בודהיזם ככלי עבודה באימון

מאמר זה מבקש לבחון כיצד יכולים העקרונות הבודהיסטים להקנות למאמן כלים רעיוניים ומעשיים בעת ביצוע עבודתו, תוך התמקדות בפן המתודי – מעשי שלהם (ולא לפן הדתי).  
 
הרציונאל העומד בתשתית הרעיון להפגיש בין שני השדות – הבודהיסטי והאימוני:

• שני השדות הם בעלי תכלית מעשית – להתייצב ולהתמודד באופן מחשבתי ופיסי  מול עצמנו והסובב אותנו.
• שני השדות מתמקדים בהווה במטרה לשפר את העתיד – שחרור ממה  שמכאיב לנו ומעכב אותנו, תוך הפניית האנרגיה, המחשבה ואורח החיים להגשמה ולהפחתת הסבל.
• שני השדות מציגים את האדם עצמו כמומחה לפתרון בעיותיו, כאשר כל התשובות מצויות עמוק בתודעתו. בהתאם לכך, בשני השדות מושם דגש מרכזי על שיפור ופיתוח מודעות עצמית.
• בשני השדות עולה בקשה לוותר על תפיסות ואמונות לטובת טרנספורמציה ושחרור מהסבל. הטלת ספק בכל מה שנראה לנו מובן מאליו, אמיתי, הכרחי ובלתי משתנה, בניגוד להגנה עיקשת על אלה, תיצור חיים טובים יותר.

אתגר האימון: ארבעת האמיתות הנאצלות (הסבל; מקור הסבל; הפסקת הסבל; הדרך המובילה להפסקת הסבל) הן בגדר מתודה מעשית בת 4 שלבים, המזמינה אותנו להתייצב מול בעיותינו. אמיתות אלה טוענות בבסיסן, שברגע שנפנה את תשומת ליבנו לאותם הרגעים בהם אנו סובלים וננסה להבין מהם השורשים המובילים אליהם,  נוכל גם להחליש אותם ולשנות אותם על-ידי עוצמות פסיכולוגיות-רוחניות שתאפשרנה לנו לעשות כן.   
באמצעות הנכחה של העקרונות הבודהיסטיים בשיח האימוני, המאמן המיומן יוכל להבשיל את המתאמן לכדי תהליך של זיהוי הגורמים המעכבים אותו והגורמים לו סבל – וויתור עליהם. האתגר של המאמן הוא לעזור למתאמן לזהות את השורשים המובילים לסבל, בכל רמה ומובן ולהתאמן על הויתור על שורשים אלה. 
נשאלת השאלה- באיזו מידה ניתן לבצע דיון בעל ערך ומשמעות אמיתית ופרקטית, כאשר מדובר בעולם תוכן תרבותי שמקורותיו החלו לפני כ-2500 שנה, וכל זאת כשהוא עומד אל מול תיאוריה מודרנית רציונאלית? אכן, אין להתעלם מהקושי להבין באופן אינטלקטואלי התנסות ולימוד דתיים, כאלה הבודהיסטיים. בנוסף, מבחינה תרבותית ניתן להניח, כי נמצא בטקסט הבודהיסטי פרספקטיבות תרבותיות שתהיינה לקורא המודרני קשות להבנה, להפנמה וליישום. למעשה, העולם הבודהיסטי הוא ביסודו עולם תוכן רחב שגם, אך לא רק וגם לא בהכרח, השתמשו בו לצרכים דתיים. מעבר לפן הדתי שבו, הבודהיזם גם נתפס כדרך חיים שאין לה כלל זיקה דתית. למעשה, ברוב זרמיו, הבודהיזם הוא אנטי-מיסטי, אינו מתייחס ליחס שבין האדם לאלוהיו ומעמיד במרכזו חקירה פילוסופית ואמפירית. הבודהיזם (כאמור, ברוב זרמיו), עוסק בניתוח הברייה האנושית, צפונותיה והערכתה, תכליתו מכוונת לאורח-חיים מסוים באופן המעשי הרחב ביותר וכבר בטקסטים הבודהיסטים המוקדמים אנו יכולים למצוא את הבודהא עצמו מתפקד כמאמן – על (McConnell, 1995, pp. 283-329). בנוסף לכך, כאשר אנו בוחנים את הפילוסופיה והפסיכולוגיה הבודהיסטיות, אנו מגלים עד כמה הן דומות לתיאוריות פילוסופיות ופסיכולוגיות מודרניות (Thirakoul, 1996-1997, p.2). בולטת במיוחד ההתאמה בין הפסיכואנליזה הבודהיסטית לזו של פרויד ((de Silva, 1991; Claxton, 1990; Delmonte, 1990; Delmonte, 1987, ניתן למצוא היבטים בודהיסטים מובהקים בעבודותיהם של ניטשה (Abe, 1981), מרטין היידגר (Fu, 1981), וקארל יונג (Jung, 1963) וכן אתיקות סוציולוגיות זהות לאלו שחקר אריסטו (de Silva, 1989). פרופסור לאונרד ריסקין (מומחה לגישור ברוח בודהיסטי), חקר כיצד אימוץ ותרגול העקרונות הבודהיסטים (עקרונות כגון מודעות עמוקה להקשבה, לנוכחות מלאה ב"כאן ועכשיו", לניטרליות ולאי שיפוטיות) תהפוך מגשר למגשר טוב יותר ותרכז את תשומת ליבו במקום הנכון בזמן הגישור (Riskin, 2004). בשנים האחרונות מסגרות חילוניות ברחבי העולם מאמצות לתוכן עקרונות בודהיסטים ומוצאות אותם תכליתיים וחשובים ביותר. כך, כשם שחדר לתחומים רבים בעולם, מתחיל הבודהיזם לחדור גם לתחום האימון ועולות תכניות לימוד וסדנאות אינטגרטיביות המשלבות לימודים ואימונים ברוח הבודהיזם עם האימון. 
