שקוף, סדנת שקוף, חמץ עדיין כאן?

בס"ד

חמץ או מצה

חמץ ומצה

בדרך כלל כשמדברים על חמץ ומצה בפסח, מדברים על גאווה וענווה; חמץ הוא התנפחות וישות עם הרבה אוויר בתוכו ומצה היא נטו. קמח ומים בלי שום תוספת, בלי שום רוח סערה.

כאשר הדורות הקודמים דיברו במונחים רוחניים של גאווה וענווה, הם הבינו את השפה הזאת. זה התחבר להם. היום, כשמדברים אתנו במושגים הרוחניים, אנחנו פשוט לא מבינים למה הכוונה. עמוק בתוכי, אני פותחת אוזניים כמו של עטלף, מחדדת חושים ובכל הכוחות מנסה להבין: "לְמה אתה מתכוון? תגיד ברור, אני רוצה שזה יכנס לי ללב". אני באמת רוצה, אבל לא מצליחה.

יכולנו להישאר ככה, תקועים ומנותקים, אם לא שהייתה גם השפה האחרת, שפוגשת אותנו לאחרונה יותר ויותר. השפה שמסתכלת אלי למקום שאני, מבינה אותי מאוד עמוק, ומסבירה בצורה שנכנסת לנפש: גאווה זה אדם שמרגיש קטן ומפחד אבל לא רוצה שידעו עליו עד כמה הוא קטן ופוחד אז הוא עושה פרצוף של גדול ויכול, וכדי שלא יפקפקו בכך שהוא גדול ויכול, הוא משתמש בכוח, ביוהרה, בשחצנות, ברמיסה של השני. גאווה היא תוצאה של פחד פנימי להיות קטן ולא מוערך.

ענווה, לעומת זאת, נולדת בנפש רגועה ובטוחה. נפש – אחת למיליון בדורנו – שגדלה בתנאים של הגנה והשגחה, הדרכה וביטחה, ומרגישה מאוד רגועה עם עצמה. היא לא מאוימת, לכן אין לה צורך להתנפח ולעשות שרירים ולהתאמץ. היא יכולה לנוח. היא ענווה.

בפסח אוכלים מצה ונשמרים מהחמץ. מה ההבדל בין חמץ למצה? הרי בחמץ ובמצה יש את אותו קמח ואת אותם מים, אלא שבחמץ יש גם את האוויר שנכנס ומנפח אותו, ומתחיל תהליך שקוף של תסיסה. הבצק היה בתחילה קטן כזה, רבע מהקערה, ובסוף הוא ממלא את הכל וגם גולש, אם אנחנו לא מכניסות לו כמה זפטות אדירות ברגעים המתאימים.

בלחמים של כל השנה התסיסה קיימת וחיים אתה. אבל בפסח היא אסורה בצורה קיצונית. בפסח התורה מזהירה אותנו להישאר על הכי-הכי נקי ולא לאפשר לשום תהליך של תסיסה, התנפחות או החמצה, להתרחש בתוך העיסה.

חמץ ומצה בנפש

בואו ניגש לנושא הזה של חמץ ומצה מתוך הנחת היסוד הקבועה והנכונה תמיד, שיהודי אף פעם לא רוצה להיות רע, ואם לפעמים זה קורה מוכרחה להיות סיבה שאפשר לחפש ולהתפלל ולתקן. בואו ננסה לברר: מה בנפש שלי הוא החמץ האסור, ומהי, להבדיל, המצה הקדושה?

כל ההבדל בין האותיות במילים חמץ ומצה, הוא מאוד מאוד קטן. המ"ם והצד"י שותפות וההבדל בין הה"א והחי"ת זה רק פס קטנטן. הם נראים מאוד דומים וגם מדברים בשפה דומה, אבל יש סימן היכר מובהק: החמץ עושה בלגן. הוא גורם לכך שהכל נראה נורא מסובך, קשה ובלתי אפשרי. חמץ בנפש זה כל המקומות שבהם אנחנו משתכנעות שהכאב שלנו כל כך גדול עד שאין לנו סיכוי. 'איך נפתור את הבעיה הזאת? ומה באמת יהיה? והדור.. וגדולי הדור.. והדברים הקשים של הדור… המצב מאוד מאוד קשה ואין ממנו מוצא, פשוט אין סיכוי!' 

לחמץ, עם החי"ת שלו, יש פתח רק למטה – ח, נמיכות, אפסות, שקיעה, רק את זה הוא מביא לך.

כשהחמץ מדבר, אין לך סיכוי. אין לך מצב להתקדם. אפשר רק ליפול. זה החי"ת של החמץ.

לעומת זאת, המצה מאוד שקטה, מאוד עדינה, מאוד מדויקת, בלי מהומה ובלי דיבורים של כותרות גדולות מדי. בלי מהדורת חדשות חיצונית, רק המקום הכי פשוט שלי, ולאן מכאן.

אז נכון שרוב החיים שלנו אנחנו בחמץ. אין לנו ברירה. אוכלים חמץ ונטחנים בבלגן, חמישים ושלושה שבועות מתוך חמשים וארבעה. אבל אין מצב שיורד רק למטה. הסוד של המצה הוא שבאיזשהו שלב, בפנימיות, אנחנו חייבים למצוא את הפתח, את המוצא הזה של הה"א שנותן לנו לברוח גם לשם – ה     ללכת הלאה.

בעזרת השם, אם יהיה לנו שבוע אחד בשנה שהוא נקי לגמרי מכל התנפחות, נמצא את האור של המצה גם בשאר השנה, כשיעבור עלינו מה שיעבור בגלים הלא פשוטים האלה של סוף ההיסטוריה הגולה, תחילת עידן הגאולה.

