן שאלות "תענוג" מאחר והן מאפשרות למתבגר להתבונן לתוך עצמו, לשקול את העניין, ולהעלות פתרונות שונים שיועילו לו בעתיד.  
הקשיבו לתשובה, התייחסו אליה בכבוד, דמיינו שאתם בשיחה עם חבר בוגר, ואל תתפתו להיכנס לויכוח. הניסיון יראה לכם כי ניתן לנווט שיחה בהצלחה באמצעות הקשבה ושאלות, וגם לגרום למתבגר להתבטא ולחשוב בקול רם. 

אם, על אף כל האמור לעיל, ממש חשוב לכם להביע דעה או לתת עצה, הקדימו בקשת רשות: "אני יכול לשתף אותך לרגע במה שעבר לי בראש?" אחרי קבלת רשות המשיכו עם ההצהרה וסיימו בשאלה: "לי תמיד נדמה שעדיף להתרחק מקהל מצטופף, שזה יכול להיות מסוכן. מה דעתך?" - כך, בקיצור ולעניין, בלי לחזור על עצמכם שוב ושוב, ובלי לדרוש כי דעתכם תתקבל; הבעתם אותה וכעת אפשרו למתבגר לשקול ולהחליט. סביר להניח כי בין כה וכה לא תהיו בסביבה ברוב הרגעים המכריעים בחייו והוא יצטרך לשקול את צעדיו בעצמו.

תרגלו הקשבה טובה
ותקשורת מכבדת,
אסתי פישר היים
מנהלת מכללת i.C.U לאימון אישי
מרצה ומדריכת הורים ומאמנת לזוגיות טובה