  הבודהיזם הוא, כאמור,  בן כ- 2500 שנה וכדתות עתיקות אחרות, הוא עבר תמורות, התפצל לכיתות ולאסכולות שונות, התפשט בתרבויות רבות שלפני-כן לא היה קשר בניהן והשפיע השפעה גדולה על חלקים גדולים של אסיה. יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם חיה באזורים בהם היה הבודהיזם בתקופה כלשהי הכוח הדתי השולט ולמעשה מסתמן, כי אין עוד דת שהצליחה להשפיע על תרבויות כה שונות זו מזו למשך תקופה כה ארוכה. הבודהיזם התאים עצמו בהכרח לנסיבות משתנות וכתוצאה מכך מנהגים ודעות מקומיות השפיעו עליו בדרכים שונות. עם זאת, בכל האסכולות הבודהיסטיות ההשקפה הכללית נשארה משותפת ולא השתנתה כלל. השקפה זו, באופן הכללי ביותר, מוצאת, שהתבוננות פנימית, הנעשית בדרך הנכונה, יכולה להעניק לפרט את מה שמתואר בדרך-כלל בבודהיזם במונחים "שחרור", "חופש" או "ספונטניות" (קאזנס, 1992). כל מסורת בודהיסטית, בייחוד עם התמסדותה, נוטה לחייב מערכת אמונות מסוימת. לפיכך, מאמר זה לא יתמקד במסורת פרשנית מסוימת כלשהי, אלא דווקא במקור המשותף המאחד את כולן והוא -הבודהיזם ההודי העתיק, שהתפתח במחצית השנייה של האלף הראשון לפנה"ס. 
במאה השישית לפנה"ס, באזור שבין צפון הודו ובין נפאל, פעל אדם בשם סידהרטה גאוטמה (Siddhartha Gautama), שהפך לאחת הדמויות המרכזיות בהיסטוריה התרבותית של אסיה. בהיותו בן 35, לאחר כמה שנים של סיגופים חריפים ללא תועלת, הגיע סידהרטה להארה והפך לבודהא (כלומר – למואר). תכניה של הארה זו הם מרכזיים בחשיבותם לבודהיזם, שאותו ייסד, והם עוסקים בכמה מבעיות היסוד המשותפות לבני-האדם. על-מנת לפתור את אותן בעיות, דורש הבודהיזם מהאדם לראות את המציאות נכוחה, כאשר הכלי היחיד שיכול להביא לראייה חדשה וממוקדת כזו הוא התבונה, כלומר – מחשבתו החופשית של האדם (בידרמן, 1995).   
ההתמודדות עם הבודהיזם דורשת מיומנות רבה כיוון שהיא מציבה בפני האדם קושי המהווה אתגר מחשבתי ורוחני כאחד. הקושי נובע מהיות הבודהיזם תופעה תרבותית זרה ומרוחקת, על כל השלכותיה של זרות זו, והוא בא לידי ביטוי בניסיון להפנים וליישם בפועל בחיי היומיום את הפילוסופיה עצמה. לדוגמא, אם בתרבות המערבית המודרנית הדומיננטית, המציאות היא מה שעומד במבחן מדעי, אמפירי, מבחן החושים והשכל, בתרבות ההודית מציאות כזו מכונה "עולם התופעות", שהוא יחסי, חולף, תלוי ולכן איננו ממשי, והוא עומד מנגד למציאות האמיתית הנתפסת בתרבות ההודית כניתנת להכרה רק ע"י חוויה ישירה (הכשרה נפשית הקרויה מדיטציה או יוגה, שמטרתה לאמן ולפתח את האינטואיציה למצב בו יבין האדם את החוקיות המווסתת את חייו, יפחית מערכו של עולם התופעות ויצמצם את התלות בו) ללא תיווך של מושגים, שכל, היגיון וכו' (ארן, 1993). למעשה, טענת המסגרת של הבודהיזם היא, שהדרך היחידה שתובילנו לאמת היא דרך ההבנה: 
" אין האמת ניתנת להשגה לא ע"י ההיפעמות שבאמונה ולא על-ידי החוויה שברגש; אין היא מושגת לאדם בפעולה אלוהית של חסד או כהתגלות אלוהית של עמוד ענן ואש. הדרך היחידה אליה עוברת במשעול הפתלתל והמלא מהמורות של ההבנה, שתכליתה אחת – ראיית הדברים כפי שהם. " (ציטוט מתורגם מדרשות הבודהא, מתוך: בידרמן, 1995, ע"מ 9). 
הבנה זו, על-פי התפיסה הבודהיסטית, יוצרת איזון והרמוניה בין ממדי האישיות השונים, לרבות שכל, רגש ורצייה, והיא חיונית וחשובה משום שהיא מאפשרת לאדם שליטה בנפשו ויכולת למנוע התפתחותם של מצבים החוסמים את הדרך להתפתחות אישיותית מאוזנת (ארן, 1993, 26-25). ברמה הרחבה ביותר,  עד שלא נבין כיצד פועלת התודעה – לעולם לא נהייה מסוגלים לכונן חברה צודקת ומאושרת ולא נוכל לראות בטבענו האמיתי את טבעם של יצורים שלווים, החיים בהרמוניה עם עצמם ועם הסובב אותם. בלא ההבנה הדרושה, ניתן יהיה להמשיל את מאמצנו לשים קץ לסבל (האישי או הקולקטיבי) למאמציו של אסיר הצובע את סורגי התא שלו בזהב: הסורגים אולי יהיו צבועים זהב, אך הכלא ישאר כלא ( שירר, 1996, ע"מ 5). 
"מה שהננו היום הוא תוצאה של מחשבות האתמול שלנו, ומחשבותינו היום בונות את חיי המחר שלנו; חיינו הם תוצר של התודעה שלנו. אדם המדבר או פועל כשתודעתו לא טהורה, יבוא הסבל בעקבותיו כמו שגלגל העגלה בא בעקבות הבהמה המושכת אותה. מה שהננו היום הוא תוצאה של מחשבות האתמול שלנו, ומחשבותינו היום בונות את חיי המחר שלנו; חיינו הם תוצר של התודעה שלנו; חיינו הם תוצר של התודעה שלנו. אדם המדבר או פועל כשתודעתו טהורה, יבוא האושר בעקבותיו כמו הצל שלו – עצמו." (ציטוט מתוך הדהאמה-פאדה: שירר, 1996, ע"מ 6) 

4 האמיתות הנאצלות והאתגר שהן מציבות לאדם 
האמת הנאצלה הראשונה היא 'דוקהה': 
פירוש מילולי בסנסקריט – 'סבל'; טבעם של החיים ושל הקיום בכללותו, הסבל שבהם, המצוקה, התסכול, הצער והשמחה, אי השלמות ואי הסיפוק, הארעיות ואי המוצקות שבהם. עלינו להבין קיומה של 'דוקהה' כעובדה באופן ברור ומוחלט. כפי שאמר הבודהא; "בעיני החכם כל זה הוא סבל" (ארן, 1993, ע"מ 28).
