הפיכת לחן לריקוד עם – אינדיקציה להצלחתו

 

ריקוד עם הוא ריקוד שמקורו קדום (בן יותר ממאה שנה), והוא נרקד בקבוצות על-ידי המוני העם (להבדיל מריקוד על-ידי רקדנים מקצועיים). במציאות יש חריגות שונות מהגדרה בסיסית זו.

ריקודי עם בישראל

ריקודי עם הם נוהג חברתי שרווח עוד מימי העלייות הראשונות, וקיבל תנופה עם קום המדינה כשהשיא היה בחג המחולות המסורתי בקיבוץ דליה.

בפסטיבל המחולות שבדליה, השתתפו מאות רקדנים שיצרו את ריקודי העם הישראלים, ביניהם גורית קדמן ויונתן כרמון.

אט אט הפכו ריקודי העם להיות נוהג חברתי רווח לצד השירה בציבור, המקיף ציבור גדול של האוכלוסיה, מגדול ועד קטן, ומשמש מפלט מהמציאות האישית והלאומית.

בדרך כלל ריקוד עם לא נוצר מלכתחילה להיות שכזה. ראשיתו בזמר העברי, שלאחר שמתפרסם יוצרים לו כוריאוגרפיה, והוא מתפרסם בחוגי ריקודי עם. ישנם מרקידים מקצועיים שזה עיסוקם העיקרי, והם מפעילים חוגים במסגרת בתי-ספר ומתנ"סים.

הפיכת לחן לריקוד עם הפכה אינדיקציה ליוצרו כי השיר הצליח להשתרש בציבור.

בשנות ה-90 חודשה מסורת מפגש המחולות בכרמיאל ע"י הכוריאוגרף יונתן כרמון.

בין ריקודי העם הידועים:

"שבולת בשדה" 
"הרועה הקטנה" 
"הורה חדרה" 
"צדיק כתמר יפרח" 
"אל גינת אגוז" 
"עוד לא אהבתי די" 
"ושאבתם מים" 
"אנה הלך דודך"

הוסף תגובה