אלזה בסקאו בסקוב סופרת ומאיירת נפלאה

מאמר אודות הסופרת השבדית אלזה בסקוב

11.2.1874- 30.6.1953

ליאת זינגר "משכן ספרים"

השנה נערכו בשבדיה ובארצות לשפתן תורגמו יצירותיה, חגיגות לציון 100 שנה להולדתה של אלזה בסקוב. כשהתחלתי לעבוד על תרגום ספריה לעברית והוצאתם לאור, תרגמתי גם מאמר המפרט את קורותיה. משום מה לא ניתן כאן באתר לפרסם מאמר שלא אני כתבתי בעצמי, על כן אנסה לשמור על הידע לגבי הפרטים והמקומות בארץ הרחוקה רחוקה מכאן. הפרטים המתארים את  הביוגרפיה שלה חשובים גם לקורא העברי מכיוון שראיית הקשר החי שבין חיי היוצר ליצירתו – מעניקים את האינטימיות שבה לב מבין ללב.

 הקמתי את "משכן ספרים" לכבוד אלזה בסקוב, כאשר נוכחתי שלא רק "ילדי היער" שהיה החלוץ אצלי, הוא יצירת מופת אלא יש קרוב לחמישים ספרים אותם היא כתבה ואיירה. במשך הזמן  מעגל היוצרים אותם אני מוציאה לאור התרחב, אך היא תמיד תישאר הפנינה.

תוך כדי עשייה קרו דברים שהבהירו שמעשה יצירתה עדיין לא תם והיא ממשיכה לפעול, לא רק בשבדיה בתקופת שיא של שגשוג תרבותי עולמי, ההולך במובנים מסויימים ונעלם (אם לא שמים לב לכך), אלא ממש כאן ועכשיו. זכיתי לחוות את הקשר החזק בגילויים שהתבטאו  במישור האישי-  מפגשים עם אנשים שתמכו, עודדו ועזרו להניע ולקדם את הדברים והן במישור החברתי והתרבותי – במעגלים רחבים.

רצוני לציין את דר' יעל דר שראתה את הספרים בחנות בת"א וכתבה עליהם ב"הארץ", בפברואר 2008, מאמר אוהד בשם "כל יפי העולם, מלמטה" ואת רינת פרימו שכתבה מאמר בשם "כדאי שתדעו, יש לכם בבית גמדים". גם ינץ לוי דבר טובות ודברים אלה היו בדיוק מה שהצטרכתי. כמו עולה חדש שזקוק למליצי יושר שיעידו על איכויותיו, גם אם זה לא מכבר עלה והדברים עדיין אינם מובנים לו היטב. אלה החזירו לי את הביטחון  שמבקרת אחרת, בהערה סרת טעם, ערערה. ומאותו יום הדברים החלו לנוע במסלולם. 

בהזדמנות זו גם זכיתי ללמוד על המתחולל בעולם ספרות הילדים ולגבש מטרה להגדיל את ריכוז הספרות הטובה- בהמשלה להגדלת ריכוז הכולסטרול הטוב במערכת. משום כך אני מעדיפה להוציא לאור ספרים שכבר הוכיחו עצמם כטובים. לאחרונה הפתיעה אותי יוצרת חדשה ופתחה פתח ליצירות מקוריות.

 בקיץ מלאו 55 שנה למותה של אלזה בסקאו ואילו כאן אצלנו, בחורף תש"ע, היא כמו נולדה מחדש, אחרי הריון בן שלוש שנים; הספר "פטר בארץ גרגרי היער" נכנס למצעד הספרים של משרד החינוך מה שפותח את הדלת להיכרות עימה ע"י ילדינו בני כל המגדרים כמעט. והוא, כמו "ילדי היער", מודפס במהדורה שנייה ושלישית.

 עד כה הוצאתי לאור חמישה מספריה: "סיפורה של ישישונת קטנטונת", "פטר בארץ גרגרי היער", "ילדי היער", "חגיגת הפרחים" ו"ביצת השמש". בדרך מתהווים עוד שבעה – נחמדים מאוד. הפעם התרגום הוא מהמקור בשבדית (אני נעזרת בשבדים מקוריים שהכרתי) והטקסט באנגלית מהווה אך משענת ובדיקה שהדברים מדוייקים.