"דוקהה" מתקשרת תמיד לציפייה שלא התגשמה או לדבר–מה שלא הושג. כשהבודהא טוען ש"הכל סבל", הוא מצביע על מצב מתמיד של חוסר סיפוק ושל תסכול, המאפיין את כל צורות החיים ודרכי ההתנהגות והפעילות בחיים (בידרמן, 1995, ע"מ 61-57). אין הכוונה לכך שאין בחיינו רגעי אושר, אלא להפך, הבודהא לא הכחיש את העובדה שניתן למצוא הרבה שמחה בחיים, בעבודה, במשפחה, בידידויות וכיוצא באלה. הרעיון הוא, שכל חוויה או ניסיון, ככל שיש בהם כדי לשמח אותנו באותו רגע, יהיו כרוכים בחוסר סיפוק, באשר אינם נצחיים (שירר, 1996, ע"מ 11), כפי שציטט פרופסור שלמה בידרמן את האמת הנאצלת הראשונה של הבודהא בדבר הסבל: 
"הלידה היא סבל. הזקנה היא סבל. המוות הוא סבל. העצב, האבל, הכאב, הצער והייאוש הם סבל. הקשר עם הבלתי נעים או השנוא הוא סבל. הניתוק מהמענג הוא סבל. לא להשיג את אשר אתה שואף אליו הוא סבל…"    
(בידרמן, 1995, ע"מ 57) 
הסבל מתחיל כשהאדם מנסה לשמור לעצמו את המוכר לו מבלי לקחת בחשבון שהוא עשוי, מטבעו, להשתנות. לאותו אדם קיימת הנטייה להיאחז בעבר ולבנות את תכניותיו לעתיד בהסתמך על אותו עבר, באופן שימלא אותו בביטחון אשלייתי שבכך ישמר בביטחון את העבר כפי שהיה רוצה שישתמר, במודע או שלא במודע. במצב זה אין לאדם ולו רגע אחד בחיים רגע אמיתי של נוכחות בהווה, בו הגוף והתודעה עוברים בצורה הרמונית וטבעית מרגע אחד לזה שבא אחריו. אותו אדם, אשר בורח מרגע ההווה ובטעות מתנה ומנתב את כל חייו לפי מה שהתרחש בעבר ולפי מה שיתרחש בעתיד בהתאם, בלי ששם לב לכך, שוכח ולא תמיד יודע לחיות את רגע ההווה ולהעריך את איכותיו (Brazier, 1996, pp.13-1). כאשר אנו חשים עצבות, מתח, תסכול, קונפליקט אישי / בין-אישי וסבל בכל תחום או מידה, האתגר שמציבה בפנינו האמת הנאצלת הראשונה הוא לשאול את עצמנו: מהי חוויית הסבל שלנו? מהם ממדיו ומהם איכויותיו? אמת זו מציעה פשוט להיות מודעים, מבלי לברוח מהמציאות בשום דרך (McConnell, 1995, p. 6).

האמת הנאצלה השנייה היא מקור ה'דוקהה': 
על-פי הבודהיזם, מקור הסבל הוא בחוסר המודעות לתלות ההדדית המתקיימת בין כל הדברים בעולם המוכר לנו. בעולם זה לא נמצא דבר בעל טבע עצמי ובלתי מותנה. כל גורם בעולם נתמך במעשה, הוא מצדו נתמך בגורם עצמו, והמצב הזה, של התלות ההדדית, למעשה סוגר בפנינו כל אפשרות להגדרות חד משמעיות (בידרמן, 1997). כל רגע של מה שאנו תופסים ומפרשים כ"חיינו", כולל אנו עצמנו, אינו אלא גל של אירועים בני רגע, המופיע ונעלם תדיר (ארן, 1993, ע"מ 68) והמתקיים רק בזכות יחסיו עם מה שהוביל אליו. 
כאשר אנו רואים דבר מסוים, כמו הדלק, אנו באופן אוטומאטי מייחסים לו תואר של משהו קיים ולא רואים את תלותו בדבר אחר, כמו האש, שמביאה לקיומו, זאת בעוד ששתי הישויות הן זרות לגמרי ומנותקות אחת מהשנייה באופן מוחלט (בידרמן, 1997, ע"מ 78-77). באותו אופן בדיוק נתפס בבודהיזם הקשר בין האדם לרגשותיו: האדם הוא לא "משהו", לא ביחד ולא לחוד, מכיוון שאם אנו חושבים מה אדם עשוי להיות בהישלל ממנו כל תגובותיו ומצביו, מוצאים אנו כי הוא נעלם. אם אין לו צחוק, כעס, הילוך, שינה, חיים וכדומה, דבר לא נשאר, שהרי הדברים האלה הם הוא ובו בעת אין הם יכולים להיות כל-כולו, כי בהכרח הם תגובות ומצבים של מישהו (Murti, 1955, p.137). כל הדברים בעולם, כולל ה'אני', טוען הבודהיזם, תלויים בגורם שיביא ליצירתם ומשתנים מרגע לרגע ועל-כן, לעולם אינם עומדים בפני עצמם, אינם קבועים ואינם מוחלטים. לפיכך, אף דבר בעולם אינו מספק ומענג, אף דבר הוא אינו נכון או לא נכון ואף דבר אינו שלי או שלך; הכל זמני, הכל חולף, הכל תלוי ומותנה ועל-כן הכל חסר משמעות מהותית. 
