מירית בן נון : תרבות רבת פנים

מירית בן נון היא ילידת 1966. מזה עשר שנים היא מציירת ופיתחה סגנון משלה: "תבניות אישיות" ("סטרוקטורות אותנטיות") מעוטרות בעיטורים גיאומטריים.

התבנית האישית נוצרת מעיצוב צורה מהפנטת, המשתלטת על הדף ובדרך כלל עטויה במעטפת המפרידה אותה מהרקע. הרקע מעוטר בעיטורים גיאומטריים.
המעטפת משליכה מן הפנים אל החוץ ובאופן סימטרי: מן התבנית אל פני עיטורי הרקע. בין התמונות המצוירות בסגנון זה נזכיר את "הפצוע האנגלי", "הגברת בשינוי אדרת" (כשברקע שלה פרחי לוע במתאים לאברי הפנים הסוריאליסטיים שבתבנית) , "לדנה אחותי", "ראש השבט", "ריקודים בחוף" (מספר דמויות שכל אחת מבודדת על ידי מעטפת), "חמישה רימונים", "רחמים עצמיים" ו"כיסאות מוסיקליים" (הרקע שחור ורק העטיפה מקושטת).

תמונות יותר מתקדמות מבחינת ההפשטה, המזכירות את המזג היוצר של פיקסו: "שניים בתוך אחד", "כל כך", "נשים מהחלל", "אמי, אחותי, בתי ואני".
המזג הסוער של מירית מתבטא בפעילותה ובאישיותה. כמה קליפות בתוך התבנית יש ב "דוז פרצופים", קליפות ברקע ב "חיכתה לך".
יצירתה של מירית בן נון שופעת מוטיבים קבליים כשהקליפות הן אמצעי למימוש הספירות הקבליות.
הקליפות הנשיות ב "חיכתה לך" מוחלפות בקרינה גברית ניצבת למעטפת ב"חסימה" המוליכה מהמעטפת אל כוליות הגיליון. כבקבלה הקליפות ביצירתה מהוות אמצעי להכיל את התוכן הרוחני הנעלם.

שאלה שהייתי חייבת לחשוב עליה היא: למה השניות הזאת ( דואליזם) של ציור וקישוט, אולי מה שלא שלם בציור משלים הקישוט? והקישוט לא מחייב מוחזק על ידי סביבה של ציור? תשובתי: לא באלף רבתי. יש כאן שילוב פנימי של אמירה ציורית ו"פילפל" קישוטי: בציור האשה ההרה המתכופפת ("רחמים עצמיים") הדמות שלמה מבחינה אמנותית, והרקע, בפני עצמו, מושקע מאוד ושלם והשלמויות מצויות. רק ביחד יש ביצירה שלמות תופסת, עם נשמה יתרה.

בכלל, הפגישה עם עבודתה מעלה בקרב הצופה משפטים שיריים ודו-קלסטריים (דואליסטיים), דוגמת: "קשוט עצמך תחילה ואחר-כך קשוט אחרים".- "עצמך" הגוף (קשט את הגוף), "אחרים" –הרקע, קשט את הרקע. או: צמד האמירות: "גימור קובע מובן, כיוון קובע משמעות " (על הגבול הדק בין "מובן" ל " משמעות"). בין הגוף לנפש: התבנית היא הגוף והרקע הוא הנפש, מה שמרמז על התפלספותו של הצרפתי דיקארט שיצר את ה"קרטזיאניזם" – הכל עומד על גוף ונפש.
ציוריה של מירית מעודדים חקירת המושגים שמתארים את ציוריה.

"הרקע הוא מודגש (אלמנט) לא באשר הוא מה שהוא אלא באשר הוא סך כל מה שהוא", רוצה לומר, הרקע הוא לא רק ניגוד לתבנית כי-אם ניגוד מקושט לתבנית.
דוגמה נוספת: כל קליפה היא קו ויש קוים שהם חלק ממעטפת (הקוים סביב הרגליים בציור "בראש אחד) אבל לא כל קו הוא קליפה (ב"כיסאות מוסיקליים" שתי הדמויות הקיצוניות הן מקווקוות).

מירית בן נון פיתחה סיגנון שניוני (דואליסטי"): תבנית ורקע, אבל כיסוי הנושאים שלה הינו רב-פנים. הואיל והיא קשובה לפכים הקטנים של החיים- האמנית נוגעת בדופק החיים ובחידלונם – המיתוות הפולחניות שלה (תבניות טוטמיות) דולות מן המציאות הכללית.

תל אביב, חורף תשס"ו תמרה תדיר (מ.א., פרשנית אמנות)