פספוסים במדע

מבוא
לא מעט פאשלות ופאדיחות ליוו את תהליך ההבנה המדעית. שגיאות, תפיסות מוטעות, מניעים פסיכולוגיים, דעות קדומות ועוד היוו חלק שגרם לקשיים בהתקדמות המדע. הרשימה הבאה מתייחסת בעיקר למדעי הטבע, פיזיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה, כימיה ועוד, שנמנים על המדעים המדויקים. פספוסים אלו קשורים לגדולי המדענים בכל הדורות, מאריסטו שנחשב לאבי המדע, וכלה באיינשטיין, ששמו הפך להיות שם נרדף לגאון. לעתים הפספוסים עיכבו את התפתחות המדע ולעתים הם היוו מנוף לקידום הידע המדעי. הרשימה הבאה כוללת חלק גדול מטעויות ואי הבנות ואינה מובאת לפי סדר כרונולוגי.

אטום
דמוקריטוס, פילוסוף יווני, טבע את המושג "אטום" שמשמעו ביוונית "שאינו ניתן לחלוקה". הוא קבע את השם כי ראה באטום את היסוד הבסיסי בעולם הטבע שלא ניתן לפצלו לחלקים קטנים יותר. לימים האטום הפך להיות ישות המכילה בתוכה חלקיקים קטנים שבמרכזו גרעין הפרוטון. המודל אותו קבע ארנסט רתפורד מכיל חלקיקים קטנים באטום המפוזרים בשיטה הדומה למערכת השמש, כשבמרכז האטום הפרוטון וסביבו נעים חלקיקים כמו ניוטריון, פוזיטרון וכו'. המודל של רתפורד עבד אינסטרומנטלית, למרות שבקושי ניתן להבחין באטום במיקרוסקופ ובוודאי שלא בחלקיקים שלו, עובדה שלא מנעה את תגלית האנרגיה הגרעינית והמצאת פצצת האטום.

כוכבי לכת-כוכבי שבת
החלוקה של כוכבים בקטגוריות של כוכבי לכת וכוכבי שבת הנה אנכרוניסטית. למעשה, אין שום דבר נייח ביקום. כמאמר הפתגם הלטיני "נטורום נון פאקום סטטום", כלומר בטבע אין תופעה של נייחות, הכל נע. במציאות, למשל, כוכבי הלכת נעים ביחס לשמש. השמש נעה יחד עם כל מערכת השמש ביחס לנקודה מרכזית בגלקסיה. הירחים של כוכבי הלכת נעים ביחס לכוכבי הלכת שלהם, וכך כל היקום נמצא במסגרת של תנועה. המושג כוכבי שבת הינו מושג מוטעה, שכן האסטרונומים במשך הדורות שצפו בשמיים, היה נראה להם כי כוכבי הלכת נמצאים כל הזמן באותה נקודה, בעוד כוכבי הלכת במערכת השמש נראו שהם משנים את מיקומם במהלך הלילה על כיפת השמיים. הסיבה שכוכבי השבת שהם כוכבים כמו השמש שלנו, נראו כנייחים, היא מרחקם העצום מאיתנו. בגלל מרחקם העצון מאיתנו, הם נראו לנו כאילו הם לא משנים את מיקומם על כיפת השמיים כמו שאם אנחנו נתייצב על ראש הר ונצפה למטה בעמק ובו כביש עם מכוניות נעות, המכוניות יראו לנו כאילו הן זוחלות בקושי. המסקנה שכוכבי השבת אכן נעים הגיעה לתודעתם של האסטרונומים לאחר תיעוד בין-דורי שרק לאחר כמה דורות של תיעוד אסטרונומי, הגיעו למסקנה שיש תזוזה כלשהי של כוכב שבת על כיפת השמיים. ככה גם כוכב הצפון שנראה נטוע במקומו והיווה במשך שנים כוכב לצורך אוריינטציה במסע של יורדי ים שנעזרו בו לצורך ניווט מסעם, גם הוא נע ולא נטוע במקומו. במהלך של אלפים רבים של שנים, הוא כבר יהיה מרוחק מהמקום שבו נשאו אליו בני האדם את מבטם.