עיבודים אינם מתאימים ליצירה מהסוג הזה כי כל פרט בה חשוב, גם אם אין נוכחים בכל הדבר, השלם, באותו רגע. למשל בספר "חגיגת הפרחים"- המספר על המתרחש בחגיגות ליל הקיץ (החגיגות לכבוד היום הארוך בשנה, יום מפנה השמש) חשבתי  לערוך לו עיבוד והתאמה לאקלים הישראלי, שהרי רוב הפרחים המוזכרים בו פורחים אצלנו באביב בתקופת פסח, אך בעלי הזכויות הסבירו על הקשר העמוק של הסיפור עם המיתוס הצפוני הקשור ביום מפנה השמש ומשהעמקי בדברים הסתבר כי רבים מהצמחים משמשים כבסיס לתרופות הומיאופתיות והדמויות שאלזה בסקוב ראתה בהם הנן בדיוק רב תמונת התרופה המופקת מהם. למשל  פירולה (אברש) הנה תרופה הניתנת לאנשים ביישנים שגורלם קשה להם. יש להם תחושה כאילו היו בני אב-רש, כמו בשיר:  sometimes I feel like a motherless child ויש עוד דוגמאות רבות, למסרים של חכמה וידע, מוסר ואהבה לעולם פרט לאסטטיקה וטוב הלב המצויים בספריה ומוגשים לילדים עטופים ביופי.

הכרת משרד החינוך בה וביצירתה, נוגעת בלב יצירתה וחזונה- להביא את הטוב והיפה, המוסרי והחכם, הנבון והמופלא- אל כל ילד וילד ויש להודות לוועדה הבוחרת את הספרים ולשמוח שנותרו איים חפים מפוליטיקות ונקיים.  

על מנת לחזק את הדברים, התחלתי לערוך כנסים ספרותיים לילדים ולמבוגרים. לילדים צעירים: אלה פעילויות הכוללות סיפור חייה והסברים על יצירתה, קריאת אחד מספריה – גם מאלה שעדיין לא ראו אור בעברית, ופעילות אמנותית (ציור, עבודה בצמר ועוד) הקשורה עימו. ולילדים מבוגרים יותר- בגיל בי"ס יסודי- שיחות ספרותיות והכנת ספר על כל התהליכים שבו: מבחירת סיפור, דאגה לזכויות יוצרים, איור, הפקה וכריכה. יהיה טוב אם ילדים יתחילו לתת זה לזה מתנות- ספרים טובים שהכינו בעצמם. זהו סוג המתנות שהנותן יוצא נשכר לא פחות מהמקבל. מתוך האימפולס של הגדלת ריכוז הספרות הטובה והמחשבה כי ההורים (והמחנכים) הם סוכני התיווך החשובים ביותר עבור ילדים קטנים, ומה שהם מעניקים בתחום הוא שישפיע על אהבת הספר אצלם לאורך ימיהם, אני עורכת גם פעילויות ספרותיות עם המבוגרים: שיחות בנושאי ספרות ילדים, התמקדות בפואטיקה ומשמעות במעשיות עמים, והפקת ספר לילדים.

הדובדבן בקצפת של העשייה הזו הנה סדרת ספרים בשם "תנשמת", המהווה פרי מפגשים אלה ברחבי הארץ.

נחזור לנושא: ספור חייה ויצירתה של אלזה בסקוב והקשר עם מפעל תרגום יצירתה לעברית.  רוב הנאמר מסתמך על עובדות מתוך מאמר של סטינה המר משבדיה- כותבת ספר הביוגרפיה של אלזה בסקוב. אקווה כי שמות המקומות נכתבים בעברית בצורה נכונה. כאשר הספרים הבאים, ששניים מהם עוסקים בשלוש דודות מיוחדות מאוד: דודה ירוקה, דודה חומה ודודה לבנדר העדינה יראו אור, ניתן יהיה להבין טוב יותר מדוע ספור חייה מתואר כך לפרטיו, מהיכן צמחו בה איכויותיה ומה הזינן והיווה לה השראה.

