אמנות-יצירה

רובנו מחפשים השראה אמנותית במקום לא נכון. לדעתנו היא בנו ואנחנו מחפשים ללא לאות היכן היא בתוכנו ולמה אין לנו מגע רציף איתה, אך באמת ההשראה היצירתית חולפת דרכנו ולפעמים במהירות כה רבה עד שאיננו יכולים אפילו ל'תפוס' אותה ולעכל את זיק הפלא החולף כברק.

 השראה יצירתית פוגשת את הבן אדם במקומות לא צפויים, בד"כ כשהוא לא מוכן וערוך לקבל אותה. כאשר אמן הוא בראשית דרכו הוא מוכן להקריב כל קורבן שהוא (מלשון התקרבות) עבור קמצוץ השראה. הוא מוכן ללכת לקראת השראה ולפגוש אותה בכל מקום ובכל תנאי, הוא מוכן באמצע משגל לעזוב הכל וללכת לכתוב, הוא מוכן באמצע האוכל לקום וללכת לצייר, הוא מוכן באמצע נהיגה לעצור ולצלם. אמן וותיק ומבוסס בד"כ טועה ומסתבך כאשר הוא מיחס את היצירתיות לעצמו. אחרי הזיק הראשון הניצוץ הראשון, אמן מתנפח, צובר סטאטוס ומייחס את ההשראה לעצמו וחושב שהיא נחלתו, בתוכו. אז בדיוק ההשראה עוזבת אותו. גם כשהיא באה והיא תמיד באה במקום לא נוח, האמן הוותיק והחשוב, לא מוכן לזוז ממקומו ולשנות מהרגלו, כי הוא איש חשוב! מה פתאום שהוא יזוז? שההשראה תזוז, תשרת אותו ותרקוד לפניו! אמן חשוב אינו מודע לכך שדרוש קורבן, דרוש מהיוצר נכונות להפסיד משהו כדי שמשהו חדש יחדור לקיום שלו, ואינו מוכן לוותר על דבר. בגלל זה הרבה אומנים מוכשרים מאבדים את ההשראה שלהם, ונכנסים לחיי תסכול איומים של שתייה, סמים ופעמים רבות מוות בהתאבדות. רק כשאמן מבין שהוא צינור ליצירתיות, ושהיא אינה שלו, מתחיל תהליך יצירתי בריא.

 נושא ההשראה היצירתית בהכרח מעלה את נושא הענווה המגולם כל כך יפה בסיפורו של משה 'העניו באדם' שפגש את האלוה 'פנים אל פנים' ובסיפורם של נביאי ישראל. אותה ענווה שמבינה שאני רק צינור והדבר, ההשראה, היא לא שלי, היא קריטית לאדם יוצר. ענווה פרושה אני יודע מה גודלי בבריאה ומה תפקידי, אני יודע מה באתי לעשות, ואני לא אעשה דבר חוץ מתפקידי. עצם ההכרה בממדים האמיתיים שלי היא שחרור מהסבל. כל התרבות האנושית מאז הרנסנס הולכת נגד ההבנה הזו. תרבות הרנסנס העמידה את האדם במרכז הבריאה וגרמה לשינוי דרמתי ביחס ליצירתיות. דבר המסמל תופעה זו יותר מכל, היא העובדה שעד לפני 200 שנה לא היה נהוג שאמן חותם על יצירותיו, גם בעיניו הן לא היו שלו. רק בעידן המודרני התחיל להיות מקובל שיצירה היא של אמן מסוים.

 התקופה הניאוליתית קדמה לבריאת הכתב ותחילת התרבות. האמנות הניאוליתית בלטה בתמימותה. האמן הניאוליתי כלל לא החשיב את עצמו כאמן, הוא פשוט ביטא את מצבו באופן מידי, בלתי אמצעי ואותנטי ללא כל רצון או יכולת להרשים את הצופה. חווית היצירה הייתה כה עוצמתית בפשטותה, שאותו יוצר אלמוני היה בו זמנית גם היוצר, גם הצופה וגם המבקר. כאשר היה יוצר היה ברור לו שהוא מהווה צינור, ושהיצירה עוברת דרכו, וכשהיה צופה, היצירה הייתה משפיעה עליו באופן אמוני דתי, כאילו לא הוא יצר את הפסל או הציור. בין התקופות הניאוליתית עד היוונית אנו מבחינים בשינוי הדרגתי בסגנון האמנות. מהאמנות הראשונית הנובעת באופן ישיר מהחוויה של האמן של התקופה הניאוליתית ועד האמנות היוונית המושפעת בעיקר מאסטטיקה אידיאלית רעיונית של העולם הנגלה.