גאוצנטריות מול הליוצנטריות
גאוצנטריות הנו מושג המציין כי מרכז כל היקום הוא באדמה עליה אנו נמצאים (גאו-אדמה, צנטרום-מרכז). לימים הוחלפה הגישה הגאוצנטרית בגישה ההליוצנטרית, לפיה מרכז הכל הוא השמש (הליו-שמש, צנטרום-מרכז). הגישה הגאוצנטרית רווחה עד תקופתו של קופרניקוס, אסטרונום פולני. גם ביוון הקלאסית עטורת השגיה המדעיים, רווחה השיטה לפיה השמש על כוכבי הלכת, נעה סביב כדור הארץ. שיטה זו אומצה על ידי אריסטו ופיתח אותה המתמטיקאי תלמאי שנתן לה את הגושפנקה המתמטית ובאמצעות חישובים מסובכים, הותיר אותה למשך דורות כתורה המקובלת באסטרונומיה.
קופרניקוס, באמצע המאה ה-15 העלה את המודל לפיו מרכז הכל הוא השמש. בין היתר הוא גם הוכיח שמבחינה מתמטית ניתן לעשות חישובים ביתר קלות במודל שלו מאשר במודל הקודם. העברת המרכזיות מכדור הארץ לשמש יצרה מהפכה שהשלכותיה היו מעבר לתחום האסטרונומיה. התחושה שהאדמה נעה גרמה לבני האדם להרגיש חוסר יציבות על האדמה ואילו הכנסיה חשה שההגמוניה שלה נפגעה ושהיא אינה שייכת לגוף מרכזי, ובעצם המרכזיות שייכת לשמש. זו היתה עבורה פגיעה קשה מאוד. גם הגישה ההליוצנטרית אינה בהכרח מסבירה את תנועת גרמי השמים זה ביחס לזה. למען האמת, אין תופעה של גרם שמימי מסוים שמקיף גרם שמימי אחר, אלא גרמי השמים מקיפים נקודה משותפת שנמצאת פרופורציונלית למסות של הגופים. לדוגמא, אם הירח מסתו היא כשביעית ממסת כדור הארץ, הרי שהנקודה המשותפת של הקפתם תהיה פי שבעה מרוחקת מהירח מאשר מכדור הארץ. לגבי השמש, כל גרמי השמים במערכת השמש מקיפים אותה ביחס אליה. גם השמש מקיפה נקודה משותפת לה ולכל מה שנמצא במערכת שלה. אך מאחר והשמש, הגוף המרכזי במערכת, מהווה כ-99.8 אחוז של מסת כל מערכת השמש, הרי שגם השמש מקיפה נקודה משותפת עם המערכת שלה, אלא שבגלל מסתה המכריעה, הנקודה המשותפת נמצאת בתוך השמש, לא במרכזה אלא במקום קרוב למרכזה. לכן, מי שצופה בתנועת השמש, צופה במעין הפרעה גרביטציונית שלה, היא כאילו מיטלטלת קצת לכיוון זה או אחר.

ימים על הירח
במשך שנים נטו להתרשם אלה שצפו בירח, שיש בו שטחים בהירים ושטחים כהים. את השטחים הכהים דימו לראות כמקווי מים, כלומר ימים, ואפילו יש "ים" מפורסם על הירח שנקרא "ים השלווה". "ים השלווה" הנו המקום שלידו נחתו האסטרונאוטים הראשונים על הירח עם חלליתם. אך למען האמת, אין ימים על הירח והמושג "ים השלווה" הוא כמובן מושג אנכרוניסטי. לא יתכן שיש מקווי מים על הירח משום שלירח אין אטמוספירה. מסתו הקלה יחסית לא אפשרה לו להחזיק את האטמוספירה עליו והיא "ברחה לו". מכאן שעל הירח אין אוויר ואין מים, הוא כולו צחיח, ומה שדימו לראות כמקווי מים עליו הם למעשה מכתשים כתוצאה מפגיעת גופים חיצוניים לירח בו. זאת משום שאין לו אטמוספירה שיכולה לגרום להם להישרף במעבר דרכה, מה שקיים על כדור הארץ, כשחלק גדול מהפגיעות של חלקיקים מחוץ לכדור הארץ נשרפים דרך האטמוספירה שלו.

