אטנואליות ככלי נשלט בידי הטונאליות

מוסיקה טונאלית במהותה הינה מוסיקה בה קיימים צירופי צלילים קונסוננטיים – כאלו שערבים לאוזנו כגון רוב המוסיקות הקובנציונאליות המוכרות לנו מכל הקצוות הרדיקליות : רוק-פופ , מזרחית , דאנס , האוס , מוסיקת עולם ומוסיקה קלאסית מערבית ברובה המכריע . מבחינה מוסיקלית הדבר נוצר על ידי הכלאה של מספר צלילים המבוצעים בו זמנית היוצרים את הצבע הנקי והטהור שהאוזן שלנו כה מורגלת לאמץ לחיקה .

לנגדה ,מתנוססת המוסיקה האטונאלית – מוסיקה המושתת על חיבורי צלילים דיסוננטיים , כאשר המונח מתקשר למוסיקה הקלאסית שנכתבה במאה ה-20  , כאשר המלחין הפורמאלי הראשון שחיבר מוסיקה באופן זה הוא ארנולד שנברג ששבר למעשה את התפיסה הטונאלית שהיוותה תשתית קופוזיטורית לפני כן וסלל את הדרך למלחינים מרחיקי לכת אף יותר כגון : ווברן , ברג ,קייג' , שטוקהוזן , נונו ועו' .

למוסיקה זו לרוב באופן טבעי נחשף בעת צפייה בסרט בו היא מקדמת את העלילה , ובאופן אולי פחות טבעי באולמות הקונצרטים . במידה והמוסיקה אטונאלית מתפקדת פונקציונאלית כמוסיקה תוכניתית או אמורה לקדם נושא כזה או אחר אך לא מסוגלת לעמוד בזכות עצמה היא הופכת לגיטימית והינה משרתת את המטרה לשמה היא התייצבה . אנו כמי שחווים את החוויה כלל לא נעניק למוסיקה זו שום תשומת לב כלשהי , היא נתפסת כחלק אינטגרלי מעסקת חבילה כוללת . מאידך החשיפה אליה בקונצרט או בשמיעה ביתית , תיצור עבור רובנו אנטיגוניזים אליה . הדבר קורה מסיבות רבות שהדומינטית מיהן היא ההרכב המוסיקלי הטכני שבה שגם אוזן מוסיקלית אינה מסוגלת בקלות להבינה .

במוסיקה פופלארית קלה כמעט ולא נמצא אלמנטים המזכירים תרוכבת הדומה למוסיקה אטונאלית אם כי לעיתים לא מעטות נחשף למה שאקרא "אטונאליות מזויפת" .הכוונה היא דווקא למוסיקה טונאלית לחלוטין ללא שום אלמנטים אטונאליים אך מתי הדבר יתבצע ? כאשר נתוודה לבית או פזמון בשיר בו תהיה תחושה של אי נוחות או חוסר כיווניות כלשהי . על מנת לחדד נקודה זו עליי להציג עובדה כללית הקיימת במוסיקה טונאלית מערבית . מוסיקה טונאלית מתבססת על מהלכי אקורדים בלי תכלית מטרה והיררכיה , חיבורי אקורדים הנשמעים טוב יחד ושייכים למערכת משותפת . "אטונאליות מזויפת" מתרחשת כאשר נציג מהלכים הרמוניים (אקורדיים) השוברים היררכיה זו ואינם במסגרת אירוגנית דומה . לרוב זה ישמע לכאורה שאין שום קשר בין האקורד אחד לאחר , אך למרות זאת ההרכב הצלילים הפנימי הינו טונאלי לחלוטין .

שני דוגמאות מוסיקליות מצויונות להמחשת רעיון זה :

kate bush-wutering heights

phntom of the opera-the point of no return

באנקת גבהים של קייט בוש נמצא כי הבתים מושתתים על מהלכי אקורדים בעלי קשר מקרי לחלוטין הדבר יוצר אפקט של איבוד תחושה של מרכז טונאלי . הפזמונים כבר מושתתים על מהלכי אקורדים טונאליים היררכיים .

הביטוי החזק יותר לכך נמצא ב"נקודת האל חזור " מתוך המחזמר של אנדרה לויד וובר "פאנטום האופרה" בו קיימת צבעוניות הרמונית ענפה בבתים  דיקלומיים , אך שוב המהלכים הההרמוניים אינם בעלי קשר כלשהו בעליל , ובדומה לקייט בוש הפזמון הינו טונאלי פונקציונאלי .

במידה ולא היה מתרחש העוגן הטונאלי ההיררכי , אותה "אטונאליות מזוייפת" היתה חסרת טעם .

אך מה שלמעשה מתרחש פסיכולוגית הוא הכנה ל"דבר האמיתי" , אותם בתים בשירים אלו הופכים להיות בעלי משמעות אך לא בזכות עצמם אלא מכיוון שמקיימים את הצפייה לתחושה הטונאלית האמיתית . בלעדיה הם חסרי ערך . כל זה נכון בהנחה והקשבנו פעם אחת בלבד לאחד השירים הללו.

מה שיתרחש מבחינה קוגנטיבית הוא פשוט מדהים , חלק מהיופי של אותם פזמונים מרתקים יועבר לאותם בתים ויעניק להם חן שלא קיים בהם טכנית . כלומר מה שיצרנו פה היא אשליה לאחור , הצפייה לאותו פזמון לא תגרום לעצמנו להתייחס לאותו בית כשולי , אלא להפך הוא זה שמכין עברונו את ההתרגשות שלפני ולכן האוזן שלנו מפתחת עבורו המון אמפתיה .

מוסיקה אטונאלית אומנותית היא בעלת איכויות אקדמיות רבות . ואכן מתגלה כאפקטיבית למטרות מוגדרות שונות , אך בספק כי יהיה ביכולתה אי פעם לעמוד ברשות עצמה כפי שעושה המוסיקה הטונאלית . כאשר היא מתפקדת כ"חימום" לטונאליות , היא יכולה להתעצם  במידה כלשהי .