פותחים במה/מסך – ה- Via Dolorosa של המחזאים

מחזה ייכנס (אם בכלל) לרפרטואר בית ליסין באחת  מ-2 דרכים:

•  היישר לרפרטואר (בד"כ למחזאי עם הקשרים המתאימים, ראו מאמרים אחרים שלי בנושא)

• דרך המסלול המתיש והמפרך של פסטיבל פותחים במה/מסך.

  מחזאי ש"התמזל מזלו", ייכנס לפסטיבל באחד מ-2 הפורמטים הבאים:

• פותחים מסך – קריאה מבוימת של המחזה ע"י שחקנים.

• פותחים במה – הפקה בימתית מלאה של המחזה.

יש מחזות שיעברו מ-"פותחים מסך" ל-"פותחים במה" (כמו דולפינים), מסלול שיערך לפחות שנתיים, בהם המחזאי עובד בעצם ללא אגורה שחוקה אחת.

אם "התמזל" מזלך לזכות באחת ממלגות הפיתוח (שסכומם הוא ממש לעג לרש לאור העובדה שהמחזאי עבד חודשים, אם לא שנים, ללא תשלום) יעברו עוד כמה חודשים של דרמטורגיה, ליווי של הצוות האומנותי וכד' עד שתזכה לראות תשלום על עמלך, אם בכלל.

סדנאות הכתיבה והליווי לקראת הפסטיבל, כנראה שאינם מספיקים. 
אחרת, איך יצדיק מר מילשטיין את האחוזים שהוא יגבה מהמחזאי שמחזהו יועלה בסופו של דבר עלי במות?

מסתבר, כמו שכתבתי במאמרים אחרים בנושא, שגם להתקבל לפסטיבל, צריך כנראה להיות בעל הקשרים המתאימים:

• קרוב משפחה של…, עיתונאי/רכילאי, במאי/מחזאי מוכר כבר, תסריטאי, דוברת תיאטרון לשעבר, מורה ב-"יובל המון" וכד'.

• בוגר/תלמיד ב-"יובל המון".

לצורך העניין אציין כי אין לי שום דבר אישי נגד תלמידי/בוגריי "יובל המון".
נהפוך הוא – אני מרגיש כלפיהם אמפטיה על המסע המפרך שהם עוברים, בלי להיות באמת מודעים לכך.
הם משלמים ממיטב כספם ללמוד כתיבת מחזות. (האם מישהו טרח גם לספר להם איזו מסכת עינויים הם עוד עתידים לעבור בדרך לרפרטואר הנחשק?)
לאחר החודשים הרבים בהם שילמו לבית הספר ובעצם היו שותפים למשכורתו של המנהל הפדגוגי שלהם, מר מילשטיין, מחזה שלהם נכנס לפסטיבל.
והנה, הם צריכים שוב לעבור סדנאות כתיבה. והם יעבדו חודשים נוספים על מנת שבסופו של דבר יעלה המחזה בפסטיבל, יכניס כספים נוספים לבית ליסין (אך לא להם).
אם יתמזל מזלם והמחזה ייכנס לרפרטואר, הם ייווכחו לדעת, שהכספים שמממנו את משכורתו של מר מילשטיין ב"יובל המון" אינם מספיקים. הם כנראה יצטרכו לשלם לעולמי עד אחוז מסוים למר מילשטיין עבור המחזה שהוא עבד אתם עליו. כנ"ל כנראה גם לבמאי שביים המחזה.
אמרה לי פעם בוגרת יובל המון, שמחזה שלה נכנס לפסטיבל ואף לרפרטואר:
"אתה צריך להגיד תודה שבכלל רוצים את המחזה שלך".
מר מילשטיין – שטיפת המוח שלך, עובדת מצויין. על תלמידיך אולי, לא עלי.

כל אומן יוצר מכיר את התהליך הקשה נפשית ופיזית עד שיצירתו רואה אור ויוצאת לאוויר העולם. 
ישבת יומם ולילה, במשך כמה חודשים טובים, אם לא שנים, וכתבת מחזה.
הקזת דם ונפש ביצירה. אם חשבת שבזה הסתיים התהליך הקשה – נכונה לך אכזבה.
עתה, תעבור מסכת ייסורים קשה עוד יותר מול התיאטרונים.
אתה שולח מחזה, מחכה לפחות כמה חודשים לתשובה.
ואם עכשיו חשבת שגרוע מזה לא יכול להיות, נכונה לך אכזבה קשה עוד יותר, מסלול הייסורים הקשה מכולם.

