אהבתי נערה והיא אהבה אותי, אבל נאלצתי לעזוב אותה

אהבתי נערה, וגם היא אהבה אותי, אבל נאלצתי לעזוב אותה"
[מתוך: "הכנות לחתונה בכפר" / קפקא]

  אהבתי נערה, וגם היא אהבה אותי, אבל נאלצתי לעזוב אותה.

 למה? אינני יודע. דומה היה כאילו היא מוקפת במעגל של חמושים שמכוונים את חניתותיהם כלפי חוץ. בכל פעם שהתקרבתי, נתקלתי בחודי החניתות, נפצעתי ונאלצתי לסגת. סבלתי מאוד.

 הנערה  לא הייתה אשמה בזה? נדמה לי שלא, בעצם, אני יודע שלא. ההשוואה שלמעלה לא הייתה שלמה, גם אני הייתי מוקף חמושים, שכיוונו את חניתותיהם כלפי פנים, כלומר אלי.

 כשנדחקתי לגשת אל הנערה נתקלתי תחילה בין החניתות של החמושים שלי וכבר פה לא הצלחתי להתקדם. אולי אפילו לא הגעתי כלל אל החמושים של הנערה, ואם אמנם הגעתי, כי אז כבר שתתי דם מן החניתות שלי והייתי מחוסר הכרה.

 האם נשארה הנערה לבדה? לא, אחר הצליח להידחק ולגשת אליה, בקלות ובלי מכשול.

 ואני, תשוש ממאמצי, צפיתי בהם בשוויון נפש, כאילו הייתי האוויר שהם הגישו דרכו את פניהם זה לזה לנשיקה הראשונה.

והאם לא ברור הנמשל?   כולנו נוטים לתלות את האשם לחוסר הצלחתנו, לאי התקדמותנו ולחוסר אושרנו, באלף ואחד סיבות, באנשים אחרים, במר גורלנו ובנסיבות שלא תלויות בנו, ורק קפקא הבין מיד (לפני כמאה שנה) את מה שכולנו יודעים בסתר ליבנו ולא ממהרים להודות בכך, כי רק אנחנו עצמנו מונעים מאיתנו את הצלחתנו.  

 זו בדיוק מטרתו של האימון. בתהליך האימון של אוקיינוס, המתאמן יחד עם המאמן, מגדירים מטרות ויעדים אשר יקדמו את אושרו ורווחתו של המתאמן, ויחד קובעים דרך להגשמתן. המאמן עם המתאמן, לומדים מהם המעצורים והמחסומים המונעים מהמתאמן להתקדם, ומהן חוזקותיו היכולות להעיף את המתאמן קדימה. המתאמן לומד ומתרגל כיצד להפעיל ולהשתמש בחוזקותיו וכיצד לא ליפול שבי אחר חולשותיו.