מצה – יש מוצא

המצה נותנת לי פתח בתוך כל המקומות של המצוקה. אמנם המילה מצה מתחילה ב'מצ', כמו מצוקה, אבל היא מסבירה לי שבתוך כל מקום של קושי או כאב, חייב להיות חור קטן, סדק, שדרכו אני 'מתפלחת' למקום טוב יותר. כשאנחנו חיים כך וחווים כך זה נטמע בנו. תוך כדי המ"ם והצד"י של המצוקה, יש לנו כבר את הבת קול הפנימית של האמונה שלוחשת – 'חכי, עוד מעט תמצאי את הה"א עם הפתח. תמיד יש פתח.. זה רק עניין של זמן'.

בחוויה את כל פעם מחדש חותמת על זה שאין פתח, אבל המציאות האמתית היא שתמיד יש. יגיע הרגע, את תמצאי אותו ותצאי דרכו ותרגישי טוב יותר ממה שהרגשת לפני שזה קרה. ברור, הלא מרוויחים מהחיים האלה. מה, באנו לעבוד כמו חמורים ולא לקבל משכורת? – מרוויחים בנפש ומשתנים בנפש. זה חייב לקרות.

כשפוגשים חתיכות קטנות של מצה בתוך כל ניסיון, לאט לאט החוויה הזאת נטמעת. גם כשאני זרוקה במקום הכי מיואש והכי קשה, משהו בתוכי אומר: "חכי, חכי, עוד מעט זה ייפתח. עוד מעט תגלי כאן את הטוב שמתחבא מתחת לעכברושים".

ושלא נחשוב, העכברושים הם נורא אמתיים.

פעם, כשרק התחלתי להבין שהעולם הוא לא החיצוניות שאנחנו מכירים, קראתי על האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל שאיבד את הילדים שלו בשואה. היה שם תיאור אוטנטי מפי עד ראיה שסיפר איך באו להודיע לו שאחד הבנים שלו נפטר ועד כמה כאב האדמו"ר את פטירתו.

כשקראתי את זה, התפלאתי ושאלתי את עצמי: מה כאב לו? אדם גדול כמוהו, שכל החיים שלו הם ניצחון הרוח על החומר, צדיק כזה שלא מזוהה עם הגוף שלו ושעולם האמת ברור אצלו לגמרי, מה כואב לך שהילד שלך הוריד את החליפה הגופנית המציקה והמכבידה ועבר למקום שכולו טוב? הוא גמר לסבול פה מהנאצים הארורים והלך ישר לחיבוק של השם יתברך. מה יותר טוב מזה? למה אתה בוכה?

אחר כך ראיתי מה שאומר הבעל שם טוב, וגם הבנתי מבפנים, שבזמן של ניסיון הדעת מסתלקת. אם היינו ממשיכים לחוות את ההרואיות הזאת ואת המוארות, אם הדעת לא היתה מסתלקת, זה באמת לא היה ניסיון, בטח לא בשביל צדיקים גדולים כמוהו, אבל השם ברא את העולם ככה, שבזמן ניסיון הדעת מסתלקת.

הכאב הוא אמיתי, הנפש חווה את החוויה שלה בתחושה עמוקה ושלמה. גם את הכאב השם ברא – וכמו כל דבר שהוא ברא – הוא ברא אותו שלם. אמיתי כביכול, משכנע, עמוק. מי שחושב שהוא יכול להשקיף על המעברים שלו מבחוץ ולא לצלול לתוכם (חוץ מאותם ל"ו נסתרים שנסתרים באמת..) הוא לא צדיק נעלה, אלא מנותק מעצמו. אין דרך להתקדם בלי לצלול בתוך מה שעובר עלי – ורק אחרי שהייתי אמיתי ונתתי לכאב מקום אמיתי, אפשר לצוף אל הפתח של הה"א שמתגלה שם, מעבר.

בואו ננסה להפנים את זה. כשנהיה במצוקות קשות, כואבות באמת, לא חס ושלום בדרמות חיצוניות, אלא בכאבים הפנימיים שאנחנו נזרקים אליהם שוב ושוב, נזכור שמדובר על תחושות מאוד קשות ומציפות. לא על רגש מכובס-ציורי-ספרותי; את באמת נבהלת. את באמת חושבת שאת מאוד קטנה או מאוד לא תצליחי או אליך הטוב לא יגיע או בעלך ואַת זה כבר אף פעם לא יהיה מה שבאמת יכול להיות. אפילו האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, במדרגתו הגבוהה, כשהילד שלו הלך לעולמו, זה כאב לו נורא. כל עוד שאתה כאן בעולם בתוך גוף, אין דרך להינצל מזה, הניסיונות של העולם מכאיבים לך כאב אמתי.

החמץ אומר שאין תקווה, הפתח היחיד שקיים במציאות הוא פתח שיורד למטה. כל פעם נמוך יותר חלילה. באמונה, בהרגשה, בחוויה. הרבה קולות פנימיים של כאב וכפירה. אבל כשהולכים בדרך הזאת של לתת מקום. להתבודד. לא לברוח. לקחת את מה שמרגישים ולהכיל אותו ולשתף בו את השם וגם חבר טוב אמיתי, כשעושים את זה מתוך הסכמה לעשות מקום לי ולמה שעובר עלי, כמה מקום שנצטרך – אז מתגלה הפתח של הה"א ויוצאים, בסופו של דבר, החוצה.

חמץ או מצה?

