מדוע ויכוחים אינם יעילים לקידום חילוקי דעות לקראת פתרון?

מדוע ויכוחים אינם יעילים לקידום חילוקי דעות לקראת פתרון?

כשאנו רוצים לשכנע מישהו שעמדתנו היא "הנכונה", אנו נוטים לנקוט בדרך של ויכוח. זאת משום שאנו מאמינים שע"י כך שנפרוס את הטיעונים הלוגיים שלנו, אשר בעיננו נראים כמאד מוצדקים, נכונים, השני ישתכנע ויקבל את עמדתנו.
אולם, למעשה, לא רק שהויכוח אינו נוטה להשיג את המטרה אותה אנו מבקשים להשיג, אלא שבאופן פרדוקסלי, הוא לרוב נוטה יותר להוביל לתוצאות ההפוכות להן. ויכוח עם מישהו שיש לנו חילוקי דעות עימו לא רק שאינו תורם למציאת פתרונות, אלא שהוא נוטה להוביל לעימות הרסני שסופו מריבה ביננו.
מדוע אין הויכוח משיג את המטרה? מדוע במקום להשיג את המטרה בה חפצנו- שכנוע הצד השני בצדקת דבריך- יש סיכוי גבוה יותר להשגת תוצאות בלתי רצויות?
אחת הסיבות החשובות לכך שויכוחים אינם יעילים בפתרון חילוקי דעות היא שהם פוגעים בהקשבה האחד לשני. מי שמתווכח אינו נוטה להקשיב לזולתו, כי מטרתו אינה להבין. מטרתו היא לנצח.
כשאנו מנהלים ויכוח עם הצד השני, לרוב איננו מנסים להבין מה הוא אומר ומדוע. במקום זאת, אנו מכינים את תגובתנו, מחפשים את נקודות התורפה בטיעוני הצד השני, נקודות שנוכל לעוות כדי להציג אותו באורח שלילי ואת עמדתנו באורח חיובי.
כשהעמדות שמעלה הצד השני מוצגות כמנוגדות לשלך, תוך שלילת עמדותיך וטיעוניך גוברת הנטייה לראות בהן מתקפה עליך, על דבריך, ואלי אף על אישיותך. באופן טבעי מתעורר הרצון להגן על העמדות המותקפות,למצוא להן תימוכין ולהתקיף את הצד השני.
כשאנו מתווכחים עם מישהו המטיח בנו עלבונות (או שכך דבריו נתפסים בעיננו), אנו מוצאים את עצמנו מתמקדים יותר בעלבונות ועוד פחות ממקודם בניסיון להבין מה נאמר, כך שהסבירות ליישב את חילוקי הדעות ביננו פוחתת.
בשונה מויכוחים שנערכים כתחרות, שעשוע , פלפול בפני עצמו, שאינם נוגעים בענייו שמהותי למתווכח ומעורר בו רגשות מסויימים, הויכוחים שנערכים במציאות האמיתית כרוכים במעורבות רגשית של המעורבים בהם, מעורבות שעלולה להתפתח ולגדול במהלך הויכוח.
בויכוחים אלו, שתכופות באים ממקום של רצון של ממש לשכנע את האדם עימו אתה מתווכח בצדקתך,כאשר הדבר אינו עולה בידך, או בכל אופן לא באותה קלות כפי שהיה נדמה שאפשר, אנו עשויים להתאכזב ובעקבות זאת לראות את האחר כ"בלתי פשרן", " עקשן", "בלתי מציאותי", "בלתי הגיוני" וכד'. במילים אחרות, מפתחים סביבו דימויים שליליים.
כשמישהו אומר לרעהו דברים כמו: " לא נכון!… פני הדברים הם ממש אחרים ממה שאתה חושב/ מציג…. אתה לא לוקח בחשבון את… המסקנות שלך מוטעות לגמרי…" הנטייה של האדם אליו מופנים הדברים היא להרגיש מותקף, מאויים, מכיוון שמה שהוא בעצם מבין ממה שנאמר לו:
" אתה טועה.. אינך יודע… אתה לא מבין היטב… וכד'". בעקבות זאת, גדל הסיכוי לכך שהוא יגיב בהיעלמות או התעלמות או במתקפה משלו. והיות שעתה הצד השני הוא שמרגיש מותקף, גם הוא יחזיר "מנה" משלו, וחוזר חלילה. הדרך להסלמת המחלוקת נסללת.
הויכוח מחזק, איפוא, את נטייתנו לעסוק בהגנה על העמדות שלנו במקום לדבר באופן משותף על הדברים, לחשוב עליהם יחד. ההגנה פירושה גם התבצרות ולעיתים אף התקבעות הולכת ומתחזקת בעמדות ולא להיפך. 
ככל שתהליך זה מתחזק במהלך הויכוח כך הולכים ובולטים ההבדלים, הקיטוב שביננו, ואילו היכולת והנכונות לחפש בסיסים להסכמות משותפות הולכת ונחלשת.
מכאן אין נובעת המסקנה שעלינו להסתיר את דעתנו ולא להביע את אי הסכמתנו, אלא שרצוי שנחפש לשם כך דרכים חלופיות לויכוח בעל הנטייה הלוחמנית, דרכים בהן אין שלילה האחד את השני, ואשר יש בהן מקום של כבוד לשונות שביננו.

הוסף תגובה