היעוד, הדרך, והבחירה החופשית – מכתב לקב"ה

לקב"ה, שלום וברכה,

אני מתיישב לכתוב לך והמעמד מעמיס עלי. מחשבותיי מרקיעות ומרטיטות ככנפי דרור. מהניסיון יודע אני שהישיבה תהיה ממושכת. אכתוב רבות, אשנה ואמחק לא מעט.

לפני שני עשורים התיישבתי כאן, באותו חדר, ופרסתי לפניך את ספקותיי, הרהוריי ותקווֹתיי.  החדר לא השתנה. השולחן העַתיק עדיין גדוש ספרים וכתבי עת, כורסתי החורקת מְחַקַּה את צורת גופי, מחבקת אותי כאל חבר וותיק ומתנדנדת בקצב של רחשי ליבי. חלון גדול, מאחורי, פונה לגינה ציבורית. בחלוף הזמן, עצי הגינה העצימו, נגזמו וצמחו מחדש. כל עת שחזרו וכרתו את ענפיהם, הם התמידו והרימו ראש, במשל נפלא של התחדשות עיקשת. מימיני, חלון קטן יותר מאפשר הצצה לבניין דירות שצִבעוֹ הלבן האפיר עם השנים, וקיבל גוון מתאים לשגרה היומיומית של רוב האנשים הגרים שם. ביניהם, יש כאלה שהצליחו לזנק לאיגרא רמא, אחרים שנפלו לבירא עמיקתא ואלו המסתחררים בסיבוב כואב של גאות ושפל מתמשכים.

גם אני התהלכתי מסוחרר, ובתמורות ובטלטלות שבדרך עצרתי ותהיתי על פשר השוטטות. חשתי צורך קיומי לדעת לְאָן ומדוע.

שנים חיפשתי. אצל הוגי דעות שאלתי, הקשתי בדלתות מזרחה, חיטטתי באפלה. לשוא. תשובה לא מצאתי.

לפני עשרים שנה עתרתי לפניך לסעד. איך אדע את יעודי? במה אשקיע את כוחותיי? מה ישרוד מפּוֹעַלי אחַרַי? כי מִדְבָּר לא הפרחתי וחושך לא הארתי. אז מה הטעם?  מה יציינו ויזכירו בהלווייתי? בקשתי ממך לסמן לי דרך ולהאיר לי את קצה המנהרה. תגובתך בוששה לבוא, או כך חשבתי.

מפני שחפץ חיים אני ועיקש כמו העצים שמחוץ לחלוני, לא ייאשתי. החלטתי להמשיך במסע ולהתחיל מבראשית. תרתי משמע.

פתחתי את הספר. חיש מצאתי שהכל אצלי. תמיד היה אצלי. ואני חיפשתי בחוץ, בַמַקום הלא נכון. לָקַח לי מעט להבין – ושנים להפנים – שהיעד ומשמעותו הם תולדה של בחירה חופשית, שהיא כולה בידינו. גם המחיר שנשלם תמורתה. בחרתי את הלְאָן שלי ושקלתי את המחיר. גם השכלתי שעלי להתוות ולסלול את הדרך, תוך כדי הליכה.

היום אני בא להודות לך. שתיקתך האירה לי את הדרך לעצמי, פנימה.

אז, לכשאעמוד בפניך ביום דיני, אבוא מוכן. אך במטותא, אל תמהר. לָקַח לי חלק לא מיותר מחיי להבין ולמצוא. יש הרבה שטרם הספקתי.

באהבה.

הוסף תגובה