איש הברזל

תומס הילד רץ ברחוב ובידיו כינור. הוא ממהר לשיעור נגינה בשכונה הלבנה הסמוכה. בשכונה שלו, הוא ואחיו הם הילדים הלבנים היחידים. כל השחורים שאינם מכירים היטב את המשפחה, מקניטים את הילד הלבן העובר ברחובותיהם, ספק הולך, ספק נס על נפשו. הוא עובר את החיץ שבין השכונות ומתערבב באוכלוסייה הלבנה, שוב, צפוי להקנטות, והפעם באשמה שהוא "אוהב שחורים". לדבריו, הוא חי באזור הדמדומים – לא שייך לכאן ואף לא לכאן, וכל זאת למה? כי אביו, צייר ואיש רוח, האמין בשוויון, לחם באגודה לזכויות האדם, ולא חשב לרגע לעזוב עם משפחתו הגדולה את השכונה בגלל אוכלוסיית שחורי העור. הם נשארו לגור שם והילדים למדו מכך רבות, ורק טוב. על בסיס אותה ייחודיות ממנה ינק ואותה ספג אל תוכו, צמח תומס אל דרך חיים ייחודית משלו.

מאחורי תומס למאי ילדות מרתקת במישיגן. כבן למשפחה קתולית גדולה שהתגיירה, כזו שחיה ונשמה תרבות, חריגה בנוף האפרו-אמריקני המקומי, הוא הפך עד מהרה לאמן ברזל עם סגנון פיסול ייחודי שיצירותיו מוצגות בגלריות במישיגן ובארץ. לאבא ולאימא של תומס היה חשוב שכל 15 ילדיהם יספגו כמה שיותר תרבות. מכונית לא חנתה ליד ביתם, אבל פסנתר כנף נמצא בתוך הבית. אמנות, תרבות, עמידה על עקרונות, חיי רוח – אלו הדברים שדרגת חשיבותם אצל הזוג למאי הייתה עליונה, ואת זאת הנחילו לכל ילדיהם.

תומס, יליד מישיגן, הוא איש כבן 50. אדם נעים מאוד ושקט, נחבא אל הכלים, ממעט לדבר. הוא אינו יודע למכור את עצמו, אך בשביל זה יש לו את אורלי, בת זוגו בשנים האחרונות, שמדברת לעיתים במקומו, או מדובבת אותו לספר על חייו המעניינים. היא צודקת באומרה כי צריך להבין מהיכן הוא צמח כדי להבין אותו ואת אמנותו. אורלי: "לפני הראיון איתך הוא אמר לי: 'אני רוצה רק ליצור ולא לדבר, אז בואי נעשה בינינו חלוקה, את תתראייני במקומי ואני רק אתעסק באמנות שלי'. זהו תומס. לא אוהב לדבר. צריך ללחוץ עליו". בעזרת אורלי אני מצליחה לקבל תמונה על האיש המוכשר. אבא של תומס היה צייר מחונן. הוא לימד את תומס את יסודות הציור, אבל הילד, מה לעשות, החל בגיל 12 לפסל בברזל לאחר שנתקל בספר של הפסל (בברזל) חוליו גונזלס. הוא התחיל בקשירת חוטי ברזל ועיצב את ה"קונסטרוקציה" לפסל, וכך הלך ושכלל את שיטותיו. בשנת 1972 עלה תומס לישראל – יהודי גאה עם מורשת רוחנית – הישר לאולפן בקיבוץ שפיים. ליד האולפן, כמו משמיים, שכנה לה מסגרייה. תומס התעניין בעבודה ושמע שמחפשים מסגר. מיד פנה והציג עצמו כמסגר, למרות שידע במסגרות מעולם לא היה לו. הוא התקבל לעבודה, אך את התרמית אי אפשר היה להסתיר לאורך זמן. הוא הודה באמת וביקש ללמוד את המקצוע. וכך, שנתיים גר בשפיים ועבד כמסגר מן המניין. כשהוריו עלו לארץ והתיישבו בקיבוץ שריד, עבר תומס לשריד וגם שם עבד במקצועו החדש – מסגר, בו בזמן פיסל בברזל. תומס נישא לבת הקיבוץ ולשניים נולדו שלושה ילדים. כעבור שנים התגרש ונסע לניו-יורק במטרה לפסל בהשראת ה"תפוח הגדול". תומס: "בניו-יורק הייתי צריך לקיים את עצמי ממשהו, וכיוון שהייתי עסוק בפרנסה – לא נותר לי פנאי לעסוק בפיסול", הוא צוחק. "עזרתי להקים את מחסני 'מוישה'ס מובינג' ובמשך ארבע שנים הייתי שקוע בעבודה אצל 'מוישה'ס', עד שהחלטתי שזה לא עסק, אני רוצה לפסל. התפטרתי והם איפשרו לי לפסל במוסך של החברה. שנה שלמה פיסלתי, ובסוף השנה קיימתי תערוכה בביתי שבמנהטן ומכרתי שני פסלים. חזרתי לארץ והחלטתי שאעסוק רק בפיסול.

