לרפא אמונת מחסור ישנה

אלון הוא איש מקצוע מוכשר, מנהל פרויקטים. כבר למעלה מ 12 שנים בחברה. אמנם לנהל אחרים לא קל לו, הוא איננו "בוס" מטבעו, אבל בחברה זקוקים לו יותר כאיש מקצוע מאשר כמנהל.

כבר שנה שהוא מסתובב כועס על כך שאיננו מתוגמל כראוי. וזה רק חלק מהתמונה, הוא מצוי במערבולת מתישה : מצד אחד הפרויקטים אותם הוא מוביל זוכים להצלחה, הוא שותף לתהליכי קבלת החלטות, אך מצד שני הוא חש שהוא סופג מההנהלה חיצי עלבון כל הזמן.

אז למה אלון ממשיך לסבול ? 

אפשר היה לומר שתחום העיסוק שלו ייחודי ולא בקלות יוכל לעשות בדיוק אותה עבודה במקום אחר. יחד עם זאת הכישרון, הייחודיות והניסיון שלו כל כך בולטים, והוא מכיר בהם, שבמאמץ קטן הוא היה יכול ליצור לעצמו עיסוקים או תפקידים אחרים. 

לא במציאת עבודה אחרת העניין, והוא יודע זאת.

הוא לא מבין שהוא מזיק לעצמו ? הוא יודע ומרגיש את זה.

שום דחיפה מחברים לקום ולעזוב לא עזרה עד היום. 

ליצירת תזוזה נדרש שינוי שבא ממקום עמוק, ובזמן שאלון בשל לו. המפתח, או נכון יותר, אחד הסיבובים הנחוצים, נוצר / התגלה בפגישתנו האחרונה.

את פגישתנו התחיל אלון בסיפור על הזדמנות להשקעה שהחמיץ. נקרתה בפניו דירה גדולה, במיקום מצוין, שדרשה שיפוץ ועמדה למכירה. כמנהל של פרויקטים הוא ראה כיצד בזמן קצר הוא הופך את המרחב לשתי יחידות ומשכיר כל אחת בסכום נאה. הוא חישב ומצא שזאת ההשקעה מצוינת.

שיחת יום השישי אצל הוריו הוציאה לו את הרוח מהמפרשים. "אתה לא חושב שאתה קופץ מעל הפופיק . . . . ?" זרקה אמא בלי ממש להקשיב.

ביקשתי מאלון לעצור במשפט הזה ולנסות לשחזר את הטון הרגשי הזכור לו מפעם.

המילה הראשונה שעלתה היתה "תזהר !" מלווה באצבע מתנופפת בתנועת איום.

איזו רגשות נוספים אתה זוכר ? שאלתי 

"תחושה כללית של חשש וחרדה, הרגשה שאנחנו, לעולם לא נוכל ממש לשגשג . . . "

המשכתי להקשיב בשקט

"אני נזכר כיצד הייתי נעלם. מתכנס אל תוך עצמי. נותן לדברים שלה לחלוף ולא מגיב".

המתנתי. הרגשתי כיצד עמדת ההתבוננות בילד המפוחד שיחד יצרנו, החזירה את גלגלי הזמן.

אז איך היה הילד מתמודד ? שאלתי

"שעות ארוכות עם עצמי. מסתגר במשחקי דמיון . . . אמנם הייתי תלמיד טוב, אבל לא ברור איך תפקדתי מבחינה חברתית. גם שם כנראה, נמצא – לא נמצא"

ואחרי שקט ארוך הוא המשיך : "את הפסימיות של אמא איש לא היה יכול לפוגג, גם אבא, שהוכיח במסירותו למקום העבודה שיש על מי לסמוך, לא ממש שכנע את אמא להפסיק לדאוג".

המשכנו יחד, להקשיב כיצד אלון הבוגר מתבונן ומבחין בחוויות הרגשיות ובדרכי התפקוד השונות של הילד. 

"תמיד הרגשתי משהו מהמצוקה שלה, לפעמים הייתי כולי חשש וזהירות, לפעמים עוזב את הפחד למחוזות סוערים של משחקי הדמיון. שגם הם, כשאני חושב על זה, היו מרחב בטוח שלא ממש לימד אותי להעז . . . "

נכון הוא שכבר עברו הרבה שנים, ואלון כבר הוכיח לעצמו את כישרונותיו ויכולותיו, ומבחינה מסוימת אפשר לומר, שכבר למד "לקפוץ מעל לפופיק". אבל לאמונת החשש הקדומה עדיין היתה השפעה.

האמירה של אמא אמנם מנעה ממנו הפעם הזדמנות עסקית, אבל היא היתה איתות חשוב, שנעשה בו שימוש לעבודת עומק.

אפשר לומר, אפרופו חוק גבול המאמץ, שהיה זה חלק אינטואיטיבי של אלון שבחר לעבוד בנקודת הקושי, לא לנסות להתגבר עליה בכוח אלא להישאר ולהתבונן בה, להכיר אותה לעומק. 

נשארנו שם עוד זמן, נותנים לצבעים רגשיים ישנים נוספים לעלות אל מסך המודעות.

יכולתי לראות ולחוש כיצד ההתבוננות מחוללת בו זמנית שני תהליכי למידה. 

התהליך האחד הוא של הבחנה. אלון לומד להבחין בחרדה של אמא ובהשפעות השונות שיצרה בו. בכך שהיה בו כילד גם חלק מפוחד וגם חלק מתנתק שמגן על עצמו, גם אם זה באופן חלקי.

תהליך הלמידה האחר הוא פיתוח היכולת להיפרד. אלון נפרד יותר ויותר מהחלקים החוששים שדבקו בו, מדפוסי ההישרדות שפיתח. נפרד מהאמונה הישנה, שלא משנה מה מונח על הכף, קודם כל צריך להיזהר. להיזהר כי צרה תופיע. להיזהר כי הנפילה תכאב. להיזהר ! להיפרד מהחלק המבוהל של הילד, כמו גם מהילד שבורח לדמיון הבטוח. 

זאת פרידה שפותחת אפשרות להיווצרות מקום רגשי חדש, ובו חופש לבחור ולנסח ערכים ואמונות רלוונטיים להיום. מכאן יוכל אלון למצוא דרך לחולל את השינוי המיוחל.

מהתבוננות בתהליכים רבים אני יכול לומר, ששילוב שני התהליכים – של הבחנה יותר ויותר מדויקת ושל פרידה מחלקים נושנים – הוא זה שמאפשר לאדם לפעול בדרך בוטחת יותר. ממקום שסומך, במלוא מובן המילה, על כישורים אישיים ייחודיים.

אין קיצורי דרך ואין מקריות, קשיים הן הזדמנויות הצמיחה שלנו.

בשלות לחולל שינוי באה עם המוכנות לקבל את הקושי והחולשה מתוך עמדה פנימית חדשה. עמדת בוגר, שיש בה כלים להרפות מהשיפוטיות והנשיפה הלוחצת בעורף. עמדה שיש בה אהבה עצמית בריאה ומפרגנת המאפשרת לנו לסלוח לעצמנו שלא היה לנו אז די כוח להיות אחרים. 

גם אם אז לא הינו חזקים וברורים בעולם, המחר לפנינו.

מי ייתן וכל יום יזמן לך הזדמנויות שינוי וצמיחה.