ביוגרפיה

סבתה מצד אמה של אלזה בסקוב, יוהאנה ווילהלמינה ברגסטרום, הייתה סוכנת הבית של סוחר משטוקהולם, בשם יוהאן גוסטאב פלצדט וילדה לו שמונה ילדים. נישואיהם הרשמיים נערכו עת הייתה אוגוסטה- בתם החמישית ואמה של אלזה, בת תשע. כשהתאלמנה, נשארה יוהאנה פלצדט להתגורר בבית המשפחה הגדול מוקף גנים נהדרים, בסודרמלם. בבית זה נולדה אלזה מרטמן ב 11 בפברואר 1874- להוריה איש העסקים הנורווגי בֵּרְנְט מרטמן ולאימה אוגוסטה. ברנט מרטמן היה שותפו לעסקים של אחיה של אוגוסטה וכך הכירו ונישאו שנתיים לפני הולדת אלזה.

ב1875 ירדה יוהאנה ווילהלמינה פָלְצֵדְט מנכסיה, והמשפחה נאלצה לעזוב את הבית בסודרמלם. אך הזיכרונות הטובים ממנו הוסיפו לחיות בליבה ובעולם הדמיון של אלזה. סבתה האהובה הייתה זו מערסלת אותה בזרועותיה ושרה לה שיר ערש על אישה זקנה, קטנה קטנטונת וחתולתה, עד שנרדמה. השיר הזה הפך להיות ספרה הראשון של אלזה בסקוב "סיפורה של ישישונת קטנטונת" (1897) – ספר שהסוף העצוב שלו (היא ברחה אל היער ולא שבה מעולם…) הטריד אותה במשך 50 שנה עד שעשתה את שרצתה תמיד- הוסיפה בכתב ידה משפט המותיר פתח לתקווה ("אבל אולי היא חזרה בסוף") ודעתה נחה… הילדים הקטנים אצלנו כ"כ אוהבים את הסיפור הזה, והם המדד ליכולת להתבונן בדברים, לכבד ולקבל את הקיים. לא אחת הורים מסתכלים ואומרים- "לא רוצה שהילד שלי יקבל סוף עצוב" ואז מתחילה שיחה מאוד מעניינת גבי מה זה סוף שמח או עצוב ובה אנו נוכחים עד כמה,  לא אחת, אנו מונעים מילדינו יצירות מופת ומגישים להם גרסאות המתחנפות אלינו, אל דעותינו הקדומות- גם אם הן נראות כה נאורות. הילדים, כך מסתבר ב 100%, רואים את הדברים כפי שהם ואוהבים את האמת והברור.

דודותיה של אלזה: ברטה ואמיליה פָלְצֵדְט – השנייה סופרת וידידתו של הסופר אוגוסט סטרינברג (לעברית מתורגמים ספריו: "העלמה יוליה", "האב", ו"נושים"), ניהלו בית-ספר לילדים צעירים שנחשב כרדיקלי, בשטוקהולם. אלזה, אחיה וארבע אחיותיה, למדו אצלם. כשעלו לתיכון למדו בבית-ספר רפורמי אשר העניק לתלמידיו חינוך נטול כפייה דתית. ברנט מרטמן נפטר ב 1889 (אלזה הייתה בת 15). אלמנתו וחמש בנותיה עברו להתגורר עם אמיליה, ברטה ויוגן פלצדט (אחיהן) באוסטרמאלם בשטוקהולם, בעוד אחיה הנס, נשלח אל קרובי משפחה באסקילסטומה. למרות שהפרוטה לא הייתה בכיסם, ביתם מלא היה מלא שמחה והתרבות שגשגה בין כתליו. בספר (שיראה ב"ה אור בקרוב) "הרפתקאותיהם של לוטה ופטר" וכן סיפורי הדודות: דודה ירוקה, דודה חומה ודודה לבנדר העדינה", שלוש הנשים והדוד ("דוד כחול" קוראים לו שם) מככבים. פטר ולוטה הם שני יתומים שהדודות והדוד אימצו.

ב 1890, כשהייתה בת 16, החלה אלזה מרטמן את לימודיה ב "טֶקְנִיס"- המכללה לאמנויות טקניסקה שקולן. היא זכתה במלגה שאפשרה להגשים לה את משאלתה ללמוד באקדמיה המלכותית. בגיל 19, בשנה השלישית ללימודיה, היא פגשה את נתנאל בסקוב שהיה מבוגר ממנה בתשע שנים ולמד אף הוא באקדמיה. כאשר שימשה לו כמודל לציור ראשה של פסיכה התבונן והתבונן בה, ראה את דמותה ונפשה, התאהב  וביקש את ידה.