כפי שאומרת טענה בודהיסטית:  "הסבל קיים, אך אין סובל; יש פעילות, אך אין פועל; הנירוונה ישנה, אך זה ששרוי בתוכה איננו; הדרך קיימת, אולם אף אחד לא צועד בה" (בידרמן, 1995, ע"מ 93) . במציאות בה אין קיום אמיתי ל'אני', אדם בור, בלשון הבודהיזם, תופס עצמו כבלתי מוגן במציאות זו וכי עליו לשמור על קביעותו ונצחיותו של ה'אני'. צורך בלתי מודע זה אינו אפשרי במציאות האמיתית, שהיא משתנה ואינה קבועה במהותה ועל-כן מצוי המגן על ה'אני' שלו בסבל מתמיד ( (McConnell, 1995, P.70. כאשר ה'אני' נתפס כמרכזי, תמונת ה'אני' מתנהגת כמו  עדשה פגומה, המעוותת את כל מה שאנו רואים. עיוות זה מתבטא גם בכל הבנתנו את המציאות ותפקיד השנאה הוא להגן על ה'אני' מכל מה ומי שמאיים עליו ועל מרכזיותו. העיוות מכניס אותנו למצבי קונפליקט עם הזולת, עם אובייקטים דוממים ואפילו עם דברים אבסטרקטים (MacConnell, 1995, p. 82).  ברמה הפסיכולוגית – קוגנטיבית, תפיסה מוטעית של 'אני' יוצרת הפרדה ברורה בין "אני" ו"שלי" לבין "אתה" ו"שלך". הפרדה זו גורמת להתעוררות מחשבות של תאווה אנוכית, תשוקה, היאחזות, שנאה, זדון, יהירות, גאווה, אגואיזם, ועוד מחשבות מזיקות. (ואפולה, 2004, ע"מ 77-78). ההיאחזות ב'אני' מולידה צרכים, כמיהות ותאוות ואלה מולידות את הקונפליקט; קונפליקט עולה כאשר סיפוק הצרכים הכמיהות והתאוות מתנגש עם סיפוק צרכים פנימיים אחרים ויוצר כך דיסוננס ואי-שקט פנימיים, וברמה הבין-אישית הוא עולה כאשר סיפוק הצרכים וההנאות מתנגש גם עם סיפוקם של צרכים אלה אצל האחרים. במצב זה סיפוק הצרכים האישי מצריך פגיעה ברווחתם של האחרים ובאושרם. במונחי 'אגו' המעטת האחר משמע הדגשת ה'אני' וניצחון משמעו הפסד לאדם שמולי. ההתנהגות העוינת שאנו מייצרים על מנת להגדיל, להקשות ולמרכז עוד יותר את ה'אני', מולידה לאחריה התנהגות עוינת חדשה וכן הלאה. למעשה, כאשר אנו שרויים בבורות בנוגע לטיבעו האמיתי של ה'אני' ורצוננו הוא להיחלץ מתחושות ומצבים בלתי נעימים, אנו בונים, בלי לשים לב, את מעגל הבעיות הבא ואת זה שבא אחריו, עד אין סוף (MacConnell, 1995, p. 78). 
לסיכום, סבל בנוי מכמה רבדים ועולה בשל כמה גורמים, הקשורים זה לזה בקשר סיבתי מותנה, על-פי הסדר הבא: 1.
אי ראיית ואי הבנת התלות ההדדית שבין כל הדברים, כולל בין בני אדם. התלות היא בכל הרמות – קיומית, מחשבתית, תחושתית וערכית. 2.
הבורות בהקשר לטבעה המשתנה של המציאות יוצרת אשליה של קביעות ושל יכולת האדם לשמר אובייקטים מסוימים ולהרחיק מעצמו ומסביבתו אחרים. 3.
הניסיון לשמר או להרחיק אובייקטים מביא לתסכול בלתי נמנע, העולה כאשר חווה האדם קושי לשמר או להרחיק את האובייקטים שבחר. החוויה שחווה אדם זה היא חווית חוסר סיפוק מתמיד. 4.
חוסר הסיפוק המתמיד מאפיין את הסבל האנושי ויוצר את יצר ההישרדות של ה'אני'. 5.
ככל שחוסר הסיפוק גובר, כך נעשה החיפוש אחר הסיפוק עיקש יותר. ההשתוקקות מתגברת וההיאחזות באובייקטים שמסבים ל'אני' זה הנאה ועונים על צרכיו (כפי שהוא תופס אותם), הופכת גם היא למוקצנת יותר. 6.
כל אובייקט פנימי או חיצוני שיאיים על זמינות האובייקטים הנחשקים, או יתנגש בהם – ידחה. 7.
ביטוי דחייה בלתי מודעת זו יופיע בצורה של התנהגות אנוכית, עוינת ומלחמתית, המאפיינת מצב חרום של הישרדות, וכן בתחושות של שנאה, חרדה, מתח ותסכול. 8.
תגובות ורגשות אלו בבודהיזם משמעותן צבירת קרמה שלילית המולידה דחייה נוספת, השתוקקות נוספת ובעיות נוספות, הבונות מגדל אין סופי של סבל בלתי פוסק. 
ברמה הפרקטית, כאשר תיפסק האשליה שניתן להנציח תחושות נעימות אם רק נאחז ונשמור עליהן בכל מאודינו, רק אז תיפסק תחושת ההישרדות ועמה ההתנהגות המלחמתית בה האדם חש כי הוא חי במצב חרום מתמיד וכי הוא חייב לדאוג לעצמו. האתגר שמציבה בפנינו האמת הנאצלת השנייה הוא להיות מודעים לגורמי הסבל. אתגר זה הוא קשה יותר מכפי שהוא נראה, כיוון שאנו לא חווים ישירות את הגורמים, אלא את החוויה של תוצאותיהם.   האמת הנאצלה השלישית היא היפסקות ה'דוקהה:    האמת הנאצלת השלישית טוענת, כי הסבל יפסק כאשר תיפסק ההיאחזות בדברים. הסבל אינו נכפה עלינו על-ידי האל או הגורל, אלא הוא מהווה מצב תודעתי הנוצר על-ידי סיבות הניתנות לזיהוי ולפיכך ניתן לסלקו באמצעות סילוק אותן הסיבות (ארן, 1993, 28(. בתום התהליך נגיע לנירוונה. 'נירוונה', משמע; שחרור מהסבל, פתיחות חסרת גבולות ושחרור המתייחס לכל הרגעים והאלמנטים של הקיום: שחרור מדעות קדומות, מדחפים כפייתיים, שחרור משנאה, פחד, תאווה וחרדה, וראיית הדברים כפי שהם. השחרור הוא הפתרון לכל הבעיות לא משום שנמצא פתרון, אלא משום שהבעיות מפסיקות להיות בעיות (Steng, 1967).   אמת זו מנסה להראות לנו, כי קושי הוא למעשה הזדמנות לצמיחה טרנספורמטיבית: הגורמים המובילים לסבל, יכולים גם להפוך ולהיות מה שמסלק את הסבל ולהפוך לתהליך המוביל לבריאות והארה. האתגר שמציבה בפנינו האמת הנאצלת הוא לראות בסבל, עם כל הבלבול והכאב שבו, הזדמנות לצמיחה. אמת זו מאתגרת אותנו לבנות תהליך בו יהיו מעורבים כל הגורמים שהובילו לקונפליקט ויהפכו לאלמנטים חיוביים בחיינו ובעולמינו.   האמת הנאצלה הרביעית היא הדרך המובילה להגשמת הנירוונה: 
ידיעה בלבד של הדרך, מושלמת ככל שתהייה, אינה מספקת. כאן עלינו ללכת בדרך ולציית לחוקיה (ואלפולה, 2004, ע"מ 76). הדרך היחידה להיחלץ ממעגל הסבל, היא לראות את המציאות כפי שהיא, נטולת פרשנויות, ועל-ידי כך לשחרר את התודעה מההיאחזות בכל מה שמותנה ((Brazier, 1996. פיתוח מודעות זו מתייחס, בפרקטיקה הבודהיסטית, לארבעה תחומים הקרויים "ארבעת היסודות": הגוף; תחושות או הרגשות; מצבים מנטליים; ותכנים מנטליים. בעת התבוננות בתחושה, אנו, למעשה, מבחינים בשיפוט המנטלי של התחושה הגופנית, כך שהתבוננות בגוף והתבוננות בתחושות כרוכות יחד. בהתבוננות במצבים מנטליים, המטרה היא להתבונן בבהירות במצב המדויק של תודעתנו מדי רגע ברגע; לא במצב צפוי, אלא בדיוק במצב הנוכחי (ארן, 1993). ברמה הפרקטית, מציע הבודהיזם את "דרך האמצע" הנקראת גם "דרך כפולת השמונה", כנותנת את כל החזון והידע המובילים לשלווה, תובנה, הארה, נירוונה. דרך האמצע מורכבת משמונה קטגוריות, או שמונה סעיפים שהם בגדר כלי רוחני המאפשר למי שצועד בדרך לבצע אינטגרציה בין כל האספקטים בחייו. להלן הסעיפים:
1. השקפה, או הבנה נכונה – הבנת ארבע האמיתות הנאצלות.
