"עת רצון" – למה דווקא בשם הזה, הא?

"עת רצון" – למה דווקא בשם הזה, הא?

כשהחלטתי לעסוק באימון חשבתי על שם מתאים לעסק. שם שתהיה לו משמעות: שיהיה קולע הן למהות התהליך, ישקף את תפיסת העולם שלי וגם יהיה מחובר לקב"ה.

תהליך האימון אמור להביא את המתאמן למצב שיא ההצלחה שלו. אבל מה מסוגל לגרום למישהו לבצע מעבר משגרה ידועה להישגים חדשים? מה יתרום לו האימון שיוביל אותו לבצע מהלכים אותם הוא בעצם יכול לבצע גם לבד (אבל מסיבות שונות לא ביצע עד היום)?

בעיני התשובה לכך היא רצון. אחד הכוחות הכי חזקים שמניעים אנשים הוא רצון. לפעמים רצון של מישהו אחר ולפעמים רצון עצמי. אחת הסיבות שאנשים נתקעים או מבולבלים כי הרצון שלהם לא ברור. אחת המשימות באימון היא להסתכל מבעד לכל מיני מערבולות רגשיות ותפיסות מעכבות בכדי לחשוף ולחדד מה הרצון האישי האמיתי של כל אחד. זהו אחד הרגעים הכי חזקים בתהליך. כי ברגע הזה המתאמן בונה לעצמו מגדלור שמכוון אותו תמיד – גם כשהערפל סמיך במיוחד.

כלומר, חשיפת הרצון (האישי) של המתאמן עומדת ביסודו של תהליך האימון.

מבחינת תפיסת העולם שלי יש חשיבות מכרעת לאחריות עצמית. לא רק לשלם חשבונות בזמן אלא אחריות לניהול זמן, אחריות לגוף, אחריות רגשית, אחריות לעשות לעצמי טוב. רק אחר-כך מגיעה האחריות שפועלת ממני החוצה. האחריות רלוונטית גם לדברים שאני עושה וגם לדברים שקורים לי.

הבחירה לעבור אימון כרוכה בלקיחת אחריות שכזו – ברצון של המתאמן לשפר דבר-מה בחייו. גם בתהליך עצמו, חלק משמעותי הוא בעצם לקיחת אחריות: לפעמים תוך כדי ניתוח מהלכים שבוצעו  בעבר, בחינה של הצלחות והסתכלות על חיי המתאמן בהווה. בכתיבת החזון, כשמתאמן מגדיר את רצונו הוא בעצם לוקח אחריות על העתיד שלו.

כלומר, בירור רצון המתאמן כרוך בלקיחת אחריות אישית  – עבר, הווה ועתיד.

חלק מהתפילות הנהוגות בפינו מתחילות במילים: "יהי רצון מלפניך…". כלומר מבקשים מהקב"ה (קדוש ברוך הוא) לעורר רצון באיזה עניין ובכך להשפיע עליו לטובה. כלומר עירור הרצון מלמעלה גורר מעשה למטה. "רצון" הוא כוח מניע חזק ביותר – למעלה ולמטה.

ישנם זמנים מסויימים במהלך השנה בהם שערי שמיים פתוחים לקבל תפילות ובקשות (ראש השנה, יום כיפור ועוד). זמנים אלו קרויים גם "עת רצון". אלו זמנים המסוגלים לעורר בתפילה את רצונו של הקב"ה – להיעתר לתפילותינו ולהיטיב עימנו.

כאשר הרצון של האדם קיים וברור אז ניתן לסייע לו מלמעלה בהגשמת הרצון. כשהרצון למטה מדוייק – מצטרף אליו רצון מלמעלה: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מסכת מכות י:).

טיפ קטן: למדנו ש"רצון" הוא כוח מניע רב עצמה. ניתן להשתמש בכוח הזה במציאות היומיומית. אני מציע ניסוח חלופי, במקום: "אני מבקש/צריך/מוכרח/חייב/זקוק…" כדאי לומר: "אני רוצה". זה נותן הרבה יותר תוקף לבקשה וההיענות אליה משתפרת פלאים. זה נכון מול כל אחד: בעבודה, חברים, ילדים – וגם כל אחד כלפי עצמו.

במקום: "אפשר את המלח?" אימרו: "האוכל תפל, אני רוצה את המלח".

במקום: "ילדים, נא לצעוק בשקט!" אימרו: "ילדים, אני רוצה שקט".

ובמקום: "אוף, אני חייב דיאטה" אימרו: "אני רוצה להיות רזה או לפחות מראה גדולה יותר".

ספרו לי איך יצא.

בעצם, אני רוצה שתספרו לי איך יצא. (דוגמא אישית, לא?)