עברתי לגור באלוני אבא ופתחתי במקום סטודיו, כשלפרנסתי עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, שלא קשרו אותי לאורך זמן והותירו לי זמן לאמנות שלי. כעבור כשנתיים עברתי לשער העמקים והתחלתי ליצור בעיקר מעקות אמנותיים לבתים, בשביל הפרנסה. במשך השנים ראיתי כי המלאכה הזאת גוזלת ממני זמן יקר ולא מותירה לי פנאי לעשות את מה שאני באמת רוצה, משום שעבדתי לפי דרישותיהם וטעמם של בעלי הבית. הייתי מוגבל בעשייה שלי בלי יכולת להיות חופשי ליצור ולתת ביטוי ליצירתיות שבי, על כן הפסקתי ליצר מעקות והתחלתי לעבוד עם גיסי ואחותי בשלושת חנויות 'סונדאר' שבבעלותם, שם אני עובד גם כיום. כל יום אני נמצא בעבודה עד שש – שבע בערב ומתחיל לפסל רק לאחר שעות העבודה ובסופי שבוע". תומס פתח סטודיו וגלריה בבית לחם הגלילית, במקום שהיה פעם רפת. כשנכנסים למקום אי אפשר להאמין שבימים אחרים שוכנו שם פרות. במו ידיו עיצב תומס גלריה אלגנטית ומעוצבת, שלא הייתה מביישת שום גלריה במיקום נחשב ביותר. הוא הצליח ליצור אווירה אקסקלוסיבית, מכובדת, המציגה את עבודותיו באור היאה להן. על הקירות תלויות, מחוזקות בכבלי ברזל, יצירותיו מעוררות העניין, ייחודיות בסגנון הפיסול שלהן, המשלב ברזל בגוון טבעי וצבוע, מעין תמונות ברזל נתונות בתוך מסגרות ברזל אשר שובות את העין, וגם…את הלב. לאחרונה הוא יוצר גם עבודות ריהוט ותאורה בחיתוך לייזר שעשויות לפאר כל בית. השולחנות והמנורות המיוחדים ממוקמים ברחבי הגלריה ומעידים על טוב טעמו וכישרונו של המעצב, האמן. פסלי הברזל שלו, כמו פסל הנושא את השם "הלידה של ונוס" ופסל הרקדנית, מרתקים אותי, כמו גם החנוכייה המעוצבת. כל חייך יצרת פסלי ברזל, מה פתאום שולחנות ומנורות? אני תוהה. תומס: "אני לא יכול בלי לפסל. אם איני מפסל – יש לי אי שקט. אני לא יודע למה, אולי הפיסול נותן לי כוח. אבל אני רוצה להגיע למצב שאוכל לחיות מזה וזו אחת הסיבות שפתחנו את הגלריה הזו, כי מהפיסול איני יכול להתקיים. ואז נולד הרעיון להכניס אמנות שימושית, כך שאנשים שאין להם אפשרות לקנות פסל, יוכלו לקנות חפץ אמנותי כמו שולחן או מנורה, אותם אני יוצר גם כדי למצוא דרך להביא את האנשים להיחשף לאמנות שלי. בחרנו למקם את הגלריה דווקא בבית לחם הגלילית, כי זהו מקום מאוד מתוייר ומגיעים לכאן אנשים מכל הארץ". אז למה דווקא ברזל? אני שואלת. תומס: "אני פשוט אוהב את החומר הזה. לא יכול להסביר". אורלי מוסיפה, צוחקת: "צריך פעם לצלם את תומס נכנס למחסן של ברזל ומרחרח את הברזל". הבנתי. איש שאוהב ברזל.

