סליחה היא תהליך הריפוי העמוק ביותר

המשפט הזה נשמע אולי קצת מוזר אבל עוד מעט הוא יתבהר.

כעס וזעם פוגעים במערכת החיסון שלנו. כעסים שהצטברו לאורך כל החיים לאט לאט הורסים את גופנו, ובונים מנגנוני חבלה קטנים שמפריעים לנו בהשגת מטרותינו. כל ההבטחות הנפלאות: "מחר אתחיל בדיאטה", "מחר אסדר את חיי", וכו', מתפוגגות מהר מאוד מול הנחישות של המחבלים הקטנים, באדיבות התת מודע.

איך כל זה מתחיל?

לכל ילד יש מנגנון ענישה עצמי, שנקרא גם "מנגנון הצדק". בכל פעם שאני מרגיש שעשיתי משהו לא טוב או לא נכון אני יודע שמגיע לי עונש. ה"צדק" דורש שאקבל עונש.

כל ילד מעדיף את המוכר והידוע על פני הבלתי ידוע, הנעלם, המפחיד, ולכן כילד קטן אני מעדיף להעניש את עצמי בעונש שאני יכול לשלוט עליו, ולא להיות תלוי בעונש שאקבל מסמכות חיצונית כל שהיא כמו הורים, מורים, גננות וכו'. ככה אני נמצא בשליטה, אני השופט והתליין של עצמי ואני אעניש את עצמי בעונש יותר חמור מהגדולים – ואז הם לא יצטרכו להעניש אותי. ככה אהיה ילד יותר טוב.

כאן חשוב להבין שהעונשים שילדים מטילים על עצמם הם לרוב קשים ומחמירים מכל עונש שהם היו מקבלים ממרות חיצונית. נקודת המבט של ילד היא רצינות תהומית: התמקדות מוחלטת בעולמו שלו וייחוס משמעות וחשיבות עצומה לכל חפץ שחולף דרך עולמו.

כשהייתי בן 6, בקרתי אצל חבר. בחצר הייתה ערימת צעצועים ואני שיחקתי בקופת חיסכון מפח. לקופה היה מפתח. אני נעלתי את הקופה ואז – שילשלתי את המפתח אל החריץ… הצלחתי להכניס את המפתח לקופה אבל לא הצלחתי להוציא אותו. הייתי בטוח שהעסק הרוס, ושאם הדבר יודע להורי החבר הם יכעסו עלי נורא. במשך תקופה ארוכה אחר כך פחדתי להתקרב להורים שלו.

במבט לאחור אני מבין שבשביל ההורים זה היה צעצוע אחד מני רבים שזרוק בערימה, שדבר נפוץ הוא שאחרי ביקור חברים צעצועים נשברים ומתבלים, ומניסיוני כהורה אני כבר יודע שצעצועים נועדו לשמש לניסיונות שונים והם אמורים להישבר, להתפרק או להיהרס תוך כדי משחק. אבל כילד הרגשתי שעשיתי מעשה נורא ואיום שאין עליו כפרה.

כילד, ברגע שאני מעניש את עצמי – העונש נשאר בתוקף לנצח ואין חנינה.

העונש מלווה לרוב גם בקול פנימי המבטא כעס על עצמי ותחושת חוסר ערך: "איך יכולתי להיות כל כך: טיפש, אידיוט, מטומטם" וכו' וכו'.

עונשים וכעסים בלתי פתורים מעין אלה נשארים חרוטים עמוק בנפשנו וכביכול לא באים לידי ביטוי אבל התת מודע זוכר אותם היטב וממשיך לזרוע הרס בצורה סמויה. אותו קול פנימי חוזר ואומר לנו שאנחנו לא ראויים להצליח, ליהנות, לחיות חיים מלאים… למעשה אותו קול תת מודע הופך להיות הגבולות הצרים של קיומנו.