אני מרגישה שאני רוצה לקחת כל אחת מאתנו, ואותי בעצמי יותר מכולן, ולהגיד לנו: "תקשיבי, זה לא סתם דיבורים. זה בעומק של עומק ההחלטה הפנימית והבחירה הפנימית."

בימים ההם, בערך בזמן הזה, היה במצרים את השלב שבו כל אחד מעם ישראל היה צריך לבחור להיגאל ולהסכים להיגאל. חז"ל מגלים לנו: מה שהיה הוא שיהיה. בחודש ניסן חל פסח, וכמו שהקדוש ברוך הוא גאל את עם ישראל, הוא יגאל גם אותנו. אין הכוונה רק לשופר האחרון; כל שנה מחדש, לגאולה של ניסן יש את הכוח ואת העוצמה לקחת את הנשמה שלך ואת הרוח ואת הנפש ואת הגוף.. הלאה.

עוד כמה ימים ממש נעמוד בליל הסדר עם הגביע ונברך על גאולתנו ועל פדות נפשנו, אבל לפני כן תמיד יש את מכת חושך, הפאוזה הזאת שבה שואלים אותי: "תגידי, מה החלטת, את רוצה להיגאל?"

שואלים את זה בכללי ובפרטי. קודם כל בתפיסה הכללית שלי על עצמי: האם אני מאמינה, האם אני מתחילה להרגיש בתוכי את ההדהוד הזה, את הלב הכי עמוק שלי שעונה ומחזיר פעימה? הרבה שנים הייתי בחושך, במנגינות העצובות והנוגות האלה, האם אני מסכימה כעת לעבור לצד השמח של התקליט? מה אני חושבת, מה הולך להיות איתי, טוב או רע?

ועכשיו יש שאלות על הפרטים, על כל דבר בפני עצמו: וכאן, את מאמינה שתיגאלי? וכאן, את רוצה להיגאל? עם הילד הזה, עם השוויגער הזאת, עם בעלך, עם כלתך, עם החלום הלא ממומש הזה, עם המקום הקטן ההוא בפנים שכבר ארבעים שנה את מצפה אותו בציפויים של שקר, האם את מאמינה שיכול להיות שינוי? האם את בוחרת בו?             

הדיבור של הצדיק מעלה אותך משמד לרצון, והצדיק אומר לך: הגאולה הולכת וקרבה, אבל תגידי, את מסכימה להיגאל? את מאמינה בגאולה? את הולכת אחרי משה? הולכים אחריו או לא הולכים אחריו?

אם נלך אחריו, המציאות תשקף לנו את זה. אם לא נלך אחריו בגלל כל מיני סיבות – עוד לא מספיק התיישב לי בדעת, או אני רגילה להיות מאוד מסכנה, ובתחום הזה אני כבר יודעת שאין לי אפשרות להצליח – איך נצא  ממצריים? הגאולה עומדת לקרות והיא מתרחשת כל יום עוד. בפרט בניסן אבל גם בשאר החודשים. כשיהיו לה מספיק אחוזים בלב שלנו ושל עם ישראל היא תוכל להתגלות. אבל רק אחרי שתשתנה לנו החוויה הפנימית, תהיה לנו היכולת להכיל אותה מבחוץ.

עשיתי הכול ולא הועיל לי

יש מטופלים מקצוענים שבאים לפגישה הטיפולית עם שק על הגב. אתה מסתכל מה יש להם בתוך השק ורואה – כל השק מלא גולגולות. נעים להכיר: אלה הם כל המטפלים הקודמים שלא הצליחו. יש אנשים שיש להם קו לא מודע שאומר: אני צריך לנצח את אלה שבאים לעזור לי, אני כאן כדי להוכיח שלי אי אפשר לעזור. כבר עשיתי הכל וכלום לא עזר לי. עלי שום שיטה לא עובדת. יש כאלה שאצלם אלוהי ה'עשיתי הכול ולא הועיל לי' יושב בסלון, גדול כזה ומטופח, וכל איזה זמן כשכואב להם הם יוצאים לעוד סיבוב וחוזרים עם עוד גולגולת.

 

אבל אנשים אחרים בעולם עוברים שינויים מאוד גדולים ומאוד משמעותיים. כולנו באנו לכאן כדי לעבור את השינוי המשמעותי שלנו ולא כדי להסביר באלף הוכחות עד כמה המקרה שלי מאוד מסובך, מאוד מורכב ומאוד חסר סיכוי. זה יהיה עצוב ומבייש לעלות לשמיים עם הדגל הזה של 'עשיתי הכול ולא הועיל לי' ולראות ש'מותק, פשוט נדבקת אליו ולא הסכמת לעזוב גם כשראית שהחיים שלך מתפרקים'.

מספרים על מישהו שנקלע לשיטפון והמים הלכו וגאו. הוא התחיל לצעוק: "אלוקים תעזור לי! אלוקים תעזור לי!" ואז הגיעה סירת הצלה ורצתה לקחת אותו, אבל הוא לא הסכים לנסוע בה. הוא היה באמצע להתפלל ולצעוק: "אלוקים תעזור לי!" מה, הוא בוטח רק בהשם.

הסירה עזבה והמים המשיכו לגאות, והוא המשיך לצעוק יותר חזק: "אלוקים תעזור לי!" עד שבאה אנייה ממש עד אליו, וגם אליה הוא לא עלה. הוא בטח רק בהשם. לבסוף, כשכבר לא הייתה גישה מלמטה, בא מטוס לקחת אותו מלמעלה – אבל הוא לא עלה. הוא טבע ומת.

