השמים הם הגבול

אדם לומד כל חייו, מן הרגע שיצא לאוויר העולם ועד יומו האחרון. אדם אוסף במהלך חייו מורים, אשר פותחים לו חלונות של ידע, כוח, אהבה ומאירים לו את הדרך כדי שיוכל לנווט בבטחה למחוז חפצו. בגיליון מוטו (מס' 228 מרץ 2007) , הופיעה כתבה על האופנוע החדש שלי – הארלי פט בוי חדש והעורך – גב"ב, שהפך לידידי הטוב ביקש ממני לכתוב על "איך הגעתי תוך 3 שנים מטוסטוס לפט בוי". ככל שאני חושב על כך, אני מבין ששלוש שנים אלה היו רק התוצאה של תהליכים רבים שעברתי, תהליכים שפרצו והבשילו ואחת מתוצאותיהם הייתה האופנוע המדהים הזה הרבה בזכותם של אותם מורים נפלאים שהייתה לי הזכות להכיר . מורים אלה, זיהו בי את הפוטנציאל להפוך למה שאני היום – מורה ומחנך בעצמי. הם נטעו בי את האומץ לראות רחוק ולהאמין בעצמי שאהיה מסוגל להגיע לכל אשר אשאף. ב- 25 השנים האחרונות, זכיתי לשמש מורה ומתווה דרך למאות אלפי אנשים, זכות ושליחות גדולה אשר אני מקווה להמשיך ולמלא עד יומי האחרון. כאשר אני מנסה להיזכר איפה הכול התחיל, אני חוזר במנהרת הזמן לסוף שנות ה- 60, תקופה בה למדתי בתיכון "אוהל שם" בר"ג, בן למשפחת פועלים הנלחם על מקומו ונאבק כדי לשרוד בין חבורת נערים ממשפחות אמידות שעשו הכול כדי לדחוק את הנער החדש אל הפינה. אימי, שעבדה כפועלת במלטשת יהלומים כ- 12 שעות מידי יום, דחקה בי ללמוד והתאמצה כדי לשלם את שכר הלימוד הגבוה שהיה נהוג באותם ימים (עדיין לא עבר חוק חינוך חובה ושכר הלימוד הרקיע שחקים). בלימודים לא הצטיינתי וכדי להפוך להיות מקובל – "חלק מהחבר'ה", התחלתי לרוץ למרחקים ארוכים תוך ניסיון להיבחר לנבחרת האתלטיקה של בית הספר. לילה לילה, בגופיה קצרה ובנעלי התעמלות שחוקות הייתי רץ – בתחילה מסביב לבלוק, אחר כך מסביב לשכונה ולבסוף מקיף את כל העיר, גומא בנחישות ק"מ רבים, שעות ארוכות, ללא ליאות. מהר מאוד הגעתי לתוצאות יפות והתקבלתי לנבחרת בה"ס. בכל שנה, בתחרויות האזוריות הייתי מביס את מתחרי – נערים מבתי הספר בסביבה. אני זוכר , אחד אחד היו עולים למסלול במרוץ ל- 1500 מטר, בטרנינגים חדשים ובוהקים של אדידס "מתחממים" עם מאמן צמוד אשר היה משרטט להם את זמני ההקפות המתוכננים. אני, מן הצד, הייתי מביט בהם בקנאה ומרגיש אט אט את העוצמה מתגברת בתוכי כמנוע טורבו של מכונית מרוץ. האמת- קנאתי בהם. גם אני רציתי להתלבש כמותם, לזכות במאמן צמוד ולנסוע בקיץ לקייטנה בחו"ל אך הורי הנפלאים שנאבקו לשרוד ולהעלות אוכל על שולחננו, לא יכלו להרשות זאת לעצמם. לכן, כדי להצטיין ולהתבלט השתמשתי בנשק היחידי שעמד לרשותי – כוח הרצון העז , הנחישות ומאות שעות האימון שהשקעתי לילה לילה באימונים. דרוכים וכפופים בישורת הפתיחה ממתינים לירית האקדח ויוצאים לדרך ואני מהר מאוד מתברג למקום השני. בצעדים קלים, כמעט מרחף, כיונק כוחו ממנוע בעירה פנימית, נצמד למוביל הריצה ו"נושף לו לתוך האוזן". ואז, בהקפה האחרונה, תוך שאני מביט למתחרה שלי בעיניים, חולף על פניו למקום הראשון ורואה איך התבוסה מתפשטת ממוחו לעיניו עד שנכנע והחל להשתרך מאחור. שנתיים אחר כך, בי"א, פגשתי את המורה הראשון שלי , דויד קושניר שהיה אז מאמנה של נבחרת ישראל באתלטיקה קלה. דויד, שזיהה את הכישרון והנחישות שלי הציע לי לאמן אותי באופן אישי על חשבון זמנו וללא תמורה. שלוש פעמים בשבוע, עם תום הלימודים, הייה מסיע אותי ברכבו לאצטדיון ר"ג ושנה שלמה הכריח אותי לרוץ ספרינטים כנגד השעון עד שזכיתי לקבוע שיא בריצת 1,500 מ"ר ( 4.17 דקות) התוצאה הטובה ביותר באותה שנה. דויד, שהאמין בי, השקיע מזמנו ונתן לי את ההזדמנות להצטיין ואני ניצלתי הזדמנות זאת עד תום ונתתי את כל מה שהיה לי. 