2. מחשבה נכונה- חשיבה משוחררת מתשוקה לדברים, מרצונות מזיקים ומרוע.
* סעיפים 1 ו-2 מסווגים כסעיפי החכמה.
3. דיבור נכון – לא לשקר, לא להשתמש בשפה קשה ואכזרית ולא לרכל.
4. עשייה נכונה – לא להרוג, לא לגנוב, לא לקיים יחסי מין בלתי מבוקרים.
5. אורח חיים נכון – לא לעסוק בפעילות או לעבוד בעבודה שמזיקה לאחר.
* סעיפים 3-6 מסווגים כסעיפי המוסריות.
6. מאמץ נכון – המאמץ לחשוב באופן בריא וטוב והמאמץ להשליך מחשבות מזיקות.
7. קשב נכון – מודעות לממדים הרגשיים והפיסיים בהם אנו מתנסים בחיי היומיום שלנו (לדוגמא; כשאנו צועדים אנו קשובים לחוויית ההליכה. כשאנו עצובים אנו קשובים לרגשות ולדמויות הקשורים לעצבותנו). 8. ריכוז נכון – הריכוז בעת מדיטציה, המביא את התודעה למצבה הבריא ביותר ולרמתה הגבוהה ביותר (התרכזות ברצון טוב, בויתור על תשוקות ובהשגת הבנה טהורה). 
* סעיפים 6-8 מסווגים כסעיפי המדיטציה.  
עם האימון החוזר בדרך כפולת ה-8, הרגלים חשיבתיים המעמידים את האני במרכז מתחילים להעלם. במקום להישלט על-ידי חוסר ביטחון, אנו הופכים להיות מודעים לתהליך בו נבנית ומונצחת תמונת עולמו של ה"אני" ושלב זה קרוי בבודהיזם שלב ה-Mindfulness.
בשלב ה-Mindfulness מתחיל, למעשה, מעגל הפסקת הסבל. תפקידו של שלב זה הוא למנוע מהתודעה מלמעוד, לא לאפשר למצבים מנטליים להיות במקום לא מודע, לדכא את מבנהו העיוור של ה'אני' ושל העולם, להחליפו במודעות אקטיבית ולמנוע מהתודעה להיות נסערת וחסרת מנוחה. שלב זה מתאפיין בקשב לכל מידע הנכנס לתודעתנו ( McConnell, 1995, p.71-75). 
ברמה הפרקטית, אמת זו טוענת, כי אל לנו להמתין להיפסקות הסבל. אנו חופשיים להתחיל, כאן ועכשיו, לחיות בדרך המובילה להפחתתו, ובסופו של דבר, להכחדתו של הסבל.   
הנירוונה נתפסת כסיומו של תהליך הבנה פנימי ועמוק, הכולל השתחררות עצמית מאמונות קודמות, המוצגות עתה כאשליה. הכוונה היא, לסוג מסוים של התבוננות מחשבתית, הסוג הנכון ביותר של התבוננות כזו, המהווה ראייה של הדברים כפי שהם, ללא תוספות וללא הפחתות. מבחינה זו, הנירוונה היא ההקשבה הצלולה ביותר לאחר ולמתרחש, לראייה האופטימלית של הדברים, להתבוננות הטהורה, ללא אימוצה של זווית הסתכלות כובלת, ללא עירוב של נטיות, עמדות, דעות-קדומות, אמונות, מסורות והעדפות.   
ה'נירוונה' היא אותה דרך, שתסיר את הצורך לבחור בין הפקת סיפוק מקבלת מה שמגיע לנו ובין הפקת סיפוק מתוך ההכרה כי נהגנו בהגינות. אותה דרך תאפשר לנו להשיג את זה ואת זה גם יחד (בידרמן, 1995, 106-114). 
כפי שכותבת על הנירוונה ואפולה ראהולה בסיפרה: "זה שהגשים את האמת, את הנירוונה, הוא המאושר באדם. הוא חופשי מכל התסביכים והאובססיות, הדאגות והצרות שטורדים אחרים. בריאותו הנפשית מושלמת. אין הוא מבכה על העבר ואינו מוטרד מהעתיד. הוא חי את ההווה במלאות. לכן הוא מעריך את דברים ונהנה באופן הטהור ביותר, בלי להשליך מעצמו עליהם. הוא שמח וטוב לב, ערני ונלהב, נהנה מהחיים הטהורים, חושיו רגועים ומשוחררים מחרדה, שלווים ושקטים. הוא משוחרר מתשוקות אנוכיות, משנאה, מידיעה שגויה, מיהירות, מגאווה וכיוצא באלה "זיהומים". הוא טהור ועדין, מלא אהבה לעולם כולו, חמלה, נדיבות, אהדה, הבנה וסובלנות. השירות שהוא מעניק לאחרים הוא הטהור ביותר, מכיוון שאין הוא עסוק במחשבות על עצמו. אין הוא מרוויח דבר ואינו צובר דבר, אפילו לא דבר-מה רוחני, כיוון שהוא חופשי מאשליית העצמי ומה"צמא" להיעשות. (ואפולה, 2004, ע"מ 68).