כשהגיע לשמיים, שאל הטבוע את השם יתברך: "כל כך הרבה התפללתי וקראתי לך, איך זה יכול להיות שלא שמעת את קולי?" – "שמעתי", ענה לו השם, "שלחתי סירה, אנייה ומטוס, אבל אתה התעקשת לטבוע, מה אפשר לעשות?"

כשאת באה לקבל עזרה ממישהי, את באה בשביל להביא את עצמך ולקבל בעזרת השם כל אור שיתגלה פה, כל בהירות ותועלת? או שאת באה לבדוק אם מי שמולך חכמה או טיפשה? אם באת לבדוק תמצאי שהיא טיפשה, ככה זה בדרך כלל. אבל למה את באה לבדוק? מה זה משנה בכלל מי היא ומה היא? את רוצה להיגאל או את רוצה לבדוק אם כבר נברא הבנאדם החכם מספיק והאינטליגנטי מספיק והמוכשר והמבריק שיוציא אותך? אם הוא לא נברא, את לא מתכוונת לצאת. וכעת את עושה בדיקה, כל באי עולם עומדים לפנייך כבני מרון, ואין, אין, עלייך אי אפשר. כמו שנאמר – אין עלייך.

הקדוש ברוך הוא יגיד לך: "תקשיבי, שלחתי מטוס, שלחתי אופנוע, שלחתי אופניים, שלחתי קורקינט, אבל את התעקשת דווקא על כנפי ברבורים שבכלל לא מתאימות לך".

תסתכלי על עצמך איך הפוזה הפנימית שלך, את יושבת על כיסא ומחכה שמישהו יבוא לקחת אותך או שאת קמה סוף סוף מהכיסא העתיק הזה ומתחילה להילחם בכל הכוחות? החיים שלך הם באחריות שלך!

צריך ליישב את הדעת: בתסריט שהשם כתב לנו לא מופיע סוף נכשל. אין תסריט כזה. לא בזוגיות, לא בשידוכים, לא בילדים ולא בשום תחום. שום נשמה לא נשלחה לכאן כדי להפסיד. ואם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי להיטיב לבריותיו, זאת אומרת שהעולם נברא כדי שהטוב שלי ואני ניפגש. גם בהתמודדויות הקשות החיצוניות וגם כל יום מחדש. נקודה. רבי נחמן מברסלב מאחל לנו הרבה: שנהיה יהודים פשוטים. שנזכה לעבוד את השם יתברך בפשיטות ובתמימות. פשיטות ותמימות זאת המצה. זאת הענווה הרגועה, הלא נלחצת, שאומרת: הכול טוב, ואם נתקעתי על משהו יש כאן דיבור בשבילי. לא יכול להיות שאין פתח בגדר הזאת שמקיפה אותי, אני אבקש מהשם והוא יפתח לי. מי שרוצה ימצא את הדרך. קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו.

קרוב אליך הדבר מאוד

רבי נחמן אומר שעם ישראל הוא עם סגולה, וכמו שיש לסגול, גם לנו צריכות להיות 3 נקודות: נקודת חבר, נקודת צדיק ונקודת התבודדות.

בנקודת ההתבודדות אני מדברת איתי ועם השם יתברך. להתבודד זה לבוא להשם כל יום בהתחייבות ובהחלטה (לא אמרנו כמה זמן, כמה שאת מרגישה שזה כלי אמתי בשבילך. שעה נראה לך ממש בלתי אפשרי? אז תתחילי עם משהו, אבל משהו אמיתי שתתקדמי אתו, ותמיד תאפשרי לעצמך לגלוש..) מהות ההתבודדות היא להיות אמיתית ולהקשיב למה שבאמת עובר עלי, את זה לספר. לא גרסאות מכובסות ולא מזויפות. עם אמונה וידיעה – השם יראה לי את הפתח.  

בנקודת הצדיק אני שומעת דיבורים של דעת מבוררת ומקבלת על עצמי להאמין בהם, למרות שהם לא כמו החוויה שלי ולמרות שכל העולם מדבר אליי הפוך.  

למשל, הצדיק אומר שכשהתורה אומרת: "קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", היא מתכוונת גם אליי. זה התפקיד של הצדיק, הוא צריך לתרגם לנו. כשאנחנו קראנו, חשבנו: "כן. זה שייך לסטייפלר ולכל הצדיקים, אבל אליי לא. אצלי זה לא פשוט. אני מנסה לפעמים, אבל זה לא הולך. אני פשוט רחוקה מדי. תמיד הייתי מסובכת ומחוץ לקבוצת הצדיקות".

לא, לא, תקשיבי, יש כאן מילים ברורות שאומרות דבר ברור: קרוב. אליך. הדבר. מאוד. כל מצוקה, כל כאב, כל מקום שאת נתקעת בו חייב להיפתח אם נרצה ונבקש. זה קרוב, סירת חילוץ מיד תגיע, לה"א יש פתח. זה חייב להיות פשוט!

נקודת חבר זה ללכת לטיפול אצל מישהו שמאוד מחובר ליסודות האלה, או לפחות למצוא חברה ולעשות אתה הסכם הדדי: כשאני מדברת את רק מקשיבה וכשאת תדברי אני רק אקשיב. נקודת חברה זה בשום אופן לא שהיא תייעץ לי מה דעתה ותגיד לי: "לא, זה לא ככה, זה כן ככה" נקודת חבר זה הקשבה נקייה.