בתחילת שנות ה- 80 זכיתי להכיר את המורה הבא שלי – מר פינחס פרידמן, פסיכולוג קליני וארגוני בעל שם שניהל באותם ימים בבנק דיסקונט יחידת מדעי התנהגות והיום בעליו של מכון גילפורד המתמחה בבניית תוכניות חדשניות להערכת עובדים. פינחס, שסייע לי להכין את עבודת המסטר שלי לימד אותי פסיכולוגיה וסטטיסטיקה וסייע לי להפוך למאבחן טיפוסים של אנשים, תוך דקות מרגע המפגש איתם. "זכור", אמר לי פנחס, "אדם משגר כל העת איתותים- מדרך לבושו, שפת הגוף שלו, צורת הדיבור שלו ונושאי השיחה שלו. אם תקשיב ותביט היטב, תדע מי עומד לפניך ותוכל באמצעות אבחון מהיר למצוא את הדרך הקצרה ביותר לליבו ולצרכיו". הארה זו, הפכה לימים לאחת מהטכניקות העיקריות בהם אני עושה שימוש בהעברתם של קורסים למנהלים ולאנשי שירות ומכירות שהרי האומנות התקשורתית הגדולה ביותר נוגעת לזיהוי הלקוח ולסוג הצרכים אותם יש לספק בתהליכי המכירה והשכנוע.

חלפו שנים וזכיתי לפגוש את המורה הבא שלי – פרופ' דוב יזרעאלי המנוח, שלימד באותן שנים שיווק ומכירות בפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א. כתלמיד מצטיין, נבחרתי לשמש כאסיסטנט שלו, נגרר אחריו עם תיקיות העבודות והמבחנים מקטר על שלא התקבלתי למשרה נחשקת במכון מחקר. "יקירי", אמר לי דוב, "מי שלא נכשל, לא ידע לעולם את טעמה המתוק של ההצלחה. האמן בעצמך, תעבוד קשה ותגיע". ואכן, מס' שנים לאחר מכן, בשנת 1985 כשפנו אליו ממכללת "שנקר" בר"ג בהצעה ללמד שיווק ומכירות במכללה, סרב אך הציע להם לראיין אותי לתפקיד. בראיון, ללא פחד, ומתוך חוסר הבנה מוחלט לגבי דרישות התפקיד התמודדתי מול מועמדים רבים, וזכיתי במשרה הנחשקת אותה אני ממלא עד היום תוך שאני זוכה ללמד למעלה מ- 5,000 סטודנטים. שלוש שנים אחר כך, "מסר" אותי פרופ' יזרעאלי, למורה הנפלא הבא שלי , מושיק תאומים, מבעליו של משרד הפרסום "גיתם" (היום גיתם (BBDO.