ארוסיהם נמשכו זמן רב, במהלכם עזב נתנאל בסקוב את האקדמיה וחזר ללימודי התיאולוגיה אותם זנח בעבר. אלזה לא הייתה קונפרמטיבית, ועל כן לא הותר לה להתחתן בכנסיה. משפחתו של נתנאל בסקוב לא ראתה זאת בעין יפה כל עיקר. אביו היה כומר בכנסיה שהחשיבה עצמה כמכובדת ביותר… רק לאחר קונפליקט ארוך ומייגע, הסכימה אלזה לעבור את טקס הקומיוניון, לפני חתונתם בשנת 1897 (אלזה הייתה בת 23). יותר ממאה עשרים וחמישה מכתבים מתעדים את הליך קבלת ההחלטה אצלה.

הופעת הבכורה הספרותית שלה הייתה בעיתון לילדים בשם "יולטומטין" ובמשך השנים הוסיפה ותרמה מציוריה לעיתון הילדים, לא אחת בנושאים הקשורים ונוגעים בנושאים חברתיים. באמצעות ה"סטודיו" ואפיקים נוספים, התוודעו אלזה ונתנאל בסקוב לתנועת  ה"ארט אנד קרפטס" האנגלית, ורעיונותיה היוו השראה בכל תחומי חייהם בדגורשולם: עיר גנים חדשה מצפון לשטוקהולם אליה הוזמן נתנאל בסקוב לשמש כמנהיג הקהילה ואב בכנסייה. לא הייתה כנסייה רגילה במקום ההוא, אך מכיוון שנתנאל בסקוב לא רצה לשמש ככומר בכנסייה ממשלתית, שמח לקבל את ההצעה. הוא מונה גם לכהונת מנהל בית-הספר המקומי והיה מעורב בקשת של פעילויות חברתיות ודתיות, בנוסף על היותו צייר ומשורר. תנועת ה"ארט אנד קרפטס" הייתה קשורה עם אנתרופוסופיה ומכאן כנראה הקשר עם גנים ובתי ספר וולדורף- שבארץ היו תקופה ארוכה רוכשי הספרים. כאמור- ספריה נועדו לכל ילד וילד, חילוני או די, יהודי או מוסלמי, נוצרי וכן הלאה. (יש "הכשר" וברכה אפילו מאשו של כב' הרב קוק מטבריה, שגדלה בשבדיה בילדותה.

בעקבות ראיון ובו אלכס טלמור ראיין אותי ברדיו בתחילת הדרך של הוצאת ספריה לאור בעברית, נוֹנִי-אסתר שלמון (92) מבאר שבע ואווה אונגר(96) מרחובות הזמינו אותי להתארח וסיפרו על האירועים בילדותן בשבדיה ובחייהן כבוגרות שם וכאן, השזור בספורה של אלזה בסקוב. אימן הייתה גננת ובזמן לימודיה אלזה בסקוב לימדה אותה ולאחר מכן איירה עבורה ספר בשם "הדברים שאפשר לעשות בבית ביום גשם קר". אסתר סיפרה גם על רשמיה ממפעלו החינוכי חברתי  המרשים של נתנאל בסקוב בו טופלו בני נוער במצוקה, עת שימשה שם בתפקיד דומה לזה שעושה מורה חיילת אצלנו.

 בזכות פעילויות הצדקה שלו, הגיעו ספריה של אלזה בסקוב גם לילדים שמשפחותיהם לא יכלו להרשות לעצמן לרכשם.

בשנת 1900 (אלזה בת 26) עברה המשפחה להתגורר באֵקֶלִּידֶן: הייתה זו וילה גדולה אשר אלמנתו של המשורר ויקטור רידברג העניקה להם, לגור בה בחינם ככל שיחפצו בימי חייהם. אלזה בסקוב תיארה את ימיהם בתקופה זו של חייה כ"פעם בשנה ילד ופעם בשנה ספר". שישה בנים נולדו להם בין השנים 1898-1914 (בין גיל 24-40).