 האבולוציה של האמנות היא האבולוציה של היחס של האמן לאורך הדורות לעבודתו ולעצמו. אמנות יש לה ערך אם היא נוגעת במקור של עולם הסמלים- באותו תדר שמעורר את האדם לצמוח, באותו תדר שרואה בכל חיה, צמח או חפץ סמל לאפשרויות הגלומות באדם. אם אמן מצייר ציפור, הציפור מסמלת את האפשרות הגלומה באדם לעוף. אם האמנות אינה שואבת את כוחה ממקור יקר ערך זה, היא קיימת ברמה של בידור- היא סוג של דקור, קישוט שתומך במסורת, קפיאה והתאבנות. רבים מהיוצרים המודרניים מאסו, בשל כך, בערכים הקלאסיים ושאבו השראה מהאמנות הניאוליתית הראשונית. הם קלטו שמשהו בסיסי חסר באסטטיקה הקלאסית, שהיא יהירה ואינה ישרה, ושאפו לחזור למקורות היותר ראשוניים של היצירה. האמנות הקלאסית הפכה להיות צבועה בצבעי הסוואה של אגואים מנופחים, ואיבדה כמעט קשר עם הזיק היצירתי הראשוני,שנבע מהתפעלות חסרת אינטרסים או כיוון, מיופי הבריאה. יתכן שזו גם הסיבה שבעברית 'אמנות' ו'אמונה' הן  מלים השאובות מאותו שורש לשוני. רבים מהאמנים המודרניים חשו באותנטיות של היצירות הקדומות, וניסו לשאוב מהן השראה ליצירותיהם פורצות הדרך. אך קשה מאוד לשחזר את תפיסת העולם התמימה של הקדמונים, הלא מתיימרת ולא מתיפייפת; אלא רק מציינת עובדה פשוטה: אלוהים גדול, או הבריאה נפלאה ומופלאה.

 מתברר, אם כך, שאמנות אמיתית היא שיעור באמונה. מי שיקר לו עתיד יצירתו שמח לקראת כל שיעור, גם אם הוא קשה, וגם אם הוא מבטל מערכת אמונות ישנה, והוא מוכן להתחיל כל יום מחדש. בחז"ל מצוינת תמימות זו ב מילה ‘תם’; שהיא בראשי התיבות: ‘תמיד מתחיל’. כלומר, אמן אמיתי אינו צובר מעמד, סטאטוס וכבוד; הוא מוודא באדיקות שיצירתו תמיד תעשה ממקום של תמימות וענווה. מעשה אמנות מסוג זה, אמירה אותנטית אמיתית, מקרינה למרחקים ללא צורך ביחסי ציבור. אמירה מדויקת בזמן הנכון, יש לה עוצמה העולה לאין ערוך על עוצמתם של מפלגות פוליטיות וצבאות חזקים. זה רק נדמה שמי שקובע את מהלך ההיסטוריה זה שליטים, מצביאים וכל מיני אנשים מפורסמים; באמת מי שקובע את מהלך ההיסטוריה הם אנשים יצירתיים, אלו שמעיזים לפרוץ את גבולות המוסכמות, ולחולל שינויים הכרתיים, גם אם הם מיעוט נרדף במחתרת. מרטין בובר בכתביו קרא לאיכות זו ה’היסטוריה הנסתרת’ של האנושות.

 יצירתיות אותנטית אם היא בכלל תולדה של משהו, הרי זו תולדה של התקרבות אדם אל ה’אמת’ הפנימית שלו, אל הדבר המייחד אותו, אל הלבדיות, אל ה'אמירה' שלו. טבעי שיוצר מהפכני, פורץ דרך, יהיה מבודד. הבעיה שרבים מתרגמים 'לבדיות' ל'בדידות'. תלות של יוצר בהערכת הסביבה, גורמת לעצירת היצירתיות. סמכות היא התלות הקשה ביותר. אין ספק שפריצות הדרך הגדולות ביותר, התרחשו כשהתלות בכל סמכות שהיא, התרופפה לגמרי. לא פלא, אם כך, שליוצרים פורצי דרך נלוותה, לאורך כל הדורות, הרגשת ניכור, נידוי ואף מוות.