קבוצות כוכבים
אלה הצופים בכיפת השמיים מדמים לראות קבוצות כוכבים שחלקן מאפיינות את החלק הצפוני של כדור הארץ וחלק את הדרומי. השמות של קבוצות הכוכבים חלקם הגדול הוא בהשראת המיתולוגיה היוונית, שכן היוונים הקלאסיים כבר נתנו שמות לקבוצות אלו. השמות היו בהשראת אסוציאציה שהיוונים נתקלו בה, כמו למשל: הכלב הקטן והגדול, הדובה הגדולה, פרסאוס, קסיופיאה ועוד רבים אחרים. יש לציין שקבוצות מדומות אלו שימשו רבות להתמצאות בכיפת השמיים ועד היום עדיין משתמשים בהן לצורך מיפוי והתמצאות. האסטרולוגיה אגב, שהיא תחום פסבדו-מדעי, משתמשת הרבה בקבוצות אלו ומשייכת אותן לגורלו של האדם שהאסטרולוגים יוצרים לגביו מיפוי כוכבי. המציאות היא שלפעמים אין כל קשר קרוב בין כוכבים שנחשבים לאותה קבוצה. לעתים יכול להיות ביניהם מרחק עצום, אך לעין הצופה מכדור הארץ זה נדמה כאילו הם קרובים אלו לאלו כך שכל קבוצות הכוכבים על שמותיהן, הנן מושג אנכרוניסטי.

פלוגיסטון
פלוגיסטון הוא חומר מדומה שכימאים לפני מספר מאות שנים יצרו במוחם הקודח. חומר זה היה אמור להיות מעורב בכל תהליך בעירה, כי רק עם חומר כזה תהליך הבעירה יכול היה להתקיים, לדידם של הכימאים בשנות ימי הביניים. לימים התברר שהכל עורבא-פרח ולצורך בעירה משמש יסוד החמצן ואין שום צורך בישות אחרת שתהיה מעורבת בתהליך הבעירה.

לורד קלווין
ויליאם תומסון קלווין היה פיזיקאי ומתמטיקאי אירי. הוא השפיע רבות על הרבה בתחומי המדע במאה ה-19. בין היתר מצא לפי חישוביו שגיל כדור הארץ נאמד על לא יותר מאשר מאה מיליון שנים. כיום מקובל שגילו של כדור הארץ נאמד על כארבעה מיליארדי שנים ואילו קלווין היה צודק, לא היו מספיקים להתקיים תהליכים אבולוציוניים שהביאו ליצירת בעלי החיים הפרימאטיים כמו שדרווין מביא בתיאוריה שלו, שנחשבת לתיאוריה המקובלת ביותר להסבר התפתחות החיים על כדור הארץ, למרות שהיא לא חפה משגיאות. בין היתר, קבע לורד קלווין בתחילת המאה ה-20 כי לא נשאר הרבה מה לחקור בתחום הפיזיקה. לדידו, רב הדברים החשובים והמשמעותיים כבר נתגלו ויש רק לדייק במדידות. למרבית האירוניה, מספר שנים אחרי הכרזתו זו, נוצרה תורת הקוונטים אשר אמורה לתאר את היקום ברמת המיקרו. בשנת 1905 יצר איינשטיין את תורת היחסות הפרטית שלו שהיא אמורה לתאר את היקום ברמת המאקרו. 10 שנים לאחר מכן שיכלל איינשטיין את תורתו למה שקרא "תורת היחסות הכללית". בסוף המאה ה-20 גילה האסטרונום אדווין האבל כי מלבד גלקסיית שביל החלב, שופע היקום בהמון גלקסיות נוספות. ולא רק זה, הוא גילה כי הן נצפות כבורחות זו מזו. תצפית שהביאה לימים את מודל "המפץ הגדול" שהוא המודל שמקובל לראות בו את ההסבר להיווצרות היקום.