 הכל מתחיל במייל/הודעה שתקבל מדרמטורג בית ליסין, מר אבישי מילשטיין.
הודעה בזו הלשון:

נושא: הגדר הטובה בבית ליסין

ישראל שלום,  קראתי בעיון את המחזה "הגדר הטובה" פרי עטך ויש  לי עניין בו.
 אשמח אם נוכל להפגש.  
בברכה,  אבישי מילשטיין 
מנהל אמנותי "פותחים במה" תיאטרון בית-ליסין

בחוסר ניסיונך ובשל רצונך העז להיכנס לתיאטרונים, תראה רק את הכותרת : הגדר הטובה בבית ליסין.
אל המשפט המסיים לא ממש התייחסתי (עד אז בכלל לא הייתי מודע לפסטיבל פותחים במה).
משקראת מייל זה, מתחילה הנפש שלך לעבוד שעות נוספות – בנוסף להכרה שאתה כל כך רוצה בה, הנה סוף סוף יבוא גם שכר לעמלך.

קברניטי בית ליסין יודעים היטב כי מרגע קבלת מייל/הודעה  בנוסח זה, הם אוחזים היטב היטב בנפשך.

מכאן, מתחיל משחק מטורף שעורך לעיתים 3 שנים ואף 5 – מסלול ה- Via Dolorosa שלך.

במשחק זה, עובר המחזאי טלטלה אישית, נפשית, חברתית, כלכלית, אומנותית.
ציפורניהם האימתניות של קברניטי התיאטרון תקועים כל כך עמוק, עד כי יעברו על האומן ימים ללא אוכל, שינה ואף כתיבה. חייו יהפכו למיזנסצנה עגומה מסרט אימים: שרק לא ייפול המחזה, שיישארו עם ה-כן, שיישארו עם ה-כן. עד כדי כך, שאדם שוכח לחלוטין כי הוא מנוצל עד תום והוא הופך שבר כלי של ממש.

והמשחק ממשיך ומטלטל נפשך ונשמתך.

מר אבישי מילשטיין מפתח מולך, לכאורה, יחסי אמפטיה-אפטיה.

המשחק מלווה בעמימות שלמה – "אני מעוניין בו" לא אומר בעצם כלום.
הם דואגים להשאיר את כל הפרטים לוטים בערפל, לכאורה לא מחייבים.

המשחק מלווה ב: לך ובוא, אולי, נראה, עשרות דחיות, הבטחות, תיקונים, עוד תיקונים, עוד פגישות שנדחות במשך חודשים (הרי הדרמטורג הוא איש עסוק עד מאוד: דרמטורג פה, במאי כאן, מנהל פדגוגי שם, מתרגם אי שם).

בינתיים אתה בטוח שהמחזה שלך נכנס לרפרטוארי, כך הובטח לך.
אתה יודע שעברת איזושהי ועדה, אחרת הדרמטורג של התיאטרון לא היה עובד איתך בתיאטרון.

וכך, לאחר חודשים ארוכים, בהם עבדת מול הדרמטורג, נשלף לפתע הקלף המנצח: פותחים במה/מסך. 
חודשים רבים עבדת, דנת, רצת, התחייבת לא לשלוח המחזה לתיאטרונים אחרים, התנהגת כמובן למופת, סרת למרותם של ה"אלים הכל יכולים" (קרי ציפי פינס, אבישי מילשטיין).
אוי ואבוי אם תעז להראות איזושהי טרוניה, טונציות גבוהות מידי, אינטונציות.

בסופו של דבר, אתה מקבל, במקרה הטוב, סיכוי להקראת המחזה, בחלק הנחות יותר של הפסטיבל, כלומר – פותחים מסך.

עד עתה לא הרווחת אגורה שחוקה אחת. נהפוך הוא – הוצאת על : הדפסות, נסיעות, טלפונים, פרנסה אחרת שנפגעה ועוד.

 לא העזתי להתנגד.  מניסיון קודם, אם תעז  – נסתם הגולל על המחזה.

קיבלת הודעה שהמחזה ייכנס לפסטיבל למרות שהובטח לך רפרטוארי – חצוצרות, תופים ומחולות. הילולת הבבא סאלי ורבי נחמן מברסלב גם יחד.
אתם מוכן לשכוח שעד כה עבדת חודשים, אם לא שנים וטרם ראית אגורה שחוקה אחת ועדיין אין לך חוזה, אף לא התחייבות בכתב.