 באופן פרדוכסלי, כשאדם נוגע בדבר הכי פרטי שבו, הוא נוגע במשהו ראשוני, בריאתי, אוניברסאלי. סיפור הבריאה הוא משל ציורי נפלא לתהליך יצירתי של בריאת 'יש מאין'. מה שמייחד את האמונה העברית מעבודת אלילים הוא ההבנה שמקור הכל הוא 'יש מאין'. באמונה האלילית ה'יש' הוא סטטי, קבוע ותמיד היה קיים. המשמעויות של הבדל זה הן מרתקות ועמוקות. לא מדובר כאן בוויכוח תיאורטי חיצוני, מדובר בשינוי גישה טוטאלית, שבה הפרט לוקח אחריות מלאה על הבריאה, כי ל'יש' אין קיום ותוקף ללא התבונה האנושית. באמונה האלילית ה'יש' הוא גזרה ראשונית האחראית לכל, ולאדם האלילי אין כל יכולת בחירה, ומכך גם אין לו אחריות; העולם תמיד היה קיים ובני האדם והאלים משחקים בו כפי שהוא. העולם האלילי דומה במשהו לגנון: בני האדם נאבקים על הברכה ועל ההכרה של האלים, כמו ילדים השואפים להיות הילדים הכי 'טובים' בגן. מרבית המיתולוגיה האלילית עוסקת בתיאור המשא ומתן הקשה של האדם עם האלים על שיפור תנאי הקיום שלו. בהוויה העברית מקור הכל הוא אחד והוא פנימי, הוא בחלק מכל פרט ופרט,  והוא מאחד גם את כל הפרטים, בעולם העברי אין פרט מנותק מיתר המציאות; הכל מתייחס לכל. ראיית מלוא ההשלכות של מעשי על הסביבה, היא הבסיס ללקיחת אחריות מלאה על חיי ועל חיי חברי, והיא היסוד למעשה האמנות. העברי בוחר לקחת אחריות על עולמו. חלק מהיהודים לקחו את נושא 'עם בחירה' והפכו אותו לסימן של מעמד וחשיבות עצמית. אבל מצב של בחירה הוא לא מצב פוליטי, הוא מצב ערכי. כשזה פוליטי מדובר בעצם בהעדפה, ולא בבחירה. "אני מעדיף את מפלגת ימין על פני מפלגת שמאל או להפך".  "אני מעדיף צבע צהוב על ירוק" וכו' וכו'. העדפה יכולה להיות מכאנית. בחירה זה אקט מודע של אחריות.

 ביצירתיות יש אלמנט של איבוד שליטה. מה ששולט הולך בתלם. היצירתי פורץ את גבולות המובן מאליו אל הלא נודע. עם איבוד שליטה יש לנו בעיה גדולה, קשה לנו מאוד להניח את הפחדים שלנו בצד ולאפשר לנו ולאחרים סביבנו, להיות יצירתיים. באקט יצירתי יש ‘סיכון’. הוא מלווה בפחד של איבוד או עזיבת ה’ידוע’. בעשייה יצירתית יש בחירה. אדם בוחר ב’חדש’ ומבליט אותו כעיקר, וב’ישן’ ומבליט אותו כטפל – פעולת ברירה. יש בזה ‘אכזריות’ מסוימת. כדי ש’חדש’ ייוולד  – משהו ישן שהמוח אוחז בו, צריך ל’מות’. כדי שמשהו חדש ייוולד צריך לגעת בתחתית של המציאות, בראשית, בכאוס. להרוס כאוס, אפס אי אפשר, ולכן האפס הוא נקודת התחלה מצוינת. מתוך הכאוס אפשר ליצור סדר חדש; בשביל להגיע לפשטות אנחנו צריכים לחוות מורכבות. תפקיד המורכבות היא יצירת התפתחות, כאשר אנחנו נמצאים בתוך סדר אין בנו את הרצון לקום וליצור סדר חדש. ישנו בעולמנו גלגל התפתחות: מורכבות שממנה תעלה הפשטות, שממנה תבוא ההתפתחות, ומתוך הרצון להמשיך להתפתח תבוא שוב מורכבות, וכן הלאה. ניתן לראות זאת לאורך כל התיאור המקראי והחיים בכלל: נוח והמבול, מגדל בבל, גלות, מלה"ע השנייה וכו' – יש סדר שנחרב, נוצר כאוס ונולד סדר חדש. אותה מורכבות, בליווי מקומות רגשיים ארציים, הייתה מאוד קשה להכלה עבור אנוש, ויכול מאוד להיות שגם מתוך זה נוצר התסכול הגדול שלנו, וחוסר הרצון לראות את עצמנו. מתברר שעקב אכילס שלנו הם המקומות הרגשיים האלו שיוצרים הזדהות עם הישן וממאנים לתת לחדש להיוולד ולפרוח. יצירה, אם כך, היא בעצם סוג של טראנס, סוג של יציאה מהתפיסה הרגילה. בכל יצירה יש רגע של אפיסה, של כאוס מוחלט, של אובדן – מקום מנטאלי שהיוצר משוכנע שאין סיכוי שאי פעם יצא ממעשה ידיו סרט או ציור או ספר. נחוצה לצורך לידה מחדש גבורה כדי להתגבר על אותם תהומות של אי ידיעה ואי וודאות. יש מידה של דמיון בין תהליך לידת יצירה ובין מלחמה. גם בתוך קרב קשה יש רגעים בהם המצביא בטוח שהקרב אבוד, אך מאותו רגע של אפיסה ושל וויתור על הכל צומחים כוחות עלומים, שלא אחת מכריעים גורלו של קרב.

