אימון משפחה בעידן המודרני – למה אימון?

אימון משפחה בעידן המודרני. – למה אימון?

מטרת המאמר: הבהרת נחיצות האימון המשפחתי בעידן המודרני.

 

המשפחה המודרנית:  גודלה של המשפחה המודרנית נע מיחידה קטנה של 2 נפשות ועד ל- 10 נפשות או יותר. מגוונת בהרכבה: החל מזוג בלי ילדים, הורה וילד, זוג הורים ביולוגיים וילדם/ ילדיהם, הורים מאמצים, הורים ביולוגיים לילדי פונדקאיות, או תרומות ביצית ו/או זרע, וכן הלאה.

 

לאדם בכלל ולילד בפרט, במשפחה המודרנית, משקל גדול הרבה יותר משהיה לו לפני 100 שנה ויותר. מותו של תינוק, ילד, אישה בלידה או של גבר בשנות השישים לחייו מתקבל קשה מבעבר. להארכת החיים ושיפור איכותם גורמים רבים. ביניהם: התפתחות הרפואה, האנטיביוטיקה ותרופות אחרות, חיסונים, דרכי מניעה, הפנמת חשיבות הניקיון והסטריליות בבית ובבית החולים, כמו גם, התובנות על תזונה נכונה, תוספי מזון, כושר ובריאות. פגים, תינוקות עם מומים או פיגור שכלי, שבעבר לא שרדו מטופלים עוד ברחם, או מיד לאחר הלידה.

 

ואם כבר הצלנו תינוקות, נסללה הדרך לשמירה על זכויות הילד והתינוק, למניעת הפלות, ולדאוג לאיכות החיים של אנשים שלפנים היו מוצאים עצמם בשולי החברה. הדבר מתבטא במקום שנמצא להם בקהילה, ובשירותים הניתנים להם. נכון להיום, למרות שיש מקום רב לשיפור התמיכה במשפחה, החברה המערבית ה"מודרנית" תיקנה את המעוות, העלתה את ערך החיים ואת משמעותם.

 

 

הכנת משפחה להתמודדות עם ילדים מיוחדים: בעבר הלא רחוק נטל הטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים היה על החברה בלבד אשר לא עשתה הרבה חוץ מלאשפזם במוסדות. כיום, תפקיד הטיפול באותם ילדים עבר אל תוך המשפחה, ובא לידי ביטוי במצב הכלכלי ובאיכות החיים שלהם. ההורים לילד עם הצרכים המיוחדים לא מקבלים הכנה לגידול משפחה עם אתגרים: איך להתמודד עם ילד עם אוטיזם בזמן שאחיו הקטן חולה. איך להתייחס לעצות של הסבים ושאר "יועצים", איך לדאוג לצרכיהם של ההורים, ומה עם הרצון של הורה לצאת ללמוד ולהתפתח, ומה עם האחים. ובכלל, איך להכניס איכות חיים, וליצור ולזהות רגעים של אושר.  אלו הם דוגמאות לנושאים בהם האימון עשוי לתת תשובה.

 

תהליך התפתחות כללי ההתנהגות במשפחה: צורות החינוך והתרבות התפתחו תחילה בשבט, השתנו לפי הצורך בחמולה, הושפעו מהקהילה, הדת והמסורת. האחרונים חילקו תפקידים והוסיפו ועיצבו את תפקודי וצורת המשפחה בעזרת התנ"ך, התלמוד, הגמרא, אגדות וסיפורי עמים בתרבויות השונות, על ידי אמונות שונות שהן, גם היום, הבסיס התרבותי המסורתי של קבוצות אנשים.

 

בעבר, בעת התלבטות או משבר אדם נהג להתייעץ עם ראש השבט או החמולה או המנהיג הדתי של הקהילה, אולי עם הסבא או הסבתא, או שהיה משוחח עם ההורים, או פונה לעזרת חבר או חברה. סדר זה מקביל גם להצטמצמות המשפחה, מחמולה למשפחות יסוד קטנות. מכאן, שכמות הידע ומידע שמתקבל במשפחה פנימה הצטמצם והלך.