ציפורניהם של הקברניטים תקועים עמוק עמוק בתוכך , אוחזות בך, במשפחתך, ביצירתך.

והנה, אחרי עוד פגישות, תיקונים, דחיות אינספור, אתה לומד שבעצם ההתחייבות של מר מילשטיין שווה ל…. 
כי ברגע האחרון נשלפת מאי שם ועדה רפורטארית עלומת שם וחברים והיא היא המחליטה. 
מסתבר שיש  עוד משוכה לעבור.
אם לפחות היו מיידעים אותך, מסבירים לך ששום דבר לא סגור, שייתכן שתעבוד חודשים ולבסוף לא ייכנס המחזה. ניחא.
לצערי, גם אם הייתי יודע שכך עלול לקרות, הייתי ממשיך. כי אני יודע שזה הסכוי היחיד שיש למחזה שלי להיכנס, לא חשוב כמה יהיה טוב. הם יודעים זאת היטב ומנצלים זאת עד תום.

לבסוף מגיע היום. הועדה הרפרטוארית שצצה לה משום מקום, מחליטה אם המחזה שלך ייכנס לפסטיבל ואם כן – באיזה פורמט.

אני הגעתי עד שלב זה. זה כלל לא שינה למי מהם בועדה,  שהדרמטורג והמנהל האומנותי פנה אלי ורצה במחזה. זה כלל לא שינה מה הדרמטורג חושב על המחזות שכתבתי, על מקצועיותי, על כשרוני.
עד היום, אף לא אחד מהתיאטרון טרח להודיע לי בכתב שמחזותיי לא יועלו.
את ההודעה קיבלתי בשיחת טלפון שאני יזמתי.

אבל, לצורך העניין, נניח שהמחזה שלך התקבל. הוא עשוי כאמור להתקבל לאחד מ-2 המסלולים:

•  פותחים מסך

•  פותחים במה

 אף אחד מהמסלולים לא מבטיח לך כי המחזה יועלה בסופו של דבר לרפרטואר התיאטרון.

בית ליסין וקברניטיו ירוויחו על גבך ואתה עדיין לא תראה אגורה שחוקה ואף לא התחייבות בכתב או חלילה חוזה.

מסלול האימים שעברת עד כה, ממשיך.
חודשים תעבוד עם הדרמטורג על המחזה וכן עם הבמאי ושאר הצוות האומנותי. עדיין ללא אגורה.
 
הנה הגיע היום והשם שלך מוטבע סוף סוף על איזו תוכנייה מפוקפקת שעיקרה להלל ולשבח את האלים הכל יכולים (בית ליסין, ציפי פינס ומר מילשטיין).

גם לאחר שהמחזה יעלה על בימות הפסטיבל, אתה עלול למצוא עצמך במסלול חדש: מ"פותחים מסך" ל"פותחים במה" שנה אחרי כן.
ושוב תעבוד חודשים, ללא אגורה, ללא התחיבות, ללא חוזה.
שוב תחליט ועדה רפרטוארית אם המחזה שעלה קודם ב"פותחים מסך" יעלה השנה ב"פותחים במה".
ועדיין אין כסף, אין התחיבות, אין חוזה.
בית ליסין יקבל עוד תמיכה מהתורמים, ימכור עוד כרטיסים, אבל אתה לא תהנה מזה.

ואם התמזל מזלך והמחזה שלך יתקבל לרפרטואר תיווכח שהניצול עדיין לא תם. 
תצטרך כנראה להשתתף בתמלוגים שלך עם הדרמטורג, עם הבמאי ומי יודע עם מי עוד.
הם הרי במשך כל החודשים הרבים קיבלו שכר על עבודתם…

קוראים נכבדים.
כל מאמרי עד כה, על הממסד התיאטרוני, נכתבו מתוך ניסיון אישי, ידע ונבירה לא ממש מעמיקה באינטרנט.
שערו בנפשיכם מה קורה מתחת לפני השטח. אילו עוולות, איזה סאוב עוד קיים באמת.

זכרו תמיד – פעלו תמיד כחוק.
אל תשכחו – כסף יש בתיאטרונים, תמיד היה, תמיד יהיה.

תיאטרון הפסיפס, תיאטרון ישראלי חדש

http://hapsifas.co.il/