אם היא רק מקשיבה ולא מגיבה, אז זה לא קצת כמו התבודדות? לא. זה לא כמו התבודדות, בגלל שיש כאן עוד נוכחות, יש  מולך עוד נשמה וכשנשמה מקשיבה לך, זה מביא סייעתא דשמייא אחרת לגמרי. והיא גם לא -לא מגיבה, היא כן מגיבה בשלוש צורות:

היא שותקת.

היא שואלת כדי להבין. יש מקומות שאת נשמעת לא ברורה, כי את כל כך בתוך החוויה ולא ביררת את זה עד היום. אז היא שואלת ממקום אמתי של התעניינות בלי שיפוט: "אני לא מבינה למה את מתכוונת. כשאת אומרת שאת מפחדת – למה את מתכוונת? כשאת אומרת 'נכנסתי לקריזה' – למה את מתכוונת?

והיא משקפת קצת, נניח: "אז מה, הבנתי אותך נכון? בעצם את אומרת שכל פעם ביום שלישי בתשע בערב את נכנסת להתקף חרדה, שמתבטא ככה וככה.." היא מראה לך את זה קצת מבחוץ, ומתחיל להתרחש תהליך פנימי מאוד משמעותי של הבחנה, הסתכלות והפרדה מהמקום שכל כך מוצף בתוכך.

נקודת חבר/ה זה דבר קריטי שמרפא ברמות שאי אפשר להבין. וזה לא מסובך, קרוב אליך הדבר. אמנם בלתי אפשרי שזה יקרה מעצמו, אבל מאוד אפשרי שזה יקרה בהחלטה. פשוט, לקחת חברה (או בעל.. רצוי!) מישהו שמעוניין בטובתך ואת מעוניינת בטובתו, ולעשות הסכם. ביום שלישי משבע עד שמונה זה הזמן שלך. וביום רביעי משבע עד שמונה זה הזמן שלו/ה. מזכירים לעצמנו את הכללים, ומסכמים מראש שאפשר גם להעיר. אם אני ארגיש שהבאת את עצמך פתאום, שיש לך דעות או הערות, ביקורת או תגובה, במקום הקשבה ממש רק מכילה, מתעניינת  ומשקפת, אני פשוט אגיד לך: "תקשיבי, הצטופף לי. קודם הייתי פה לבד והיה לי מקום. פתאום גם את פה ואני נתקלת בך כל הזמן. את מוכנה לפנות לי את המקום? עכשיו זה הזמן שלי. מחר אני לא אהיה ותוכלי לרקוד לבד".

כל אחת מאתנו כל כך חייבת את נקודת החבר, שלא ייתכן שיש רק איזה עשרים-שלושים-ארבעים מטפלי על בעולם, זרועים כמו כוכבים על רקע הרקיע הרחוק והבלתי נגיש, כל אחד מהם לוקח בין ארבע מאות לשבע מאות שקל לשעת טיפול, באופן כללי אי אפשר להשיג אליהם תורים, והם בכלל גברים ובעלי לא מרשה.

אם זה צורך בסיסי של הנפש שלי, זה חייב להיות מאוד זמין. וזה באמת זמין. רק צריך בעזרת השם להבין את הנקודה הזאת ולבקש מהשם שתיפתח לי האפשרות, והיא תיפתח לי מהר.

אמונה פשוטה

למעשה, נקודת צדיק היא הראשונה. הדעת המיושבת הזאת שמסדרת לי את המוח, עושה ניקוי יסודי, מעיפה את כל הדיבורים המקטינים, משאירה רק דיבורים שנותנים לי כוח, מצווה עליי לחפש דיבורים שנותנים לי כוח ואומרת לי: כל פעם שאת שומעת משהו שאת מבינה ממנו שאת קטנה, אז או שלא הבנת נכון, או ששמעת את השידורים של יצר הרע. תעברי מהר גל, תסובבי את הכפתור ותחפשי תחנה אחרת.

אם יש פה דיבור שמקטין אותך או מבהיל אותך ואומר יהיה מפחיד, סימן שאת שומעת את קול ערב הסעודית שמשדר מג'נין. תסגרי את זה מהר ותחפשי את מה שמחזק אותך. תאמיני שיש כזה דבר, יש כזה קול, יש כזה תדר, ורק עם זה תלכי. תהיי פשוטה, תמימה וקטנה. תכנסי למקום שיש בו רק קמח ומים ויותר מזה את לא יכולה ולא מוכנה לשמוע. את רגישה, אי אפשר להעמיס עלייך. כמו מצה.

מצה זה שביר. כל שנה מחדש, עד אחרי ש'המוציא' עובר – אסור לנשום, אסור להישען על השולחן, אסור ליפול על הכיסא.. בגלל שכמה כבר מצות ממש שלימות, שמתאימות ל'המוציא', יש?

המצה שלי באמת שבירה. אז תעשו לי טובה ואל תתקרבו אליי עם דיבורים שמכניסים לי תסיסה ובלגן, מקום לספק ומקום לבהלה. יש בעיות בחיים שלי, מכאן עד אפריקה, למי אין? אבל באמונה הפשוטה יש רק את שני היסודות הנקיים האלה: אני רוצה טוב, השם יתברך הוא טוב, והוא ברא את העולם בשביל שיהיה לי טוב. זהו!

כל יום בסוף תפילת שמונה עשרה הוא נותן לי מין פקודה כזאת. שניה לפני שאני עוזבת, אני מקבלת פקודת יום מבורא עולם. מה הוא אומר לי? – "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא".

