יש גן עדן, והוא ממש נוראי

ספרים הם לא רק טובים או גרועים. התחושה שלך לגביהם תלויה גם בהרגשה שלך בתקופה שאתה קורא אותם. הספר "אם יש גן עדן" נפל עליי בתקופה הכי נכונה: בזמן שטיילתי בדרום אמריקה ולא התחברתי לסצנה הישראלית של צעירים אחרי צבא. (אם יש גן עדן / רון לשם, כנרת זמורה ביתן)

בשנה שעברה טיילתי ברחבי מרכז ודרום אמריקה. התחלתי במקסיקו שבצפון והדרמתי עד הנקודה הדרומית ביותר בארגנטינה והמשכתי צפונה לברזיל. במרכז אמריקה היה קל לי יותר להתחבר לאנשים. אולי כי הייתי במצב שכזה, אבל זה היה בגלל שהאנשים שמטיילים במרכז אמריקה היו בעיקר בגיל שלי. אירופאיים, אוסטרלים וישראלים בגילאים של סביבות השלושים היו במקום שגם אני הייתי והיה קל ליצור איתם קשר ולרקום חוויות משותפות, מדהימות יותר ומדהימות פחות. בדרום אמריקה זה היה אחרת. רוב רובם של המטיילים היו ישראלים צעירים אחרי צבא. לא הייתה לי בעיה עם זה, אך לא הצלחתי להתחבר לגיל של אחרי צבא. לא הבנתי את חוסר הבגרות, את הצורך לעשות שטויות, להתבלט באופן שלילי בכל מקום, לחפש סמים בכל מקום ובכל מחיר ולהרגיש שכולם חייבים להם הכל כי הם הכי בעולם.

ואז קראתי את הספר "אם יש גן עדן." ופתאום הבנתי. פתאום הבנתי את השריטות, את הצורך להשתחרר מהכל ואת הצורך להרגיש יחיד, מיוחד ובולט כי זה הכי נורמאלי עכשיו.

הספר "אם יש גן עדן" מכניס אותך ללבנון ולחוויית השירות בצל איום מתמיד ומיידי על החיים שלך, גם אם לא היית בחיים ביחידה קרבית. הוא מכניס אותך לתוך החברויות האולטימטיביות, הקבוצה שסוחפת והאינדיבידואל שמתחנן לבלוט אבל יודע שזה לא יהיה אפשרי במצב הזה. בַּמילים הנכונות ובתיאורים המפורטים של שיחות ומצבים – מכניס הסופר את הקורא לעולם שבו גם אתה בעצמך חרד לגורל חברי הקבוצה. גם אתה, כמותם, לא יודע מתי זה עלול לקרות. וגם אתה, בעת הקריאה, מתמודדת בשקט מבחוץ וסוער מבפנים – כשטרגדיה חודרת אל תוך חיי השגרה המטורפים.

רבות כבר נכתב על הספר הזה וקרוב לוודאי שזה מסביר גם את הצלחת הסרט בופור (פחות טוב מהספר מבחינת העברת מורכבות מערכות היחסים בין האנשים). אנשים רצו לדעת, היו צמאים לראות ולהרגיש את מה שכולם רק שמרו לחברים שהבינו באמת. והספר הזה מאפשר. זה לא ספר תיעודי שמסביר לך את הציר הזה והחשיבות של מוצב כזה או אחר. זהו ספר שמכניס אותך פנימה אל תוך ההרגשות, התחושות, הפחדים והתקוות של אנשים. איזה אנשים? ילדים. ילדים קטנים ומפוחדים, משחקים באש גדולה מהם בשם המשימה וכל מה שיש להם זה האחד את השני והאמונה שהם עושים משהו ששווה את כל הטירוף הזה: קבוצות מאוחדות בכל מחיר, מאבדות חברים מתוכן. חלקם מתים להם מול הפרצוף והם צריכים להמשיך במשימה כשליבם קרוע לפיסות קטנות. חלקם עוזבים כי תקופת השירות מסתיימת והם יוצאים מתוך האחדות הזו אל חלל שלא מתמלא מעולם.

ארצות הברית הייתה יעד שבו חייתי וטיילתי פעמים רבות בשנים האחרונות. ואני זוכר שהפעם הראשונה שלי לוותה בשנאה גדולה לעַם הזה. חשבתי שהוא לא בוגר, שהוא לא מבין מה זה להילחם באמת בעבור החופש שלך ושאין לו את הערכים שיש לילד בן 18 בישראל – גם כשהם כבר באמצע שנות העשרים שלהם. היום אני חושב אחרת. הם, החבר'ה המטופשים שמסרבים להתבגר – הנורמאלים (מהבחינה הזו, בכל אופן) ואנחנו הדפוקים. מי אמר שחובה להתבגר בגיל 18? מי זה שקבע שחרדה קיומית לך ולחברים הקרובים שלך עושה אותך אדם טוב יותר? ולמה אנחנו צריכים לגדול כי אין ברירה, בעוד אחרים גדלים כשמתאים להם?

וכך הספר תפס אותי בדרום אמריקה. פתאום הבנתי. כן, כולם שרוטים. אבל הבנתי למה. פתאום כבר לא צריך להרים גבה על התנהגות כזו או אחרת שמזעזעת את המקומיים ותיירים אחרים. בתוך ליבי הבנתי את הצורך להיות כמו שאנחנו בחו"ל. אז לפני שדידי הררי אומר לנו להיות שגרירים טובים יותר, שמישהו יבין במדינה ששגריר טוב צריך לבוא ממדינה טובה. והמדינה שלנו הורגת ילדים, ללא קשר למידת ההצדקה לעניין. המדינה שלנו הורגת ילדים שמתים בקרב או נפש צעירה שמתה עם השחרור.

תודה לרון לשם, שלקח נושא כל כך רגיש, כל כך בעייתי וכל כך לא ברור כלל לאנשים שלא היו שם ושכל כך נשמר בליבם של אנשים שהיו שם ולא היה להם למי לספר ואיך להסביר – ועשה ממנו חגיגה ספרותית מרתקת, מעניינת וחשובה.

מומלץ בחום.

http://ebdavid.com