כמנהל מח' המחקר והתכנון האסטרטגי במשרד, שהיתי במחיצתו שלוש שנים נפלאות ולמדתי עוד ועוד, גומע בצמא את הידע העצום שלו בתחומי התקשורת, יחסי הציבור והפרסום. יותר מכל זכורה לי אמרה עליה חזר מושיק שוב ושוב: "שאתה מכין מצגת ללקוח", היה אומר, "תמיד תחשוב באופן יצירתי, הרי כמוך מגיעים מתמודדים רבים להציג. כדי לזכות בתקציב, תמיד תחשוב מחוץ לקופסא, באופן יצירתי, תביא תמיד משהו חדש, שנון ומפתיע". "אחרת", היה מוסיף, "חבל על הדלק שתמלא במכונית בנסיעה המיותרת ללקוח". הפנמתי, ועקרון זה הפך במרוצת השנים למנטרה קבועה בכל מצגת או תוכנית שהכנתי והגשתי בעשרים השנים שחלפו מאז.

יכולתי להמשיך ולכתוב על עוד מורים נפלאים שהייתה לי הזכות להיות מואר מאישיותם ומעוצמתם אך היריעה קצרה והמלאכה מרובה. כמורה וכמחנך, במאות הארגונים בהם הייתה ויש לי הזכות לעבוד, אני מנסה להעביר מסר מרכזי אחד, חד וברור. כל אחד, רק אם ירצה, אם יכוון עצמו למטרה אותה יגדיר מראש, יוכל לבסוף להגיע. כל פסגה של הר, ניתנת לכיבוש, כל נהר שוצף ניתן לצלוח וכל רצון או תשוקה ניתן לממש. אנשים רבים מנהלים שגרת חיים צפויה מראש, ללא רצון או תשוקה אמיתיים להגיע למקומות של ידע, עוצמה ואהבה וללא רצון עז ותוכנית פעולה, לעולם לא יזכו לממש את חלומותיהם. "אבא", שאל אותי לפני מס' חודשים, בני הבכור אסף,משוחרר צבא טרי : "אבא, איך הצלחת ?" "למה אתה מתכוון", עשיתי עצמי לא מבין. "איך הצלחת למרות כל הקשיים להגיע למה שאתה היום?". האמת, הבנתי מיד את שאלתו, אך משכתי מעט את הזמן כדי ליהנות עוד קצת מכך שבנך בכורך, רואה בך מודל הצלחה. "יחד עם אמא שלך, עבדנו קשה מאוד והאמנתי בעצמי, לאורך כל הדרך" עניתי. "היו תקופות קשות, אבל עם רצון ואהבה, יחד עם כיוון ברור ועבודה קשה, הגעתי". "אבל זה לא נגמר אף פעם", הוספתי. "אתה צריך להמשיך יום יום להמשיך להשקיע, להתאמץ, להאמין ולהתייחס לכל משימה כאילו היא החשובה ביותר", רק כך תגיע ותישאר שם.

מתוך גישה זו, החלטתי בחודש נובמבר 2005 , כי אני רוצה להתנסות בעבודת ייעוץ בתחום הפוליטי. תוך פחות משבוע, באמצעות שתי שיחות טלפון ופגישה אחת, הפכתי ליועצו וידידו הקרוב של אחד מהפוליטיקאים הבכירים והמוערכים ביותר כיום (ובעבר ראש ממשלה ושר האוצר), ידידות וייעוץ הנמשכים עד היום.
לכן, כשאחד התלמידים שלי בצאתו מהכיתה, תוך חבישת קסדת חצי רגע לפני שהוא עולה על הקטנוע שלו שואל אותי "תגיד, איך הגעת לכזה אופנוע מדהים…..?". אני מחייך אליו ואומר לו – "אם תאמין בעצמך, גם אתה יכול להגיע. השמים הם הגבול".