חשבנו על זה פעם? כולנו, בתור נשים חרדתיות עם וותק וניסיון בפחדים מקננים מהגיל הכי צעיר ועד מאה ועשרים, הרי אין לנו תשובה נגד חרדה, אין הסבר שכלי ממש משכנע למה לא לפחד. פעם משהי אמרה לי: "תקשיבי, אנחנו ארבע עשרה איש במשפחה הכי מצומצמת עם החתנים והכלות, מה הסבירות הסטטיסטית שאף אחד מתוכנו לא יצטרך מחר ביופסיה?"

לפחדים אין תשובה, הם ישר מנצחים, הסטטיסטיקה לצדם. מאיפה שלא תבואו לסגור אותם, הם יחדרו מהחלון. כמו במכת ערוב שבאו חיות כאלה ופתחו את הדלתות לאריות שייכנסו ויטרפו את המצרים, גם אצלנו הם חודרים מכל חור, ולמרבה הצער הם טורפים… אותי.

אנחנו מפחדות כי נראה לנו שזה המינימום ההכרחי שאנחנו חייבות לעשות. אתה יכול ללכת בעולם ולהיות אטום? אם לא קרה לך משהו עד עכשיו, לפחות תפחד שלא יקרה לך אחר כך.. בעולם כזה משוגע לא תפחד?! מה אתה, חולה נפש?!

לא, אני לא חולת נפש, רק מקיימת את צו הבורא בפשטות. השם ציווה עלי שלא אפחד ואני עושה את דברו. "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא".. השם ברא את העולם בשביל שיהיה לי טוב.

המצה שלי אומרת שהרכיבים של הסיפור פה הם מאוד מאוד פשוטים. יש את הרצון שלי ואת הבחירה שלי, את התפילה שלי ואת העזרה שאני מקבלת מהסביבה, ויש את השם יתברך שישר עונה לי. מה פה הקמח ומה המים, עוד לא בדקתי בתורת הסוד. אבל אם מערבבים רק את היסודות האלה בלי תוספת מהומה של יצר הרע, חייבת לצאת מזה מצה שלוקחת אותי הלאה.

כל פעם כשהחמץ עושה לנו בלגאן, אנחנו צריכות להבין שאנחנו בתוך חוויה של ייאוש. חוויה של ייאוש זה דבר מאוד שכיח, כולנו חווים אותה כל הזמן כי אנחנו חיים בתוך עננים של ייאוש. אבל תחזיקי בדעת שזה לא המציאות, זאת רק החוויה. נכנסתי בלונה פארק לרכבת שדים, כולם נובחים וצורחים עליי ואני מרגישה כאילו אני הפוכה וכאילו הולך לבלוע אותי איזה קרוקודיל. זה ממש מרגש ומפחיד לקלוט  איך כל פעם מחדש, בכל מקום ובכל יום, החיים בולעים אותנו עם המהומה של אותו היום. פתאום הלב נסגר, פתאום משהו כואב, פתאום משהו מפחד, פתאום כולך ריקנות ושעמום וכלום. תזכירי לעצמך את המצה, חפשי את הרכיבים הפשוטים והאפשריים שלבטח קיימים מתחת לבלגן. איפה הקמח והמים והצעד הבא שלי. איפה הפתח הלאה.

כל מה שצריך לקרות קורה

היה לי דיבור מדהים עם מישהי לפני כמה ימים. היא אמרה לי: הרבה שנים חשבתי שאם הייתי מתחתנת עם מישהו אחר, קצת יותר בראש שלי, יותר פנימי, יותר מחובר, יותר מבין את השפה, יותר מחפש בעצמו את ההתבוננות, החיים שלי היו הרבה יותר טובים. הלכתי בעולם והיה לי כאב גדול. ראיתי מלא אנשים מדהימים, רבנים דגולים וכאלה, וכל פעם חזרתי הביתה וראיתי שבסוף לא התחתנתי איתם, התחתנתי דווקא אתו..

אחרי כמה שנים שעשיתי בהן איזו דרך, הגעתי להבנה שכל בנאדם נכנס תחת החופה עם מי שהקדוש ברוך הוא מכריז עליו ואתו הוא צריך לעשות עבודה והוא שלו. אז אמרתי: "טוב, אז הוא זה הוא ולא מישהו אחר, את זה הבנתי. אבל אם הוא היה קצת אחר, קצת יותר מואר וקצת יותר פנימי, החיים פה היו הרבה יותר טובים ויפים".

ועברו עוד שנים, לא מעט, שבמהלכן גירדנו את הקירות וחפרנו את התפאורה ועברנו הרבה מאוד 'רצוא ושוב'. התקרבות והתרחקות, הסכמה והתנגדות. היום אני מסתכלת על בעלי ויודעת, "בדיוק, אבל בדיוק מה שהוא ואיך שהוא וכמה שהוא פתוח וכמה שהוא סגור וכמה שהוא מבין וכמה שהוא לא מבין, ככה אני צריכה. כל מה שצריך לקרות קורה כאן בהשגחה מדויקת מבהילה. אני לא צריכה אפילו במילימטר איש אחר ולא שהאיש הזה יהיה משהו אחר"…

כי האיש הזה, כמו שהוא ואיך שהוא, מביא לי לפרצוף את כל מה שאני כל כך צריכה לדעת. מולו אני מרגישה כשאני שקרנית, מולו אני מרגישה כשאני קטנה, מולו אני מרגישה כשאני גדולה. מולו אני מרגישה כשהלב שלי פתוח – חמשה אחוזים מהזמן, ומולו אני מרגישה – בשאר התשעים וחמשה אחוזים –  איך אני מנותקת.