לסיכום, שלושת סימני הקיום על-פי הבודהיזם הם; סבל, ארעיות והעדר "אני" (ארן, 1993, ע"מ 28). בני האדם תופסים את עצמם, בטעות, כמשהו קבוע, בלתי משתנה, ייחודי ומיוחד, מובחן מהאחרים ומשאר העולם. האדם הכבול בעולם התופעות אינו מודע לכך, שגופו ונפשו אינם אלא שרשראות של אירועים באים וחולפים ותלויים זה בזה. על-מנת להשתחרר מהסבל, על האדם להשתחרר מהכבוד שהוא רוכש למהותו הקבועה לכאורה ומציפיותיו, התואמות למהות זו. עליו להבין שהכל ארעי, הכל חולף והכל תלוי בהכל ורק אז יפסיקו חייו להתמלא במתיחות, כאב, חרדה, צער, תסכול, אומללות ומצוקה כללית (Matilal, 1971, pp. 151-150). רק ע"י חילוצנו משעבוד להרגלי החשיבה שלנו ועשייתנו אדונים לנפשנו, בהירי-מחשבה, שקולים וחיים בשלווה עם עצמנו ועם זולתנו – נוכל להיחלץ ממצוקה זו ולראות באמת את המציאות כפי שהיא. הסרת המכשולים הפסיכולוגיים בהם אנו נאחזים בשל אי ראייתנו את המציאות נכוחה תאפשר לנו להגיע לתפיסה הנכונה של המציאות, אותה מציאות אשר אינה ניתנת לביטוי מילולי או למסירה, אלא רק להתנסות ישירה. הסרת מכשולים אלה תאפשר לנו להגיע להבנה עצמית, למודעות פנימית עמוקה, לראייה חדשה של החיים ושל עצמנו, לפירוק כל מה שנאחזנו בו עד כה, ולמה שקרוי בבודהיזם – ל"חיים מתוך תבונה" (תבונה בסנסקריט: Prajna),. חיים אלה הם הנתיב הנכון שיובילנו לשחרור מן הסבל, להיחלצות מבעיותינו ובמינוח הבודהיסטי – הנתיב שיובילנו להארה (ארן, 1993, ע"מ 23). כפי שאמר הבודהא:"הבנתי כל מה שהיה ראוי להבינו; טיפחתי כל מה שהיה ראוי לטפחו; נטשתי כל מה שהיה ראוי לנוטשו; לכן נאור אני, הו בראהמן." 
המשמעות הפסיכולוגית של הבנת הבודהיזם היא עיון בעומקים הנסתרים של דרכי התודעה האנושית, משמעותה האתית היא – חמלה ואחריות כלפי הזולת ומשמעותה הריפויית (מלשון 'ריפוי') הנה עיסוק בדרכים להיחלצות ממצוקות ומסבל (מתוך הקדמה מאת פרופסור יעקב רז לספרה של ואפלפולה ראהולה, 2004, ע"מ 11). משמעויות אלה מתקשרות באופן ישיר למצבים המאפיינים אנשים ומעמידים במרכז חשיבותם של חמלה, אהבה, צמצום הרכושניות והאנוכיות. שחרור המחשבה מנוקשותה ומקיבעונה, שחרורה מהשתוקקות, שנאה ואשליה והגברת חשיבותה של לקיחת אחריות מלאה על מעשנו, דברנו וחיינו תביא, בסופו של דבר, לראייה נכונה של הדברים ולשחרור מהסבל בו אנו שרויים. 

בודהיזם ואימון – יחסי גומלין:   האתגר הגדול ביותר ששתי האסכולות מציבות בפני הפרט הוא אתגר הבגרות, המאופיין בהרחבת גבולות ה"אני" ובראייה מחודשת את האחר. בדומה לאימון, גם השתלמות בבודהיזם, אשר במקורה אינה מיועדת רק לפרושים ולנזירים, אלא לכל איש מן הישוב הבוחר ללכת בנתיבה, הנה בבחינת צעד חשוב אשר יאפשר לפרט להניח מאחוריו תבניות חשיבה והתנהגויות ישנות ולצאת למסע של גילוי עצמי וגילוי העולם. בבודהיזם, כמו באימון, בניית העתיד חיובי היא אפשרית כל עוד משכיל האדם להימנע ממלכודות העבר ולחליפין לבנות הזדמנויות חדשות. גם הנחות האימון וגם ההנחות הבודהיסטיות מורות על ראייה חדשה, רחבת היקף יותר של האפשרויות האנושיות ושתיהן מאמינות שהליכה לפי הנחות אלה, הינה כלי הכרחי לקיומה של  הרגשה עצמית טובה יותר, חברה בריאה יותר והגשמה (שירר, 1996, ע"מ 30-31). 

מתוך תפיסת 4 האמיתות, עולה, כי הדרך לאושר ולהגשמה מהווה חלק ישיר מהמודעות העצמית של האדם, מודעות עמה הוא חי יום- יום, ולפיכך, מקבלים תרגילי מודעות עצמית בבודהיזם משקל רב ביותר. רוחניותו של המאמן – אי-ההיאחזות שלו, חכמתו, חמלתו ומודעותו, כל אלה מהווים מקור פרקטי ביותר לאפקטיביות התהליך. ברגע שהמאמן יעזור למתאמן לפתח מודעות עמוקה לאופן בו מרגיש וחושב, כך הוא יעזור לו להגיע להבנה כיצד מחשבותיו, רגשותיו ותחושותיו מעצבים בהתאמה את התנהגותו בעבר, בהווה ובעתיד (McConnell, 1995, pp.74-75). 
ברמה הפילוסופית, רק מי שמבין לעומק את עקרון התלות ההדדית בהקשר לטבעם האמיתי של רגשות, מחשבות ותחושות, מסוגל בכל מצב בחייו לחוות אותן בפרופורציות הנכונות; כזמניות וחולפות ומתוך מודעות לכך שהן בעלות פוטנציאל להביא לסבל.
מאמן שמבין לעומק את עקרונות ההיאחזות מתוך הגנה על ה'אני' ואת עקרון התלות ההדדית יוכל לנתב את המתאמן, באופן מובנה אסטרטגית, לחשוב על ההשלכות העתידיות של מעשיו בהווה. מיומנותו בהקשר זה, תבוא לידי ביטוי בניתוב החשיבה להבנת מקורות ההתנהגות, השלכות ההתנהגות וכיוצא באלה, כל זאת באמצעות שאלות מכוונות (לדוגמא, " כיצד אתה חושב תשפיע פעולה זו על הימים הקרובים? " ) (McConnell, 1995, p. 77). 