תורת ניוטון
תגליתו הגדולה של ניוטון אמורה היתה להסביר כח מרכזי ביקום שמחזיק את גרמי השמיים במסלולם ומושכם זה אל זה. מקובל לספר שההשראה לתגלית זו באה לו כאשר ישב מתחת לעץ ותפוח נפל על ראשו. אירוע זה שקרה למיליוני אנשים קודם לו בהיסטוריה, הביא אותו לשאול שאלה בסיסית ביותר: "מדוע התפוח נופל דווקא על ראשי ולא עף בכיוון ההפוך לשמיים?". התשובה לשאלה זו היתה בעצם גילוי כח הכבידה על ידי ניוטון. ניוטון קבע שאותה סיבה שגורמת לתפוח ליפול על ראשו, היא זו שגם גורמת לכל גרמי השמיים להמצא במסלולם לאורך כל תקופת קיומו של היקום. לימים הגיע איינשטיין לעולם וקבע שהסיבה לתנועת מסלול כוכבי השמיים זה ביחס לזה אינה כח גרביטציה אלא הסיבה היא אחרת. איינשטיין טען שכל גוף במרחב יוצר סביבו מרחב עקום. עקמומיות זו היא שגורמת לגופים לנוע במסלוליהם ולא כח הכבידה כפי שקבע ניוטון לפניו. איינשטיין בעצם לא רצה לטעון שהוא תיקן את תורתו של ניוטון בכל מה שמתייחס לכבידה ולתנועות גופים במרחב ובזמן, הוא רק אמר שהוא תיקן את תורתו של ניוטון במיוחד כאשר גוף מגיע למהירויות הקרובות למהירות האור ואז מה שקורה הוא שהזמן ביחס לאותו גוף מתקצר והמסה שלו הופכת להיות אינסופית. המסקנה היא שתורתו של ניוטון היא מקרה פרטי של תורתו של איינשטיין. אין זה סוף פסוק כי מה שקורה במדע הוא שאחרי דור או שניים, מגיעה תגלית מדעית שמפריכה את התיאוריה הקודמת, במה שנקרא "מהפיכה מדעית".

גלי אתר
מושג אנכרוניסטי שהתייחס כביכול לחומר אשר ממלא את כל המרחב הריק. הוא היווה תווך שבאמצעותו עוברים גלי האור וכל הגלים האלקטרומגנטים, כולל גלי הרדיו. לימים הופרך קיומו של האתר, אך עד היום עדיין משתמשים בביטוי האנכרוניסטי, "גלי האתר" לשידורי רדיו.

תעלות במאדים
האסטרונום סקיאפרלי, בן המאה ה-19, צפה במאדים ודימה לראות מעין ערוצים לאורכו של כוכב הלכת מאדים, אותם הוא כינה "קנאלי" (באיטלקית), שבתרגום מוטעה לשפה האנגלית הפכו להיות ל"תעלות", שלכאורה נבנו על ידי יצורים נבונים שהובילו באמצעותן מים מהקטבים למרכזו של כוכב הלכת. תרגום מוטעה זה התברר בדיעבד כתרגום קטלני, שכן על בסיס תרגום זה הפכה להיות רווחת תיאוריה שעל פני המאדים יש חיים נבונים ומפותחים, תיאוריה ששימשה כבסיס לכתיבת ספרים על ידי סופרי מדע בדיוני כמו הרברט ג'ורג' וולס, ספר שהפך להיות לתסכית על ידי הבמאי אורסון וולס שגרם לפאניקה רבתי בין התושבים באמריקה. הבסיס לפאניקה נוצר מפני שהתסכית הזה שודר במתכונת של שידורי חדשות רגילים, ולמרות העובדה שלפני כן הודיעו במפורש בשידור שזהו תסכית דמיוני, זה לא מנע את הפאניקה הקשה שנוצרה עקב שידור זה. כיום אנו יודעים שסביר להניח שאין חיים על המאדים, אולי בצורה של חיים נחותים ביותר, ואותם ערוצים הם כמו הערוצים על הירח, שנוצרים כפגיעה של גרמי שמים מחוץ למאדים. מאדים, עם האטמוספירה הדלילה שלו, לא מצליח להתמודד בצורה טובה נגדם.