 יצירתיות זה לא אוסף הברקות שמודבקות ביחד, אלא אוסף הברקות שהסך-הכל שלהן מביע יותר מסכומן. בטעות חושבים שהעיקר ביצירתיות זה זריקת רעיונות מבריקים. העיקר, באמנות, הוא איסופם של רעיונות ביחד לצורך אמירה, תובנה כוללת. כשהלך רוח מגיע לביטויו המלא זה סוג של אורגזמה יצירתית. ללא ביטוי מלא, כלומר השלמה מלאה של מעשה האמנות, כל ההברקות שבדרך אין להן ערך רב. הרבה אנשים יכולים להיות מאד מבריקים, ילדים הם בד"כ מבריקים ומלאי דמיון, אך יצירתיות אמיתית אינה קשורה לדמיון. יצירתיות היא מימושו המלא של הלך רוח; ואת זה רק מעטים יודעים לעשות; רק לבודדים יש את האומץ, היושר, והנחישות, לקחת אוסף של הברקות, ולתת להם את הקונטקסט המלא, ולעמוד באחריות מאחוריו.

 באווירה יצירתית חשוב להימנע מביקורת ומהפצה של לשון הרע ורכילות. בביקורת יש מידה של רצח, רצח של האחר מחוצה לי ובי. יתכן שזו גם אפשרות נוספת להתבוננות בדיבר ‘לא תרצח.’ חז"ל תמצתו את תופעת הביקורת, בציון העובדה ש"הפוסל במומו פוסל". הביקורת היא האויב הגדול ביותר של צמיחה ויצירה. כשאני נמצא במצב ביקורתי, ובאה מולי אפשרות לא מוכרת חדשה, אני ‘רוצח’ אותה מתוך הפחד משינוי, מהפתחות ללא נודע. אם, לעומת זאת, אני שמח לקראת אפשרויות חדשות הבאות מולי, או נולדות בתוכי, ואם אני פתוח לקבל את כל מה שאני נפגש אתו –  הרווח הוא כולו שלי. זו יצירתיות אמיתית.

 אדם שלא ממצה את ייעודו, את היצירתיות בו, הוא חסר מנוח, אלים ולא מרוצה מעצמו ומסביבתו. כשאדם ממצה את היצירתיות הגלומה בו, הנפש שלו נכנסת לאיזון. הוא נעשה פחות תובעני מהסביבה, ולוקח אחריות על חייו. אדם שחי באינטימיות עם עצמו וממלא את ייעודו אי אפשר לקחת אותו לוויכוח סרק הקשור לחשיבות עצמית או למאבק כוח, פשוט זמנו יקר; יש לו דברים חשובים יותר לעשות. צומחת אצלו גם ענווה פשוטה של הכרת מיקומו כ'צינור' להעברת השראה, הגבולות שלו ויכולתו. כשאין יצירתיות בחייו של הפרט הוא תובע מהסביבה את הייחוד של עצמו. הוא כופה על אחרים להכיר כמיוחדים בדברים לא משמעותיים כגון: “איזה אוטו אני נוהג וכמה הוא מיוחד”, או “איזו שמילה מיוחדת אני לובשת”, או “איזה יכולת מיוחדת יש לי” וכו' וכו'. כך משלים את עצמם רבים שהם מעצבים יחוד במקום  שאין, ולא יכול גם לבוא לידי ביטוי, יחוד כלשהו. כך הם גם מדכאים בעקיפין את הצורך של האדם להתקרב למה שאמת מייחד אותו, למה שהוא נולד ונועד להיות.