ובדיוק את זה אני אמורה לפגוש. בדיוק את זה שכחתי ואיבדתי וכעת אני כאן בשביל להתחיל להבין. לקלוט מי אני, באיזה מצב אני ולקבל החלטה לאן אני רוצה ללכת. כל החיים הקדוש ברוך הוא מביא לי מסרים מבחוץ שמראים לי מה המצב שלי בפנים, כי כל כך גליתי שאין לי מושג, ואת המסר העיקרי מביא לי זה עם הזקן…

מהרגע שעומדים מתחת לחופה, הכול מתחיל לקרות והכול חייב לקרות, כי אנחנו שני חצאים והתחייבנו אחד לשני שנביא זה לזה את כל האבדות שלו, את כל הפספוסים שלו ואת כל המקומות שהוא מוותר לעצמו. הרי המטרה שלנו היא לא להעביר את החיים בתרדמת. המטרה שלנו היא לא להעביר את החיים בלי לכאוב. המטרה שלנו היא לגלות מה הכאב האמתי ואיך מרפאים אותו. איך לוקחים נשימה עמוקה ואומץ, צוללים אל המקומות המסובכים ואחר כך מוצאים בהם את הה"א של המצה.

לעמוד עצמו אצל האדם

במעשה מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו שמספר רבי נחמן מברסלב, מסופר על שני גיבורים ששניהם אחד בעצם. שניהם אני.

יש את הבן מלך, את הוודאות הפנימית שאני בת של מלך וטוב לי, אבא שלי הוא כל יכול, הכול בסדר איתי והכול מונח במקום. ויש את הבן שפחה שחי חיים של בן שפחה, זרוק בחוץ והכול בלגן אצלו. קשה לו בפרנסה וקשה לו בהכל. אתם יודעים איך זה, החיים הם לא משהו.

הם התחלפו, כמו שכולנו מרגישות ורואות. הבן שפחה עלה למלכות והבן מלך ירד מהמלכות. הסיפור מתאר איך זה התרחש, מה קרה ואיך הקדוש ברוך הוא הוביל את זה שבהשגחה מדהימה הם נפגשים ביחד ופתאום הבן מלך מקבל מחדש את המקום שלו. לקראת סוף הסיפור, אחרי שהבן מלך פגש את 'איש היער', הוא הצדיק שעזר לו ויישב את דעתו, ואחרי שהוא לקח מחדש את המנהיגות על עצמו ובן השפחה חזר להיות המשרת שלו, הם המשיכו הלאה במסע, כשבן המלך מנסה להשתמש בדעת החדשה שהוא קיבל מאיש היער.

הם הגיעו לשערי איזו מדינה שפעם היה לה מלך שישב על הכיסא והכול היה מונהג נכון, אחר כך המלך מת ובמדינה הלכו והתגברו אי סדרים, נהייה בלגן גדול, ובני המדינה מחכים שיבוא מישהו שיושיע אותם.

מגיע הבן מלך ואומר לשרים של המדינה: "אני רוצה לנסות לבדוק מה הבעיה במדינה שלכם. אני אסתכל על הדברים, אנסה לראות מה אני מבין פה, אולי אני אצליח לעזור לכם".

אמרו לו השרים:

"הניסיון יהיה אם אתה חכם כזה: היות שיש כאן גן שנשאר מן המלך שהיה, שהוא היה חכם גדול מאוד, והגן הוא נפלא מאוד מאוד… אך אי אפשר להיכנס בו, כי כשנכנס בו אדם, אזי תכף מתחילין שם לרדפו, ורודפין אותו והוא צועק, והוא אינו יודע כלל ואינו רואה מי רודף אותו. וכך הם רודפין אותו עד שמבריחין אותו מן הגן, ועל כן נראה אם אתה חכם, אם תוכל להיכנס אל הגן הזה. ושאל אם מכים את האדם הנכנס. אמרו לו, שהעיקר שרודפין אותו, והוא אינו יודע כלל מי ומי רודף אותו, ובורח בבהלה גדולה מאוד, כי כן סיפרו להם בני אדם שנכנסו לשם".

זה נשמע ציורי, אבל זה כל כך קשור אלינו; רודפים אותך ואתה אפילו לא יודע מי. מכים שם באמת? לא. אבל אני מפחד. אולי עוד מעט יכו אותי. מרוב בהלה אני פשוט בורח.

אתן יודעות שאנחנו בורחות? אנחנו מהר אוכלות משהו, שותות משהו, מתקשרות למישהו. אני כל הזמן בורחת. מרוב בהלה, אני לא מונחת שנייה במקום שלי.

"והלך אל הגן, היינו הבן מלך האמת, וראה שיש לו חומה סביב, והשער פתוח, ואין שם שומרים, כי בוודאי אין צריכים שומרים לזה הגן. והיה הולך אצל הגן, והסתכל וראה, שעומד שם אצל הגן אדם, היינו שהיה מצויר שם אדם, והסתכל וראה, שלמעלה מעל האדם יש דף, וכתוב שם, שזה האדם היה מלך לפני כמה מאות שנים, ובימי המלך הזה היה שלום, כי עד אותו המלך היה מלחמות, וכן אחריו היה מלחמות, ובימי המלך הזה היה שלום. והתבונן מאחר שכבר נעשה מבין דבר מתוך דבר כנ"ל, שהכול תלוי בזה האדם, כשנכנסין לגן ורודפין אותו אין צריכין לברוח כלל, רק לעמוד עצמו אצל האדם, ועל-ידי זה ינצל. ויותר מזה, שאם ייקחו את האדם הזה ויעמידו אותו לפנים בתוך הגן הזה, אזי יוכל כל אדם להיכנס בשלום אל הגן הזה. כל זה הבין הבן מלך האמת על-ידי שהיה מבין דבר מתוך דבר כנ"ל. והלך ונכנס אל הגן, ותכף כשהתחילו לרדפו, הלך ועמד אצל האדם הנ"ל, שעומד אצל הגן מבחוץ, ועל ידי זה יצא בשלום בלי פגע כלל. כי אחרים, כשנכנסו לגן והתחילו לרדפם, היו בורחים בבהלה גדולה מאוד, והיו מוכים ונלקים על ידי זה, והוא יצא בשלום ושלווה על ידי שעמד עצמו אצל האדם הנ"ל."