אבולוציה של למארק
לצד תיאורית האבולוציה של דרווין, תקופה מסוימת היה מודל מתחרה בצורת האבולוציה של למארק. לדידו של למארק, התפתחות החיים נוצרת על ידי שימוש בצורה גורפת של איברים. כך למשל, הג'ירפה פיתחה צוואר ארוך כדי שתוכל להגיע לפירות על עצים גבוהים. הצבי פיתח כושר ריצה ורגליים קלות עקב היאלצות להמלט מרודפיו בטבע. כך, איברים אלו שהתפתחו הועברו לצאצאים בתורשה וזהו לפי למארק, הבסיס להפיכתם של החיים מצורה פשוטה לבעלי חיים מורכבים יותר. דרווין קטל מכל וכל את התיאוריה של למארק. האופן שדרווין מסביר את התפתחות המינים שונה לחלוטין. מבחינתו כל יצור בטבע מביא צאצאים רבים יותר ממה שהוא צריך כדי לשרוד. בין הצאצאים, לפי דרווין, יש הבדלים קטנים עקב מוטציות מקריות, אותם שינויים אשר מתאימים את עצמם לסביבה שורדים ומועברים לצאצאים. לעומת זאת, מינים עם איברים שאינם מותאמים לסביבה, מוכחדים. כך לפי דרווין, כמו שהוא מתאר בספרו "מוצא המינים", הופכים החיים להיות מחיים מורכבים פחות למורכבים יותר, עד האדם.

ההיתוך הקר
ב-1989 הצהיר צמד הכימאים סטנלי פונס ומרטין פליישמן על תגליתם המהפכנית שניתן בטמפרטורת החדר לבצע את תהליך ההיתוך הגרעיני אשר נוצר בשמש, כאשר מיזוג של ארבעה אטומים של מימן הופך להיות אטום אחד של הליום. הפרש המסה שנוצר בתהליך זה בשמש מוקרן בצורת אנרגיית חום ואור עצומה מהשמש בכל שנייה ושנייה. תהליך זה שנוצר בשמש הוא תהליך גרעיני כתוצאה מכך שעל השמש יש טמפרטורה של מיליוני מעלות צלזיוס. המהפיכה בהכרזה על "ההיתוך הקר" היתה בעובדה שניתן לשחזר תהליך שכזה בטמפרטורת החדר- 25 מעלות צלזיוס. אם אכן ההיתוך הקר יכול להתבצע כך, הרי שיש פה דרך מהפכנית לייצר אנרגיה זולה באמצעים פשוטים. כעבור ימים מספר, התברר כי ההכרזה של צמד המדענים מקורה היה בטעות מדידה או דיווח לא מדויק, בלשון המעטה. כך באה הקריירה המדעית של צמד המדענים הללו אל סופה בצורה אירונית ואף טראגית.

ניסוי מייקלסון מורלי
ניסוי שנערך בשנת 1887 על ידי צמד פיזיקאים שנחשב לכישלון למרות שבעצם היה מדויק והוביל לימים אל התובנה שמהירות האור הנה קבועה, וגם ביטל את רעיון קיום האתר כתווך שבמסגרתו האור עובר שכן סברו קודם לכן שהאור אינו יכול לעבור בחלל ריק. צמד המדענים ניסו למדוד את מהירות האור עם כיוון תנועת כדור הארץ ולהיפך, אך התברר שהכלל של חיבור וחיסור מהירויות לא פעל במקרה שלהם. כעבור מספר שנים, איינשטיין גילה כי מהירות האור הנה אחידה מכל כיוון מדידה, והנה המהירות הגדולה ביותר שניתן להגיע אליה במציאות הפיזיקלית הגשמית.