 סביבה יוצרת יכולה להשפיע, לגרות, אבל בלבדיות אדם הוא לבד, ואין שום טכניקה שתעזור לו. טכניקות מפריעות בדרך כלל לתהליך ההתקרבות של אדם אל עצמו, הן מעודדות אותו ללכת בתלם שכבר נסלל. זה בעצם הכשל שבו נמצאות הדתות הממוסדות. הן הפכו למסורת, כלומר הליכה שוב ושוב באותה דרך וקידושה. כל הדתות ללא יוצא מן הכלל התחילו מזיק של אור (הארה), מרגע של בהירות, של ראית אמת, ואז בהדרגה ה’אור’ דועך והופך למסורת או פולקלור. תהליך זה מובנה לתוך המכאניקה של החיים, לתוך עצם התפיסה של האדם את ההוויה. הדת שאמורה להיות הגורם המהפכני ביותר בחברה, זאת שמובילה קהילות להתפתחות, לחדשנות ולצמיחה, הופכת תוך דור או שניים לדבר מת ושמרני. דת אמיתית היא דת העוסקת ללא הרף בחקירה, ביצירת ‘חדש’ ובקירוב הפרט לייחודו ולייעודו. איכות זו היא מאד נדירה בתרבות האנושית . רוב תולדות האדם אפופות בחשכה. גם כשנדמה לאדם שדרכו מאד ברורה והוא מתפתח טכנולוגית, המציאות מראה שלא הרבה ביחס האמיתי שלו השתנה. אם אנו קצת ישרים עם עצמנו, אנו חייבים לראות, שכל ה’קידמה’ זה סתם תרגיל ביחסי ציבור. כל ההתפתחות הטכנולוגית לא הפסיקה או צמצמה בעולם את הסבל, היא לא יצרה ביטחון. בסך הכל מה שקרה הוא ש2%- מאוכלוסיית העולם חיים חומרית ‘טוב’, או בנוחות וכל שאר תושבי כדור הארץ, במיוחד בעולם השלישי (מרבית מאוכלוסיית העולם), חיים נורא, ומקווים, שפעם בעתיד, חייהם ידמו לאותם 2% מיוחסים. ואפילו אותם 2% מיוחסים אינם בדיוק מאושרים. אז על מה כל ה’רעש’?

 כיום, כשאנו בשיא האשליה של ה’קידמה’, קשה לנו לראות שכל מה שאפשר לבצע באמצעות טכנולוגיה ניתן לבצע ללא טכנולוגיה, ללא רעש ולכלוך, וטוב יותר, באמצעות מוח יצירתי. הבעיה היא שאנו חושבים ב’קטן’. רוב האנשים אינם פנויים ואינם די אמיצים בכדי לחשוב ב’גדול’ באמת. אם אנחנו באמת מתייחסים לכל העולם התופעות כאל סמל להתפתחות מנטאלית אפשרית של האדם, אזי באמת הכל אפשרי; אדם בכלל אינו צריך להיות כבול לאף מגבלה או גבול. נדמה לנו שפיתוחים כגון האינטרנט תורמים להסרת גבולות; אך האינטרנט רק מגדיל את מספר העצים ב’יער’. הוא תורם רק מעט, אם בכלל, לבהירות המבט. המחשבה ה’גדולה’ ביותר שאדם יכול לדמיין לעצמו היא שלמחשבותיו תהייה תפוצה מידית בכל העולם, ושהן יראו על מיליוני מסכי מחשב. כלומר יהיה ‘יער’ עם הרבה מאד עצים. אבל ריבוי הוא תחלופה זולה לבהירות וליצירתיות. לצורך הפצת תובנה אמיתית אין צורך באינטרנט. רשת המידע האלקטרונית היא איטית ביחס להשפעה הישירה של תובנה יצירתית על ההכרה האנושית בכללותה.