מאמן שיאמץ לעצמו את התפיסה הבודהיסטית בנוגע לכך שאין לאמיתו של דבר, כל 'אני' מופרד ממשנהו, יצא מתוך הנחה, כי סבל נוצר ומחריף כאשר כל מה שהמתאמן מחשיב את כל מה שמוכר לו כקבוע, בלתי משתנה, אישי ופרטי. פרדיגמות, עמדות ותפיסות, לא משנה אם הן רציונאלית, אתית או מוסרית, הן כולן ריקות ממשמעות מהותית. על-כן, השקעת כל המשאבים בהן, רק שואבת את האדם אל תוך קיום אומלל, חדור סתירות פנימיות, חרדות, ציפיות שלא מתממשות, תסכולים וקונפליקטים. הפרדיגמות משתלטות על תודעתנו ומכתיבות לנו את התנהגותנו, את תחושותינו ואת דרכי פעולותינו. אם היה להן קיום עצמי הן היו מתקיימות גם ללא החינוך או הצרכים שהובילו אליהן והן לעולם לא היו משתנות. אך במציאות כפי שהיא על-פי הבודהיזם; יחסית, משתנה ומותנית, לא נמצא לעולם דבר שהוא בעל טבע עצמי בלתי מותנה ובלתי משתנה וכל מה שהיינו רוצים להתייחס אליו באמצעות הקטגוריות הלוגיות של המחשבה הנו מותנה בעצמו ועל-כן מתגלה כריק מטבע פנימי משל עצמו (Murti, 1955). מאמן אשר שרוי במודעות לתלות ההדדית, יהפוך מודע לכך שהפעולה או ההתנהגות שעלתה מקרב המתאמן ואשר ביטאה את תפיסת מרכזיות ה'אני', היא רק אחת משורה ארוכה של אירועים שאינם באמת קשורים ל- 'אני' כלשהו. מודעותו של המאמן עשויה להגביר את יכולתו לרכז את תשומת ליבו והתעניינותו לבירור רחב יותר של המציאות (כגון; פרצופים, אירועים ותחושות נוספים), שלאו דווקא קשורים או משתייכים ל'אני' (McConnell, 1995, p.78). 
להלן מספר שאלות וסוגיות שיכולות לעלות על-ידי המאמן, אם וכאשר הוא מאמץ את התפיסה הבודהיסטית ככלי נוסף במהלך האימון: 9.
מאמן מזהה צימאון: מרכז את שאלותיו לגבי הצרכים בהווה ובודק עם המתאמן באיזו מידה הוא סוחב על עצמו צרכים שאינם רלוונטיים אליו יותר. 10.מאמן מזהה חוסר מודעות לעקרון האירעיות: כאשר חווה המתאמן חוויה של חוסר סיפוק ואובדן – יציע המאמן לבחון אם טבעי היה שהדברים ישתנו והתפתחו כפי שקרה. 11.ושוב… היאחזות ואשליה: המאמן ימחיש למתאמן באמצעות שאלות מכוונות שהוא מצבו של העדר כלשהו (בן-זוג, שמחה ועוד), שכן ללא ההעדר – לא הייתה קיימת תשוקה, ומכיוון שמדובר בהעדר – תמיד תהייה בהקשר אליו מידה של סבל. כאשר יבין המתאמן שהוא רק סובל מהשתוקקותו, יוכל הוא להבשיל לחשוב על הקשר אחר, מעצים, לאותו נושא. 12.מאמן מציג פרספקטיבה מעצימה ומחזקת: המאמן בוחן עם המתאמן את האפשרות שהמתאמן חש פגיע וחסר ישע רק בגלל שציפה שמשהו יישאר קבוע ומטבעו הוא השתנה. 13.המאמן ממחיש את היכולת לחולל שינוי: מאיר את עיניו של המתאמן שה"אישיות" שהוא החליט שהנו – היא משהו שהוא בחר להיאחז בו (מי הוא בעצם 'אתה'? ממה אתה מורכב? אם אוציא חלק X מאישיותך, האם עדיין תהייה 'אתה'? מתי זה כבר יהיה מישהו אחר? ומי זה יהיה?…..) 14.המאמן ממחיש למתאמן כיצד בניסיון להגן על האגו שלו הוא מתרחק מהצרכים האמיתיים שלו. בשיחה על ייעוד וערכים המאמן יכול לבדוק אם מה שקורה בחייו, בהתנהגותו ובראשו תואם את מרכיבי ה'אני' האידאליים שלו. 15.המאמן משתמש בעקרון האגו באימון למערכות יחסים. לדוגמא: "האדם X הוא שנוא ודוחה כי…" – הוא מאיים על ה'אני'. על מה בדיוק הוא מאיים שם..? 16.מודעות להשתוקקות: המאמן מעביר בשיחה את הפוקוס מהאובייקט הנחשק אל ה'אני' שחושק בו. לדוגמא, מתאמן רוצה להתחיל ללמוד – מה בדיוק הוא רוצה לקבל מהלימודים הללו? ידע (להלן 'האובייקט הנחשק'), או את מי שהוא יהפוך להיות כשיהיה לו הידע זהז (להלן ה'אני'). 17.הקרב על האגו והאחיזה בדברים: כאשר רלוונטי, המאמן בוחן עם המתאמן את האפשרות שהוא בהישרדות כשבעצם אין הכרח בכך. 18.המאמן קשוב לשפה של המתאמן: הקשבה למה ואיך נאמרים ולא נאמרים הדברים: דעות קדומות, תוספות והפחתות. 19.המאמן מזמין את המתאמן לקחת על עצמו משימות שקשורות לחמלה ואהבה ככלי לצמצום הרכושניות והאנוכיות. 20.המאמן מעביר את המתאמן תהליך של הטלת ספק, כאשר הוא באמת שלו (בדומה למודל "העבודה" של ביירון-קייטי) 
לסיכום, מאמן המכניס לתהליך האימון את העקורות הבודהיסטיים, שם את הפוקוס על מחירם הכבד של האגו והאחיזה במה שלא הגיוני להיאחז בו, על הצרכים העמוקים והסמויים של המתאמן; על התמודדות עם ציפיות כוזבות, על זיהוי והתמודדות עם צימאון, שנאה ואשליה, כפי שהם באים לידי ביטוי בצורות שונות באימון ועבודה על פתיחות וגמישות מתוך תפיסה פרופורציונאלית של המציאות ושל ה'אני' . 

לסיכום, 
כפי שאני תופסת זאת, תרומתו של השיח הבודהיסטי לשדה האימון היא רבה במיוחד. בהיותו מודל עבודה יישומי המקנה תכנית עבודה של ארבעה שלבים (ארבע האמיתות הנאצלות) – הוא עשוי להתפתח להיות כלי רב השראה והעשרה בעבודתו של המאמן. 