חוק טיטוס בודה
כך מכונה היפותזה שמנסה להגדיר מרחקים של כוכבי לכת מהשמש. לפי חוק זה, היפותזה זו שלכאורה מצאה חוקיות בסידורם של כוכבי הלכת במסלוליהם סביב השמש, הומצאה בשנת 1766. התאמה זו עבדה לגבי גילויו של כוכב הלכת אוראנוס על ידי האסטרונום ויליאם הרשל בשנת 1781. גם מיקומו של האסטרואיד הגדול צרס התאפשר בהתאם לחוק זה. אך עם גילויו של כוכב הלכת נפטון (בשנת 1846), התברר שחוק טיטוס-בודה שגוי. מרחקו מהשמש לא הסתדר עם החוק והתברר שהגילויים הקודמים של כוכבי הלכת שצוינו היו מקריים. החוק פשוט לא עבד לגבי כוכב הלכת נפטון שמיקומו לא תאם בכלל לחוק.

תרבוע העיגול
תרבוע העיגול היה ניסיון של המתמטיקאים של יוון הקלאסית לבנות ריבוע ששווה בשטחו לעיגול נתון בעזרת סרגל ומחוגה בלבד. משימה זו היתה בין כמה משימות אשר היוונים ניסו לבצעם, כמו בניית מצולע משוכלל בן 17 צלעות (לימים המתמטיקאי גאוס כן הצליח לבנות באמצעות סרגל ומחוגה מצולע בן 17). לימים התברר כי משימות אלו הנן בלתי אפשריות. רק במאה ה-19, אחרי שהמתמטיקאי גלואה קבע שהבעיות האלה לא ניתנות לפתרון ולא ניתן לבצע את הבניות הללו, הושם קץ לניסיונות אלו. מה שנותר רלוונטי מכל הסיפור, שנוצר מטבע לשוני בשפה העברית לפחות, ואולי בשפות אחרות, של "תרבוע העיגול" שמשמעו משימה בלתי אפשרית.

כוכבים שגילם עולה על גיל היקום
זהו פרדוקס שהועלה עת חשבו שהיקום הוא צעיר בהרבה ממה שיודעים היום, בעוד שאת כוכבם הזקנים ניתן היה למדוד בשיטות אמינות. בתחילת שנות התשעים, הוערך גיל היקום בכ-12 מיליארד שנים, בעוד הכוכבים העתיקים ביותר שגילם נמדד הראה שגילם עולה על 12 מיליארד שנים. ברור היה שיש כאן משהו לא הגיוני, אך עם ההתקדמות במדידת גיל היקום לכאורה, הסתבר שגילו עולה על 14 מיליארד שנים, ובא גואל לציון.

מספרי פרמה
המתמטיקאי הדגול פייר פרמה שחי במאה ה-17 טען שמצא נוסחה למציאת מספרים ראשוניים. לפי הנוסחה, כל מספר שיש בו את הצורה של: הספרה 2 בחזקת (2 בחזקת n) (n הוא כל מספר טבעי) ועוד 1, אמור להיות מספר ראשוני. מה שהתברר לימים הוא שעד לn=4, אכן נותן מספרים ראשוניים כמו: 3,5,7,17,257,65537. אך כאשר n=5, זה לא נותן מספר ראשוני אלא מספר פריק: 4294967297 שמתחלק ל641 ול-6700417. זאת מצא המתמטיקאי לאונרד אוילר. בתקופתו לא היו מחשבים כך שהישגו היה בהחלט ראוי לשבח.