 אותו תהליך שקורה לדתות, קורה גם לפרטים. אמן מתחיל מניצוץ ראשוני (הארה אם תרצו), יוצר יצירה אותנטית, ומיד משייך הכל לעצמו, מתחיל לחזור על עצמו מתוך סגידה עצמית, דועך ונעשה בלתי נסבל לעצמו ולסביבתו. כאשר אדם הוא מאד יצירתי בתחום מסוים, יש נטייה טבעית לסלחנות אם הוא במקרה גס רוח: נהוג לומר "כן הוא גס רוח, אבל הוא מאד מוכשר". מבלי משים, ע"י הסלחנות הזאת, אנו מקבעים את מצבו, ונגמרת היצירתיות. בהתבוננות מפוכחת בתולדות האדם אנו רואים שיש הרבה יותר דעיכה מאשר ניצוצות. אנו מצביעים כאן על תרבות התנהגות שלמה שמלווה את האדם מדורות. המייחד אולי את תקופתנו הוא שהיום לאוכלוסיה רחבה (בעקר בעולם המערבי) יש את רמת החשיבות העצמית שבעבר הייתה נחלתם של מלכים בלבד. זה לא נאמר בביקורת. זו פשוט עובדה. יש לה היבטים רבים, חלקם מאד חיוביים. אדם ממוצע בעולמנו יש לו כמות רצון, ביטחון עצמי ושאיפות של מלך. מאידך, האדם המודרני איבד לחלוטין את הענווה של אותו יוצר ניאוליתי אלמוני, את הפרופורציות האמיתיות של קיומו הארעי, את גודלו ומיקומו האמיתי בבריאה, ביקום. אדם משוכנע היום, שכל ‘חיצ'קון’ קטן באף שלו חייב לעניין את כל הקוסמוס ואם לא, אז העולם לא בסדר. האדם איבד לגמרי את תחושת ההודיה שהייתה לאמנים אפילו במאה שעברה. האמן בזמנים עתיקים היה רק תחנת ממסר לתבונה האלוהית. נחוצה לנו ההבנה שאהבה, יצירה, אלוהים – הם לא שלי, לא בשליטתי, לא רכושי. אין טעם ליצור בעלות מדומה על שום דבר, כולל חפצים ודעות, כי זו גנבת דעת המגבילה את תפיסתי. זה אולי מובן נוסף של הדיבר ‘לא תגנוב’. אם הכל שלי באמת, אין לי כל עניין וצורך ביצירת בעלות. הלל הזקן תמצת את היצירתיות באמירה המפורסמת: אם אין אני לי מי לי – כלומר כשאני לא מופעל מתוך ה'אני', האגו – הכל פתוח לי. וכשאני לעצמי, מי אני– אמן מחויב לחפש את מהותו שלו כשהוא לעצמו, ללא דימויים ומסכות. ואם לא עכשיו, אז אימתי – אם אני דוחה את זיק היצירתיות לעתיד, לתהליך, הוא לעולם לא יגיע לביטויו המלא.

 ההיסטוריה מראה שמדי כמה מאות שנים מתחיל ניצוץ דתי יצירתי חדש, לעתים בכמה מקומות בעולם בו-זמנית, ותוך תקופה קצרה הכל דועך שוב. מתברר שיכולת ההכלה של בני האדם מוגבלת, מה שנשאר בתוכנו לאחר מפגש עם זיק יצירתי, זה רק מה שאנו יכולים להכיל באותו הרגע. כל תובנה מתאימה לנקודת זמן ומקום מסוימים. תובנה לא יכולה להישאר יותר ממה שראוי לה להישאר באותו רגע ומקום, ואי אפשר ע"י שום מניפולציה לשנות עובדה זו, ולכן קיימים התהליכים. בתוך תהליך יכולת ההכלה שלנו גודלת בהדרגתיות. ברגע שאנו קולטים את גבולות ה'משחק' שלנו ולא מנסים לחרוג מהם- הכל נמצא באיזון, בסדר, כי אין אשליה שאני משחק משחק אחר וחורג מגבולות יכולותיי. כל מערכת שומרת על איזון, על שיווי משקל, כך שהיוצר לא יפליג למחוזות לא ראויים לתקופתו ולמצבו. היעוד האולטימטיבי של האדם הוא שחייו יהיו אמנות. היכולת הנוכחית של פרטים מסוימים להפיק אמנות בתחום צר, היא יפה ומרשימה, אך היא רק תחילת הדרך – אין סיבה שאדם לא יפרח כמו פרח, יעוף כציפור, ויבין כברק בכל התחומים בו זמנית; זו רק שאלה של אמונה, יושרה, ורמת תעוזה וחופש. כל אלו יחד הם הבסיס המנטאלי ללקיחת אחריות שהיא  מילה נרדפת לאהבה.