 

האבולוציה של הידע: ויתור על טאבו ודיון חופשי בנושאים כמו יחסי מין, מוות ולידה, אפשרו מחקר מדעי, וחשפו את הדורות האחרונים למידע רב. מחקר זה מטרתו להכין את האדם לסיטואציות ולחסוך ממנו טראומות ואסונות למיניהם או לחילופין לייצור ולהצדיק מטרות מחקר אוניברסיטאי. בפועל התהליך יצר תחומים מחקריים שונים, ומחקרים אשר רק חלק קטן מהם נגישים לאדם הפשוט. הדבר משפיע על הדרך בה אנחנו מחפשים תשובות, באמצעות חיפוש בגוגל או ויקיפדיה, שעשוי להחריד אותנו, או שנאלץ ללכת למומחים. חסר לנו המידע הבסיסי שיאפשר לנו לבחור מתוך שיקול דעת.

 

 

כשילדתי את ילדי, לפני 20-30 שנה, ידעתי בביטחון מוחלט שיש לי כל היכולות והכלים לגדל ילד בריא בגופו ובנפשו. אם הייתי יולדת היום, אני לא בטוחה שהייתי מוצאת את הביטחון הזה.

 

תהליך פיתוח שיקול הדעת והשכל הישר שינחו את האדם עד כמה להיזהר ומה הסבירות שדבר מפחיד אכן יקרה לו, לוקה בחסר. כדי שאדם יפתח שיקול דעת, עליו לגדול בסביבה המאפשרת לו להתנסות, לקבל נתונים בזמן אמת, לשקול, לבחור להתמודד עם התוצאות ולקחת אחריות לתהליך ולתוצאותיו. עליו לראות ב"כשלון" לא יותר ממשוב, ובביקורת רק מידע.

 

בפועל, בהשפעת שפע המידע, שחלקו לפחות מוטה ונוטה להחרדה של ההדיוט, ללא הכנה נכונה הורים הפכו מגוננים מידי, חוששים שילדם יפגע, ולא רואים את האתגרים כהזדמנויות. בין אם בגלל הפחד של ההורה לפגוע בילד עצמו, ובין אם בהשלכות החברתיות של אחריותם. הפחד לטעות ולהישפט בעיני החברה על הטעות כ'כסילים' או כהורים ש'לא אכפת להם' או 'לא אחראיים' משתק הורים.

 

לדוגמא: טיפול תרופתי בעודף או להיפך- אי טיפול בכלל. הסעות ילדים לכל מקום, הרשמה לכל החוגים ש"הגובה של הילד מאפשר", תרופות פסיכיאטריות אם צריך או לא צריך, קנייה של כל דבר שעשוי לשמש את הילד, אפילו אם הוא לא צריך/לא רוצה/לא ידע לעולם איך להשתמש בזה. רכישת ביטחונות כמו ביטוחים, מד-חום למיטה, לחדר, לאסלה   "את לא רוצה יפגע שיקרה משהו לילד?!" (רמזור).

 

ההפחדה: מדיניות ממשלתית מחרידה, פרסומים שיווקיים מגמתיים, תרופות מצילות חיים, ויטמינים, ביטוחים כאלה ואחרים.  כל אלה, באים ליצור באדם פחד, ולמכור לו משהו לשחרור הפחד ויצירת תחושת ביטחון. כך מוכרים מותגים ודברים לא הכרחיים אחרים, "המבטיחים" למשתמש ביטחון ובלעדיהם האדם לא ישרוד. במקביל רכישת "חבילת בטחונות" אלו, ייתן לאדם הצעיר שייכות לקהילה "שינקיינית".

 

התוצאה:

  • הניסיון והידע של ההורים אינו עובר אל הילדים, שפשוט לא שואלים אותם.  
  • הילדים רואים את הידע והניסיון של ההורה כלא רלוונטי, עתיק, מטריד, לומדים בויקיפדיה.
  • ההורה נתפס כחלש, תלותי.
  • יש הורים המפילים את חינוך הילדים על הסבים.
  • ההורה (30-40) מתחרה בילד על הנעורים, ומראה את ההתבגרות והזקנה כלא רצויים. (הסבים)
  • אין פן טוב לזקנה והבגרות בעיני החברה, זה משהו שצריך להלחם בו. (ניתוחים, כושר מוגזם)
  • כולנו רוצים להיות בני 16, "16 זה שיא החיים". (אף אחד לא יודה בכך)
  • "כשארד חמישה קילו/מידה במכנסיים/יהיה לי אוטו גדול יותר/בית גדול יותר…. אז אהיה מאושר"  לא עכשיו.

