ציור אינטואיטיבי- כל ילד הוא אמן

השלב המכריע בו  שילדים מפסיקים ליצור, מעניין ומעסיק את מחשבתי מסיבות רבות הן  כאמנית יוצרת והן כמורה לאמנות .

באיזה גיל מפסיקים ילדים ליצור?
כיצד נהפכים הם מילדים בעלי מעוף דמיוני ויצירתיות בלתי נדלית, לילדים שלא מוכנים לגעת שוב בצבע או במכחול?
כיצד גדלים הם להיות מבוגרים שאינם מאמינים ביכולתם האמנותית?
כיוון שהשיתוק היצירתי הזה הוא כל מה שהם זוכרים משיעורי אמנות בבית הספר היסודי?
אותו שלב מכריע בילדותם בו הבינו כי אין הם יכולים לתאר את המציאות כמות שהיא.
הפער בין כל מה שהם רצו לצייר כילדים ,לבין יכולתם הרשומית הוא שעצר אותם מליצור ולהמשיך בציור חופשי נטול עכבות, נטול ביקורת ושיפוט עצמי ,

המשפט הקבוע אותו אני שומעת בסדנאות ציור אינטואיטיבי שלי: "לא ציירתי מכיתה ג'-ד' לערך…"
אינו זר לי.
יש לכך הסבר.

לימודי האמנות בבתי הספר כיום מחנכים להתייחס לאמנות באופן שכלתני ומודע.
ניתן מעט מקום ליצירה ספונטנית הנוצרת מנתינת חופש מוחלט לדמיון.
האמנות במהותה העיקרית מאפשרת לאדם ליצור גם מהמקום הלא נודע.
להשתמש בדמיון ככלי וכערך נחוץ לפורקן רגשי ואסוציאטיבי.

השלב הטרום ריאליסטי אצל ילדים רבים מהילדים בגילאי 9 ומעלה
(למעט מקרים של עיכוב בשלב ההתפתחותי)
אינם מסתפקים עוד בתיאור סכמאטי של העולם וברישום חפצים ודמויות העולים בתודעתם,
ומנסים מעתה לגלם את המציאות שהם קולטים בחושים בסגנון ריאליסטי או נטורליסטי.
כלומר בשלב זה ישנו גילוי רחב יותר לגבי סביבתם ומתחילה מודעות גבוהה יותר לגבי עצמם והסכמה כבר לא מספיקה לבטא את תחושותיהם.
הילדים בשלב זה מנסים לתאר את העולם כפי שהוא נראה ,אך אינם מוותרים לגמרי על העיצוב הסכמאטי המוכר בו הם נוטים להשתמש.

מבחינה חברתית גיל זה נקרא –"גיל הכנופיות", בגלל החשיבה החברתית.
בשלב זה הילד מגלה שהוא חלק מחברת בני השווים ,
הוא מבין שיש עוד אנשים עם אותם תחומי עניין, אותם סודות והנאה מעשייה של אותם דברים.
בגיל זה גדלה המודעות לכוחה של העשייה הקבוצתית שתפוקתה גדולה יותר מעשייה יחידנית,כאשר הקבוצות מתגבשות הן חד מיניות.

בגיל זה מתחילה המודעות ל"עולם האמיתי" – ולכן הוא נקרא השלב הטרום ריאליסטי.
ומתחילה להיווצר תפיסה מיוחדת של המציאות.
וילד בודק מה כל דבר מהעולם ה"מציאותי" החדש עושה להם,
הוא מצייר מהדרך בה הוא תופס את העולם.

מבחינה טכנית:

הסכימה של השלב הסכמאטי כבר אינה מתאימה לילד,יש ניסיון לתאר את הדברים בצורה "אמיתית" יותר,כאשר המודעות לעולם בו הוא נמצא גדולה יותר והוא מבחין ביותר פרטים מאשר בסכימה.

מאחר ויש השקעה רבה בתיאור הפרטים וניסיון לתאר את הדברים בצורה ריאלית יותר,
זה יבוא לידי ביטוי בתיאור דרך הכניסה לפרטים ולכן הסכמה פחות נוקשה, ויש יותר ניסיון לאפיין את הדמויות המצוירות .
למרות הניסיון לתיאור נטורליסטי, הם עדיין לא מצליחים לתאר עצמים בשלושה מימדים והאובייקטים עדיין נראים בשטח.
בשלב זה יש התייחסות לפרספקטיבה – מתוך המודעות לטבע ולמציאות, יש הבנה שקווים גיאומטרים כבר לא מספיקים לייצג את המרחב.
הילד לא מוותר על האינדיבידואלי והייחודי ומנסה להדגיש את ההבדלים בין פרט לפרט ובין אובייקט לאובייקט.
הוא אינו מתאר סתם אדם או בית אלא- אדם מסוים ובית מסוים
וכן יש שוני בין דמות גברית לנשית ובין דמות בוגרת לילדית – דבר הבא לידי ביטוי על ידי תוספת סימני היכר חיצוניים.
ניסיון זה מעיד על שאיפתו האופיינית לתפיסת המציאות וגילומה.
שאיפה זו מבטאת את הסקרנות והתשוקה לדעת, מכך נובע הרצון לגישה ריאליסטית לתיאור סביבתו.

ניתן לראות כי האלמנט הבולט ביותר בגיל זה הוא הניסיון לתיאור המציאות.
רוב השינויים הטכניים והחברתיים נובעים מההבנה ומצורך זה.
מכאן, שההתייחסות לדמיון הינה בעייתית – שכן הם מנסים "לברוח" ממקום זה.
בגיל זה הגדילה היצירתית היא הבעייתית ביותר והתייחסות לדמיון יכולה לעודד אותם לעשייה יצירתית ולתת אפשרות לביטוי שהוא מצריך חשיבה מופשטת.

לפיכך אם הילד לא צלח שלב זה בהצלחה, זהו הרגע הקריטי שבו הוא מפסיק ליצור.
בשל מחשבה שאין הוא טוב דיו לצייר את המציאות כשם שהוא רוצה.
הפער ואי היכולת לגשר בין הרצון לצייר לבין היכולת הטכנית, מקבע את הילד באי עשייה יצירתית עד היותו איש מבוגר.