המשפחה חיה בבית בתוך יער בבֵּרְגְסְלָאגֶן והניחה לנתנאל בסקוב לנוח מהתשישות שלקה בה עקב עבודתו האינטנסיבית. היער וחיי היומיום, היוו בסיס לסיפור "ילדי היער". כאן, כמו ברבות מעבודותיה האחרות, היוו לה ילדיה מודל לציור. גם הגינה הגדולה של וילה אֵקֶלִּידֶן בה גדלו זה לצד זה פרחי תרבות וצמחי בר, היוותה מקור השראה חשוב. המעבר של שבדיה מחברה היררכית לדמוקרטיה מלאה מצאה ביטויה בספרי הגן הפורח שלה : "חגיגת הפרחים" (1914- בת 40) ו"עת האסיף של קריסטופר" (1920). היא ידעה כיצד לגעת בכאב הכרוך בהבדלי המעמדות החברתיים, בידיים אוהבות ובלב יודע. "ילדי היער" היה הספר הראשון שלה שהכרתי והראשון שראה אור בעברית.

פעמיים בחייה נפלה אלזה בסקוב למחלות פיסיות שמקורן בדיכאון נפשי: בפעם הראשונה במשך השנים הראשונות של מלחמת-העולם הראשונה, סביב גיל 40 (1914-1918), והשנייה בגיל 48, בשנת 1922 בעקבות מותו הטראגי של בנה הצעיר, דאג, בתאונת סקי.

בשנת 1931, כשהייתה בת 57, יצאה עם בעלה לטיול בארצות הים התיכון. גם אצלנו, בפלסטינה, ביקרה. עצי ההדר, האוויר שטוף האור, החום ועצי הזית שהשכילה לראות את הוד הקדומים שלהם, היוו השראה לסיפור "ביצת השמש". יש בספר ציור שכמעט ואין ספק בליבי שהיא ציירה במקום אותו אני מכירה מאוד, מחצר הבית שסבי עליו השלום בנה על שפת הכינרת. בשנה הזו אמי שרה הייתה עובר ברחם אמה ובאה לעולם.

כעבור 75 שנים, סמוך לפני "שביצת השמש" יצא לאור בעברית, תמו ימיה של אמי כאן. עוד הספקנו לצחוק ולאמור שהתמונה הזו הנה "אולטרא-סאונד" שלה והספקתי להתלבט איתה כיצד לקרוא לגיבורת הסיפור (שהרי אצלנו אין שמות לכל סוגי הפיות ושדוני היער ובאנגלית שם המשפחה שלה הוא ("elf".) השם "אלווה" התקבל ברוב הקולות של שתינו ואחרי בערך שנה, הסתבר שבשבדית זהו שמה…

ב1941 (כשאלזה הייתה בת 67) עזבה המשפחה את וילה אֵקֶלִּידֶן ועברה לגור בישוב הנמצא על אי מצפון לשטוקהולם בבית אותו תכנן ובנה עבורם גיסה של אלזה בסקוב. גם אחרי שחלתה המשיכה לספר על פיות וגמדים ושאר ברואים, כמעט עד יום מותה.

ב 30.6.1953, והיא בגיל 79 , הלכה אלזה בסקוב לעולמה.

כעבור שמונה שנים נולדתי, והיא חיכתה לי עוד 45 שנים עד שבשלתי ונעשיתי ראויה לתרגם ולהוציא את ספריה לאור בעברית. התחושה היא שמדובר על עכשיו, ממש, במקום קרוב בארץ רחוקה- כאן, בנפשנו, בגינה, בנחל, ביער. השמחה וחדוות היצירה הכרוכות בעשייה זו גורמות לי לחוש כי בכך ממשיך מפעלה: להעניק לילדים את היופי הזה.

גם  אלן קיי – היא אשת החינוך הדגולה אשר פרסמה בשנת 1900 את הספר "המאה של הילד" היא דמות מופת שעיצבה את עולמה של אלזה בסקוב. תלמידתה מינקות, הגשימה בחייה וביצירתה את החזון ופעלה למען היטיב את העולם, כדי שלילדים יהיה מקום לגדול ולפעול בו. מי ייתן ונמשיך בכך גם אנחנו…