להצביע זה לא תמיד להשפיע

"את מרגישה כאילו 100 אנשים עכשיו עומדים ומצביעים עלייך", אמר לי הצלם בעת שצילם את התמונה החדשה שלי לטור הקבוע שלי בעיתון שעיניכן ברגע זה קוראות. 100 אנשים??? – זה מרגיש כמו לפחות 1,000!

אנוכי, שרגילה לעמוד מול עשרות אנשים, לכתוב לעשרות אלפי אנשים מדי שבוע ולהיות בקדמת הבמה – קפאתי כמו פסל מאובן ברגע שהפלאשים של המצלמה כוונו אליי. כל מה שאני בדרך כלל הושלך הצידה ברגע שהמצלמה המאיימת כוונה לעברי. כאילו גדוד של צלפים מכוון למטרה אחת – אליי.

לא ידעתי מה לעשות עם הידיים, הרגליים, הכתפיים, הראש וכל האיברים הפנימיים, שלא לדבר על החיוך שהוזמנתי להעלות על פניי. איך פסל מאובן יכול לחייך בדיוק? 

בניגוד להתאבנות החיצונית, במוחי רצה לה במהירות מופרזת של 180 קמ"ש רכבת שדים, בכל פעם שהמצלמה החלה את פעולתה: "הקמטים שלי יבלטו", "אני נראית עייפה", "אולי הייתי צריכה להתאפר יותר" ו"אולי בכלל הייתי צריכה להסתפק בתמונה הקודמת הקבועה שהופיעה מדי שבוע בעיתון".

הצלם המקסים, המקצועי והסבלני, חשוב להדגיש, קלט די מהר ששרית עלתה על הקרון הראשון של רכבת השדים. אחרי שורה של ניסיונות שכשלה למדי להוציא תמונה אחת טובה לפחות, הצלם החליט שהגיע הזמן לשלוף את תוכנית ב'.

ואז אירעה התפנית: שרית הנינוחה, האמיתית והטבעית עם כל מה שהיא רוצה לשדר לעצמה ולאחרים – הופיעה. שרית הזו כבשה את זירת הצילום ואת שרית עם רכבת השדים היא הוציאה להפסקה ארוכה של פרסומות.

השרית הזו הצליחה להיזכר, על אף 100 האנשים שהצביעו לעברה באותו רגע, בכל הדברים שלא עלו על רכבת השדים אלא בכל הדברים שבאמת מהווים את הכוח שלה, את הייחוד שלה ואת מי שהיא.

100 האנשים האלה שמצביעים עלינו בחיים הם בהחלט מאיימים, כי לכל אחד מהמצביעים יש מה לומר עלינו, גם אם לא ביקשנו לשמוע. לכל אצבע שמכוונת אלינו יש מגוון רחב להציע: הערה, מחמאה, פרגון, ביקורת, שיפוטיות והרשימה ארוכה. מעין "כיתת יורים" שמכוונת אלינו, וגורמת לנו להיות בחוסר אונים, פחד, תסכול ושכחה, לעתים טוטאלית, של מי אנחנו ואלו עוצמות עומדות לרשותינו.

את "כיתת היורים" הזו אנחנו פוגשים בכל מיני סיטואציות בחיים: עם חברים, במשפחה, מול קהל, מול המצלמה ועוד.

מלחיץ? – הגיוני שכן, לא נעים? – צודקים בהחלט, תמיד יהיה להם, ל-100 האנשים, מה לומר ולא בהכרח דברים נעימים? – סביר מאוד להניח שכן.

תראו, הבשורה הלא נעימה היא שאין לנו כל כך מה לעשות עם 100 האנשים שמצביעים לעברינו ובוחנים אותנו בעיניהם. הם כאלה וזה אולי תפקידם בעולם הזה.

לעומת זאת, ופה הבשורה הנעימה, היא שזה בעצם לא כל כך משנה מה איתם אלא מה איתנו. אנחנו נדרשים לחיות רק את חיינו ולא את חייהם של 100 אנשים נוספים. כשהם מצביעים לעברינו, זו תזכורת חשובה עבורינו להיזכר במי באמת אנחנו. כלומר, להצביע רק על עצמינו.

מעבר לכך, תחשבו על זה כל אחד מתוך ה-100 האנשים שמצביעים לעברינו הוא אחד כזה ש-100 אחרים מצביעים עליו. גם כל אחד מאיתנו, לעתים, הוא אחד מבין 100 שמצביעים על אחר. אתם מבינים? בסופו של דבר, כולם מצביעים על כולם.