קבוצות שונות של מאמנם מונעות מאספקטים שונים של האימון ואספקטים אלה משפיעים על הדרך בה הם מיישמים אותו ומעוניינים לקדמו. כמו הדרך הבודהיסטית, תהליך האימון מתקדם בהדרגה, צעד אחרי צעד. אין זה משנה עד כמה קשה או מורכב נושא האימון, האמונה היא, כי תמיד ישנו איזה-שהוא צעד שניתן לנקוט בו בהווה על מנת לשנות את פני העתיד; בהיותנו בהווה בחווייתנו אותו ובהתמודדותנו עמו (ורק עמו), אנו מכינים את הקרקע ואת היסודות הבריאים ביותר עליהם יבנה העתיד (ואלפולה, 2004, ע"מ 76). תחושות חדשות בהווה תייצרנה התנהגות חדשה בעתיד, התנהגות שתהייה סובלנית ומקבלת יותר את העצמי, את הזולת ואת מה שיש ובסיום התהליך המלחמה האבודה על המשאבים תתחלף בהרמוניה, בקלות ובזרימה (McConnell, 1995, p. 75). 
אם לסכם את מטרת תורת הבודהא, נראה כי מטרתה העיקרית היא לתת לנו את הכלים להבין את התורה לא כתיאוריה פילוסופית, כי אם כחוויה בלתי אמצעית, המובילה להבנה נכונה, למחשבה נכונה, לדיבור נכון ולפעולה נכונה וביטוי לכך ניתן לראות בראייה הפרקטית המאפיינת אותה, ממש כשם שאסכולות הגישור, שמטרתן בסופו של דבר הוא לעניין פרקטי. לראייה, בבודהיזם, הבנה נכונה, כוונתה – פיתוח היכולת לראות את העולם כפי שהוא באמת, רגע אחר רגע, בלא דעה קדומה, ציפייה או דימוי מוטעה; מחשבה נכונה,חשיבותה גדלה כאשר האדם מתחיל להבין את ההשפעה שיש למחשבה הן על עצמו והן על זולתו ואת הדרך שבה כל דבר שממקדים בו את תשומת הלב, לחיוב או לשלילה, מוקנה לו יתר כוח-חיים; דיבור נכון פירושו לדעת מה לומר, מהי הדרך הטובה ביותר לומר אותו ומתי מוטב לשמור על שתיקה; ופעולה נכונה כוללת קווי התנהגות המובילים לחיי חכמה, מוסר ואושר, כגון: להימנע מלקיחת חיים, להימנע מלקיחת דבר שאינו ניתן, להימנע מחושניות מופקרת, להימנע מדיבור שיקרי, מטעה ומרושע ועוד (שירר, 1996, ע"מ 17). 
הדרך להבין ולהפנים את מיומנויות האימון עליהם מתמקדים מפתחי גישות האימון השונות מבוססת על לימוד טכניקת האימון, המבקשת לספק מסגרת שימושית לחשיבה ופעולה. יחד עם זאת, מאמן שינסה לדלג על ההבנה התיאורטית של מה שעומד מאחורי הטכניקה וייגש ישר ללימוד הכלים היישומיים, עשוי שלא להחזיק מעמד כמאמן השומר על מיומנותו ויחטא במטרה. הלימוד התיאורטי, אם-כן, עשוי להעמיק את הבנת הטכניקה ולהשלים את הידע הדרוש על-מנת להצליח להגשים את המטרה על הצד הטוב ביותר. עם זאת, כאשר מדובר באנשים אשר פונים לאימון, לא תמיד מדובר באנשים המנסים בחיי היומיום שלהם להבין באופן פילוסופי ופסיכולוגי עקבי ושיטתי את עצמם ואת מהות קיומם בעולם, אלא הם באים להשיג מטרה ברורה וספציפי. על כן, אין בכוונתו או ביכולתו של המאמן להביא את אותם המתאמנים לחיות "חיים מתוך תבונה" במובנם הבודהיסטי העמוק והמלא ביותר, אלא את כל הדרך המעשית הנלמדת בבודהיזם להיחלץ ממעגל הסבל, ינסה המאמן למקד בזמן האימון להבנה נכונה של ה'אני' והמציאות ומתוך אלה לבנות תמונה מיטבית אוטנטית ונקייה וגורמי פעולה בעלי פוטנציאל לסבל עתידי. 
על-פי הבודהיזם, קיומנו הוא בלתי מספק, מתסכל ומלא בכאב. גם כאשר טוב לנו אנו חרדים שהטוב יגמר ומתאכזבים כשסיומו אכן מגיע. התסכול עקב כך גורר כעס, מרירות, תוקפנות וסכסוך (ארן, 1993, 28). משמעויותיה של הבנת הבודהיזם הן עיון בעומקים הנסתרים של דרכי התודעה האנושית ועיסוק בדרכים להיחלצות ממצוקות ומסבל (מתוך הקדמה מאת פרופסור יעקב רז לספרה של ואפלפולה, 2004, ע"מ 11). משמעויות אלה מתקשרות באופן ישיר למצבים המאפיינים הרבה אנשים המגיעים לאימון ומעמידות במרכז חשיבותם של חמלה, אהבה, צמצום הרכושניות והאנוכיות כדרך להיחלץ ממנו. שחרור המחשבה מנוקשותה ומקבעונה, שחרורה מדעות קדומות ומאשליות והגברת חשיבותה של לקיחת אחריות מלאה על מעשנו, דברנו וחיינו מביאה, בסופו של דבר, על פי תפיסה זו, לראייה נכונה של הדברים ולשחרור מהסבל. עלינו לבחור ולהחליט מתוך חופש לשנות וחופש לוותר על עמדות, דעות, רגשות וכדומה. אם ויתרנו על משהו, אל לנו להתאבל על כך, שכן החלטנו לוותר. אם נכשלנו במשהו, אל לנו להתאבל על-כך, שכן זוהי היאחזות באגו שלנו, היאחזות המובילה לסבל בלבד ועל-כן גם עליו עלינו לוותר. באמצעות הבנת העקרונות הבודהיסטים, המובילים להארה, יוכל המאמן להעמיק את הבנתו ולהרחיב את חשיבתו בעת האימון ולאור הבנה זו, יוכל הוא למלא את 'ארגז הכלים' שלו בכלים נוספים, הקשורים באופן ישיר או עקיף לטכניקות האימון השונות. 

ביבליוגרפיה 
ארן, ל' . 1993. בודהיזם. תל-אביב: לדביר הוצאה לאור בע"מ. בידרמן, ש' . 1997. פילוסופיה הודית: קווי יסוד. תל אביב: משרד הביטחון ההוצאה לאור. בידרמן, ש' . 1995. ראשית הבודהיזם, תל אביב: משרד הביטחון-ההוצאה לאור. ואלפולה, ר' . 2004. מה שלימד הבודהא. ירושלים: כתר. תל-אביב: חיים אחרים מוציא