נפילת גופים
עוד מתקופתו של אריסטו ביוון הקלאסית הפכה הטענה שאם נפיל בו זמנית גופים במשקל שונה כמו למשל משקולת, כדור פלסטיק ונוצה, הרי שהכבד מהגופים, כלומר המשקולת, יגיע קודם לאדמה, אחריה כדור הפלסטיק ואחרונה הנוצה. כ-1500 שנים רווחה התיאוריה הזו, עד לתקופתו של גלילאו. מה שמעניין ומדהים, שבמשך תקופה כה ארוכה, לא עלה הרעיון להעמיד טענה זו במבחן הניסוי. גלילאו גלילאי איש פיזה, ניסה כפי שמספרים מהמגדל העקום, סמל העיר, להטיל שלושה חפצים במשקל (מסה) שונה. הוא הוכיח, לטענתו, כי שלושתם נפלו יחד בו זמנית. כנראה הסיפור שקשור למגדל הוא אנקדוטה. סביר להניח שגלילאו עשה את הניסוי באמצעות מישורים משופעים עם משקולות במסה שונה וכך היה קל לו יותר לעקוב אחרי תהליך הניסוי. לימים, אחד האסטרונאוטים על הירח ביצע ניסוי דומה והוכיח קבל עם ועולם כי אכן צדק גלילאו בקביעתו שגופים שונים שמוטלים בו זמנית יגיעו ביחד לאדמה. האסטרונאוט שעל הירח הטיל פטיש ונוצה וניתן היה לראות בבירור כי הפטיש והנוצה הגיעו יחד על אדמת הירח. קל היה לעקוב אחרי הניסוי של האסטרונאוט שכן על הירח אין אוויר ולכן הנוצה לא היתה אמורה להתקל בחיכוך וכך היא נפלה יחד עם הפטיש. גם הנפילה של שני הגופים היתה איטית שכן המסה של הירח היא בערך כשישית ממסת כדור הארץ ולכן לקח זמן פי שישה לצנוח על הקרקע ולהתרשם יותר זמן מהניסוי.

קבוע קוסמולוגי
ב-1915, כשאלברט איינשטיין המציא את תורת היחסות הכללית, עלה מאחת הנוסחאות שלו כי היקום נמצא במצב של או קריסה או התפשטות, אך מכל מקום הוא לא במצב של סטטיות. הקונספציה של איינשטיין היתה כי לא יכול להיות יקום שהוא במצב לא סטטי, מה עוד שגם התפיסה הקוסמולוגית שבאותם ימים גרסה כי היקום הוא סטטי. כדי לבטל את מה שנובע מנוסחתו כי היקום הוא במצב של קריסה או התפשטות, הוא הציב בנוסחה שלו גורם בשם למדא (אות יוונית) שהיתה אמורה להיות כח אנטי-כבידתי שמייצב את היקום. למעשה, הקבוע הקוסמולוגי נועד למנוע את קריסת היקום תחת הכבידה העצמית שלו. לימים, בשנת 1925, אסטרונום בשם אדווין האבל גילה בתצפיותיו במצפה הכוכבים המשוכלל ביותר שהיה בתקופתו כי היקום נמצא במצב של התפשטות. תצפיתו הראתה כי הגלקסיות בורחות אלו מאלו, מה שהיווה לימים בסיס למודל של המפץ הגדול. ברגע שאיינשטיין התוודע לתגלית של האבל, ברור שמיד הוא הסיר את הקבוע הקוסמולוגי למדא מנוסחתו ובדיעבד אמר שזו היתה ה"פאדיחה" (שגיאה) הגדולה בחייו. האירוניה שבדבר היא שלקראת סוף המאה ה-20, שנים אחרי פטירתו של איינשטיין, קיבל הקבוע הקוסמולוגי עדנה. התברר, כי היקום נמצא במצב של האצה ולא כמו שחשבו שהגרביטציה העצמית של היקום תעצור בשלב מסוים את בריחת הגלקסיות אלו מאלו. במצב זה היווה הקבוע הקוסמולוגי גורם אנטי-כבידתי שתיאר את המודל של האצת היקום. אילו חי איינשטיין באותה עת, היה אומר למרבית האירוניה כי הוצאת הקבוע הקוסמולוגי מנוסחתו היא שהיתה ה"פאדיחה" הגדולה בחייו.