לתהליך זה השלכות על מצבנו הפיזי: אותם גבולות  שהתת מודע מייצר משפיעים על הנשימה, על מחזור הדם ועל כל המערכות בגופנו. מערכת החיסון נחלשת בעקביות ואז בשלב מסוים פורצות מחלות שונות. ניתן לדמות את הכעס הפנימי הזה לקוץ שתקוע בבשר ומתפתח מסביבו כיס של מוגלה. אם הקוץ תקוע ממש עמוק המורסה יכולה להיות נסתרת אך מכאיבה כאב עמום או אפילו חד. כמובן שברגע שמוציאים את הקוץ – המוגלה יוצאת והגוף יכול לרפא את עצמו.

ולענייננו – החנינה מגיעה אם וכאשר אני סולח. אז יכול להתחיל הריפוי.

כאשר אנו סולחים מערכת החיסון מפסיקה להיות מדוכאת ויכולה לחזור ולרפא את הגוף.

תהליך הסליחה כולל כמה שלבים:

א.    זיהוי של האירוע או האפיזודה שבהם כעסנו על עצמנו.

ב.    עימות וראיה מפוקחת ובוגרת של האירוע.

ג.     אישור והרשאה לחוות במודע את כל הרגשות הפחדים הכעסים והתסכול שנחוו קודם באופן תת מודע.

ד.    הבנה של האנשים שפעלו אז מסביבנו והמניעים שלהם.

ה.    סליחה לאנשים שפגעו בי. (כן, כן, לרשעים שפגעו בי!).

ו.      סליחה לעצמי על ההתנהגות שלי והבנה שעשיתי כמיטב יכולתי.

ז.     שחרור האירוע ויצירת נקודת מבט גבוהה של סליחה וחמלה.

"הסליחה היא תהליך הריפוי העמוק ביותר".

עכשיו המשפט הזה מובן יותר.

כשאני  כועס באופן מתמשך על מישהו אחר בשם ה"צדק", אני ממשיך ומזין את מנגנון הכעס והפגיעה העצמית. והנה משפט נוסף שראוי לשינון:

"כשאני כועס, אני מעניש את עצמי על טיפשותם של אחרים".

כשאני סולח לאחר אני בעצם סולח לעצמי, ותהליך הריפוי יכול להתחיל.

פסיכואנליזה, גשטאלט, דמיון מודרך או היפנוזה הן רק חלק קטן מהשיטות שמאפשרות לבצע תהליך סליחה מובנה, עמוק ויעיל. גם פגישת ייעוץ עם רב, פסיכולוג או יועץ טוב יכולה לעזור.

אחת השיטות היותר מוצלחות שלפי ניסיוני עובדת מצוין נקראת "המסע". יש כמה ספרים בנושא וגם לא מעט מטפלים סדנאות. הנה קישור לדף הספר באתר של הוצאת פראג.

שיטה נוספת לעבודה עצמית היא זו:

קחו דף גדול וכתבו: אני סולח לגננת שלי על…….

תאפשרו לעצמכם לשפוך ולמלא בין 10 ל- 50 שורות, ופתאום תגלו שמתחילים  לצוץ דברים רבים שנשכחו.

אחרי הגננת, תוכלו לסלוח למורים, מחנכים, חברים, אויבים, דודים ודודות, סבים וסבתות, (גם לאלו שכבר מתו), אחים אחיות והורים.

הקדישו לכל דמות לפחות דף אחד (25 שורות), ואפשר גם יותר, לפי החשק.

החלק הכי חשוב נשאר לסוף. מלאו דף עם כל הדברים שעליהם תרצו לסלוח לעצמכם:

אני סולח לעצמי על מה שעשיתי, אמרתי וחשבתי.

אני סולח לעצמי על איך שהתנהגתי, ומבין שעשיתי את הטוב ביותר שיכולתי לעשות בתנאים שהיו.

אני סולח לעצמי על השגיאות והשטויות, הטמטום והטיפשות, ועל התוצאות.

כמובן שכדי לסלוח לעצמי לא מספיק דף אחד, צריך ספר שלם, אבל מספיקה סליחה אחת קטנה בשביל לפתוח בתהליך ואז להתחיל לצעוד באושר לעבר ההחלמה.

כמו שאומר פתגם אמריקאי עתיק: גם מסע בן אלף מייל מתחיל בפנצ'ר אחד.

אז סליחה שלקחתי מזמנכם

והעיקר שתהיו לי בריאים!

תודה רבה, נאור קפלן.