האדם הזה הוא הדעת של הצדיק שעומד בחוץ ואומר לי בצורה פשוטה, שחייבת להיות לפחות משבצת אחת יציבה מתחת לרגליים שלי. אם אני אלך ואעמיד את עצמי שם, אצל המשבצת הזאת, אני אנצל. ההצלה היא הדעת שמחזירה אותי אל התמימות והפשיטות של הדיבורים הברורים שהבטיחו לי שככה זה: "אם תרצי בטוב, יהיה לך טוב. אם תפני להשם באמת הוא יעזור לך. אם תשתפי אותו כמו שמשתפים חבר טוב אמתי – בטוח ייפתח לך הלב."

לא יכול להיות שתיכנסי להתבודדות, תרצי לרוקן את הלב מכל מה שכואב לך, ותצאי מהצד השני ללא שינוי. זה לא קרה בעולם. תבדקו, יש עשרות אלפים שמנוסים בדבר הזה, תבררו, אין כזה דבר.

אנחנו רק צריכות להחליט שאנחנו הולכות על זה, שאנחנו לא ממשיכות להתערבב עם המקומות המבוהלים האלה שאין בהם דרך הלאה. אנחנו הולכות ומעמידות את עצמנו אצל האדם, אצל הדיבורים של הצדיקים שמבקשים: תבואי, תנשמי, תנוחי. העולם כולו הולך בזיגזג, עושה סלטות באוויר, משתגע לגמרי ומסביר לך איך הכול רק רע ויהיה רע. אבל את אל תתני למצה שלך להחמיץ. אל תדעי משום דבר. לכי ותעמידי את עצמך אצל אדם. אצל דיבורים של צדיקים שרואים אותנו מחוץ לגן המבוכה ומספרים לנו על העולם המואר שמעבר לחלום המבועת. 

כל מה שצריך להיות ישנו כאן

אחרי שהבן מלך חזר למלכות שלו, התחיל לראות דבר מתוך דבר, ולמד להעמיד את עצמו אצל האדם ולקבל שם את ההגנה ואת היישוב דעת שלו, אמרו לו השרים: בוא ננסה אותך בעוד משהו. תראה, יש את כיסא המלוכה שהמלך היה יושב עליו, יש כל מיני חיות שהיו אצלו לקישוט, יש מיטה, יש מנורה, יש שושנה.. אבל משהו התקלקל כאן ושום דבר לא עובד כמו שצריך וכמו שהיה פעם. אולי אתה תדע איך לתקן?

הוא מגיע לשם, מסתכל, ופתאום הוא קולט שזה בעצם מאוד פשוט – השושנה שצריכה להיות בראש המיטה, מונחת כעת למטה. צריך להרים אותה. את המיטה להזיז קצת, ואת המנורה לשים בצד השני.. הוא עושה כמה שינויים, הכל מתחיל לעבוד, וכולם רואים: היה בלגן מעורבב וכאילו חסום, אבל זה היה רק בלבול בתפיסה הפנימית. היה צריך רק לסדר את הכל באופן הנכון, כי כל מה שצריך להיות היה כאן תמיד. דבר לא חסר.

אתן מבינות? זה כמו הדיבור של ההיא שאמרה לי: בתחילה חשבתי שצריך להחליף את כל התפאורה של כל ההצגה. אחר כך אמרתי: טוב, אז רק כמה שחקנים. ואז: טוב, אם השחקנים נשארים, לפחות להחליף את מי שהם ואת מה שהם, ובסוף בסוף, כשהדרך התקדמה וזכיתי ללכת הלאה ראיתי שבעצם לא. הכל כאן. כל מה שצריך להיות ישנו. כל מה שצריך לקרות קורה.

קורים איתי כל כך הרבה דברים טובים. אני יכולה להרפות כבר, אני בכלל לא הולכת ליפול, הכול טוב ושומרים עליי. אף פעם לא יבקשו ממני דברים גדולים מדי או קשים מדי או מפחידים מדי. השם תמיד היה איתי, נמצא איתי ויהיה איתי. לאף אחד אין כוח להפיל אותי מהמצה, לקחת לי את לחם האמונה.

אז כששואלים אותנו בתוך מכת חושך המבהילה והמלחיצה: אתם מאמינים באור או אתם מאמינים בחושך? – כל אחת מאתנו חייבת, על בסיס של התנסות, על בסיס של חוויה, לא על בסיס של סטיקר במוח, לא ציטוט ממחברת יהדות, בעומק הכי עמוק של הנפש, להגיד: אני מאמינה באור.

אמנם פגשתי ממנו רק כמה קרניים בדוחק וכל היתר חושך, אבל אני הולכת אחרי הקרניים האלה ויוצאת ממצריים. אין לי ספק שהן האמת. אני שמה את עצמי אצל אדם, אצל דיבורים של צדיקים, שומרת בכל כוחי על ההרכב הקדוש של קמח ומים מחמץ ובלגן, וככה אני נגאלת, וזוכה לבוא אל הגן.

הוסף תגובה