המצב היציב
מודל "המצב היציב" פותח בשנת 1948 על ידי המדענים פרד הויל, הרמן בונדי ותומאס גולד. זהו מודל קוסמולוגי שאמור היה להיות מודל מתחרה למודל "המפץ הגדול" שהבסיס לו היה תגליתו של אדווין האבל בשנות ה-20 לגבי התפשטות היקום. מודל "המצב היציב" פותח בין היתר כדי לעקוף את הבעייתיות שיש כתוצאה מהתפיסה שליקום היתה ראשית. ואז צצה השאלה מה קדם לראשית זו, שאלה שנבעה מסיבות לוגיות ופילוסופיות. למודל זה היו לא מעט תומכים בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. מה שגרם למודל "המצב היציב" לאבד את תומכיו היה בעקבות גילוי קרינת הרקע הקוסמית שנתנה חיזוק משמעותי למודל "המפץ הגדול" שהעמידה אותו חזק בראש הבימה. מודל זה מתבסס על הפרדיגמה לפיה החומר מתפשט כל הזמן בחלל, אלא שלעומת "המפץ הגדול", במקום אותו חומר שמתפשט נוצר חומר חדש. הבעייתיות של רעיון זה היא בכך שיש כאן היווצרות יש מאין, עקרון שאינו מקובל בפיזיקה הקלאסית. כאמור, בשנת 1964 התגלתה קרינת הרקע הקוסמית שלמעשה "קברה" את מודל "המצב היציב".

פחד מריק
מושג באמצעותו ניסו להסביר עליית מים במשאבה. הטבע פוחד מריק, כך טענו, ואי לכך, כאשר יש מקום ריק, קיימת מגמה שיעברו אליו נוזלים, על מנת למלא את הריקנות הזו. בלטינית, המושג נקרא "אורורה ווקוי"- פחד מואקום. למעשה, מה שיודעים כיום, הוא שהנוזלים נוטים לעבור ממקום של לחץ גבוה ללחץ נמוך. מה שנוצר במשאבה זה שהיא שואבת בצורה כזו את הנוזלים, על ידי יצירת האפקט של העברת נוזלים מלחץ גבוה ללחץ נמוך.

הויכוח הגדול
"הויכוח הגדול של האסטרונומיה" התקיים בשנת 1920 ב"אקדמיה הלאומית למדעים" בארה"ב. הויכוח נסב סביב השאלה האם מה שהיה מוכר כשביל החלב על מיליארדי הכוכבים שלו, האם הוא בעצם כל היקום, או האם מלבדו ישנו יקום הרבה יותר גדול המורכב ממיליארדים רבים של גלקסיות נוספות. את הקו שהיקום איננו גדול יותר מגלקסיית שביל החלב ייצג האסטרונום שפלי ואילו יריבו לויכוח היה קרטיס אשר טען שגלקסיית שביל החלב הנה גלקסיה אחת מיני רבות ביקום. כל אחד מהאסטרונומים הביא עמו את נימוקיו והויכוח בסופו של דבר הסתיים בתיקו. רק לאחר שנים, בשנת 1924, הוכרע הויכוח על פי תצפיותיו של האסטרונום אדווין האבל. האבל קבע בתצפיותיו כי ערפיליות שנראו כאילו בתוך גלקסיית שביל החלב הנן למעשה הרבה יותר מאשר ערפיליות של גז וענן, כי אם גלקסיות בפני עצמן. כך הרחיב האבל את היקום בצורה מאוד משמעותית וחסרת תקדים.

אבן החכמים
"אבן החכמים" היתה אבן באמצעותה ניסו אלכימאים להפוך מתכות פשוטות לזהב. הזהב נחשב למתכת יקרה ביותר ומסיבה זו ניסו למצוא תהליך פשוט וזול שניתן באמצעותו להפוך כל יסוד אחר לזהב. רק לימים הבינו, כאשר מדע הכימיה התקדם, כי לא ניתן על פני כדור הארץ ליצור מיסוד אחד, יסוד אחר. בתקופה מאוחרת יותר הבינו כי על השמש מתרחש תהליך גרעיני אשר בו גז המימן הופך להיות לגז של הליום, אך זה נעשה בגלל הטמפרטורה העצומה של השמש, כעשרים מיליון מעלות צלזיוס בליבה שלה. על פני כדור הארץ, במה שנקרא "טמפרטורת החדר" לא ניתן ליצור תהליך דומה, ואי לכך הפיכת יסוד פשוט לזהב הנה עורבא פרח.