 

שלוש בעיות נוצרו כאן: הראשונה היא הרגשת חוסר אונים מול אתגר חדש. כמות המידע מקשה על האדם לסנן את הדברים הלא רלוונטיים מחד, ואת אלה הלא "לא סבירים" מאידך. דבר היוצר חרדה מיותרת. ואיך יבחר על מה לוותר? וממה להתעלם? ומה אם יטעה?

והשנייה, היא חוסר בסיפוק, בידיעה שהשלמתי משהו. כי לא משנה מה אני אעשה לעולם זה לא יהיה טוב מספיק, אולי פספסתי פיסת מידע, אולי יש תרופה חדשה, דרך אחרת. מה שיוצר מרדף אינסופי אחר התשובות ואי ביטחון בתשובות הקיימות.

הבעיה השלישית היא חוסר שמחה. תוך כדי תהליך זה יש פספוס של החיים עצמם, שהם מה שקורה כאשר אנחנו עסוקים בפרטים קטנים, האדם שקוע בחרטות העבר או חרדות העתיד.  

 

כל זה לא נאמר כדי להוכיח שההורה המודרני לא יוכל להתמודד לבד. נהפוך הוא, הכוונה היא לחזק את ההורה המודרני, ולומר לו שהכישורים והמשאבים שעמדו לרשותו בתהליך ההתבגרות והבגרות אכן מספיקים בכדי שיוכל להתחבר לתחושת הבטן שלו או שלה, ולהחליט החלטות ולעשות פעולות למענו ולמען הצאצאים שלו.

 

ובכל זאת אימון למה: אימון הוא התשובה האינטליגנטית שהתפתחה ונובעת מעודף המידע הנ"ל. המאמן המקצועי והמוכשר מנחה את המתאמן להתחבר אל המשאבים, אל ניסיון העבר, אל המקומות בהם פעל באפקטיביות, ומאפשר לו להעתיק ולהעצים את המיומנויות שפיתח למקומות המאתגרים אותו כיום. בדיוק כמו מאמן כדורגל.

 

להבדיל מפסיכולוג, פסיכיאטר או עובד סוציאלי, האימון הוא תהליך לא טיפולי*. האימון משחרר את המתאמן מאמונות מגבילות שאימץ בעקבות התנסויות שליליות או טעויות חינוכיות ותרבותיות, ומאפשר לו להיות ההורה והאדם הטוב ביותר שיכול להיות. בתהליך הוא לומד מהעבר רק כדי להתמקד בעתיד, ולא מחפש לפתור בעיות היסטוריות, דבר שיהיה שקול לנהיגה קדימה תוך התבוננות במראה האחורית בלבד. לחילופין, הוא מאפשר לאדם לעבוד עם הרעיונות שלו עצמו, ולמצוא פתרונות, כך להרגיש שליטה גדולה יותר על התוצאות ועל הבחירות שלו.

 

המאמן יתייחס לבעיות דחופות הנמצאות על שולחנו של המתאמן מחד, ומאידך, יבנה תוכנית ברורה, החל מברור הערכים המניעים את המתאמן, זיהוי מטרות לטווח הקצר והארוך, הגדרת חזון, שהוא חלום החיים המניע את המתאמן. יחד יגדירו מטרות בחיים האישיים, העסקיים או החברתיים שלו, ויפרטו למטרות ביניים ויעדים משניים בדרך להשגתם.

 

המאמן יזהה משפטים המכילים עיוותים והכללות, כמו "אני תמיד נדפק", "… בגלל שאני אישה" יבהיר את האמונה שמאחורי הצהרה, וישחרר אותה. הוא ייתן למתאמן כלים לבחירה בן אפשרויות, שיטות לקבלת החלטות. יחבר אותו למשאבים כמו: אסרטיביות, ביטחון עצמי, הערכה עצמית, שיפור בדימוי העצמי, כלים לשליטה ברגשות כך שלא ינהלו אותו. כל אלה הם דברים שיעזרו למתאמן להתנהל ולבחור נכון יותר, ובכך לחוות העצמה אישית.

 

*האימון לא בא במקום טיפולים פסיכולוגיים או תרופות פסיכיאטריות.

 

 

הוסף תגובה