רואה בו מה שאחרים אינם רואים והופך אותו לחומר ביד היוצר. אני שואלת למשמעות המסגרות, ותומס מסביר: "בשנים קודמות יצרתי פסלים עומדים, וכתוצאה מתהליך שחל בי בשנים האחרונות, כבר תקופה ארוכה שאני שם הכל בתוך מסגרות. אין הרבה אנשים שעובדים בברזל בתוך מסגרת. המסגרת נותנת לי שליטה, ואני אחד כזה שלא הייתה לו כל כך שליטה על חייו עד שהכרתי את אורלי. גרתי פה ואחר כך גרתי שם, עבדתי בכל מיני מקומות, לא היו לי איזון ומסגרת. מאז שהופיעה אורלי בחיי, יש לנו שיגרה קבועה, יש לנו מסגרת. אבל ", הוא מוסיף, מחויך, "אני בועט הרבה!" אורלי נראית משועשעת. "שימי לב", היא מוסיפה. "בכל המסגרות שכאן יש פריצות החוצה, ואלו כנראה הבעיטות שלו". תומס: "לפני כשמונה שנים הלכתי למגדת עתידות בניו-יורק והיא אמרה לי שאני מצייר בברזל. לא הבנתי למה היא מתכוונת. מה פתאום לצייר בברזל? לא כל כך התייחסתי לזה, ובדיעבד, היא כנראה עלתה על התמונות שאעשה מברזל". עכשיו תקופת המסגרות, אילו עוד תקופות היו לך? תומס: "היו לי כל מיני תקופות. פעם הייתה לי תקופה שפיסלתי את החורף במישיגן, ופעם תקופה בה פיסלתי עצים, וכך הלאה. עכשיו, כאמור, זוהי תקופת המסגרות, ולפני כשנה נכנס גם נושא הצבע ולאט לאט הוא השתלט. כל הזמן עבדתי רק בברזל ולאק וכשחשתי שאני רווי – הכנסתי צבע". מהיכן צצים הרעיונות? תומס: "הרעיונות שלי אינם מתוכננים. זה פשוט קורה. הם באים כתוצאה ממה שקורה בחיי באותו זמן ומרגשותיי באותה תקופה. כשאני מנסה לבדוק מדוע אני עושה את מה שאני עושה, אין לי תשובה. איני יודע ואני גם לא עוקב אחרי זה ולא מנתח. עם זאת, עבודת היצירה עצמה לוקחת פחות זמן מעבודת החשיבה. אני יושב ימים שלמים ומצייר כל מיני סקיצות, מתכנן את עבודתי על ניר, לפרטי פרטים, על פי מידות, ומשם עובר לתהליך העבודה, וזה כבר הולך מהר יותר". במוחו קודחות היצירות, הוא מתכנן אותן ויוצר, לא מבין מדוע ומהיכן זה מגיע. אורלי טוענת – כנראה בצדק – שכך פועלת נפש של אמן אמיתי, שהאמנות טבועה בתוך הגנים שלו, ללא שליטה. אני תוהה על אותם גנים ותומס ממהר לספר לי על הבית ממנו צמח. הסיפור מרתק: "אבא שלי, צייר מחונן שמעולם לא נחשף, עבד בעיתון והיה עסוק בגידול 15 ילדים בהפרשים של שנה – 4 בנים , 10 בנות ואחיה של אמי שהתייתם בגיל צעיר ואומץ על ידה. אמי הייתה עקרת בית. בשכונה שלנו, בשנות ה 50 וה 60, גרו רק לבנים, ולאט לאט התיישבו בה יותר ויותר כושים, והלבנים ברחו. בתקופה זו עדיין לא היה שוויון בין הכושים ללבנים, ואבא שלי אמר שזה לא בסדר, נרתם לאגודה לזכויות האדם ולא פעם מצא את עצמו בבית הכלא בגלל היותו בעד השחורים. נשארנו המשפחה הלבנה היחידה בכל השכונה והכושים לא קבלו אותנו. באותה תקופה, בהיותי כבן 12, הוריי הקתולים התגיירו בעקבות כתבה על ישראל שהופיעה בעיתון ושבתה את ליבו של אבי. אותה כתבה עוררה את עניינו ביהדות. גם אנחנו, הילדים, עברנו תהליך גיור. החינוך בבית היה תרבות נטו, וזה היה הדבר החשוב ביותר. לא ויתרתי על שעורי כינור, גם כשהייתי צריך לחצות את השכונה השחורה ואת השכונה הלבנה ולספוג נאצות משני הצדדים, פעם כלבן, ופעם כאוהב כושים.

סדר העדיפויות בבית היה ברור – מכונית לא עמדה מחוץ לביתנו, אבל בבית עמד פסנתר כנף. במקום צעצועים היו לנו מיקרוסקופים וכל העזרים הקשורים במדע, וכשרצינו לשחק בצעצועים- הלכנו לחברים. עם זאת, אני חושב שאי אפשר לתת לך פקודה לצייר. האדם נולד עם זה, זה בגנים, ועצם העובדה שאדם גדל באווירה של אמנות ותרבות, כנראה מוסיפה". אחיך גם אמנים? תומס: "כמעט כל אחיי מתעסקים באמנות. אח אחד צלם מקצועי, אח אחר פסל בעץ, יש לי אח סקסופוניסט, אחות תכשיטנית, אחות אחרת מנהלת גלריה, אחרת מציירת על אבנים, יש גם רקדנית בלט, וכך הלאה". והילדים שלך? תומס: "בני הבכור הוא כשרון מולד. הוא למד בפנימייה אמנותית בגבעת חביבה ומתעסק באמנות, ואילו הבת מאפרת מקצועית בטלוויזיה". אסיים בסיפור קטן, משעשע, ממנו ניתן להבין שלפעמים אין שליטה על האמנים האלו כשנחה עליהם המוזה: "כשגרתי בניו-יורק, אספתי ברזלים כדי ליצור מהם פסל, אבל לא היה בידי מספיק חומר גלם. באותו זמן הייתי כל כך להוט ליצור ולא ידעתי מה אעשה. בביתי, עם כוס הקפה של הבוקר, נחו עיניי על מעקה המדרגות העשוי, כמובן, ברזל, ועל המקום פשוט פרקתי אותו והשתמשתי בו! כן. זה לא יפה, כי זו הייתה דירה שכורה…". כך תומס. אמן אמיתי איש הברזל.

כתבה: חגית רוטשטיין – עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית מייל: arichaleshonit@gmail.com אתר אינטרנט: www.editor4u.co.il