תולדות הטלויזיה בישראל

הגעת הטלויזיה לישראל התעכבה עקב מדיניותו של בן גוריון בתקופת שלטונו אשר טען כי הטלויזיה תשחית את בני הנוער. השפעתו הייתה כ"כ גדולה עד כי הטלויזיה לישראל הגיעה לאחר שבמדינות המערב הייתה הטלויזיה רווחת במשך של כעשור שנים ויותר. בשנת 1968, כאשר אפילו במזרח התיכון היו כבר שידורי צבע – בישראל החלו השידורים בשחור לבן.

בתחילה פעלה הטלויזיה החינוכית שהייתה מיועדת לתלמידי בתי הספר, בין היתר עם המורה המיתולוגית לטבע יוהנה פרנר.

בראשית דרכה, שידרה הטלויזיה הכללית פעמיים בשבוע במשך שעתיים משמונה בערב ועד עשר בלילה. לאחר מכן היו שידורים במשך שלושה ימים בשבוע שגדלו לאחר מכן לחמישה ימים בשבוע. ניסיון לשדר בשישי – שבת סוכל על ידי המפלגות הדתיות בקואליציה, וגולדה מאיר שחששה לגורל הקואליציה שלה נכנעה להן. בסופו של דבר, החלו שידורי השבת אחרי עתירה שהגיש עורך הדין יהודה רסלר לבג"ץ אשר קבעה כי אין למנוע שידורי טלויזיה בשבת והדתיים קיבלו בכניעה פסיקה זו.

השידור הראשון היה מצעד צבאי ביום העצמאות ה20 של ישראל. השידור השני היה קונצרט של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה. אלה היו שידורים חד פעמיים, אבל זרם קניית מקלטי טלויזיה הלך וגדל. עבור הציבור הישראלי, השידורים היו בבחינת פלא שמיני, וההתמכרות מצפייה מול המסך הייתה גדולה. הכוכב הגדול היה חיים יבין, אשר שידר את מהדורות החדשות אשר קיבלו את השם "מבט". ההופעה החיצונית של יבין הייתה מושלמת, כי המסך פשוט אהב אותו והוא הפך להיות האיש הכי פופולרי במדינה. גם שידורי הספורט החלו כששם כבש את מקומו השדר דן שילון. בימי שישי כיכב הרב שמואל אבידור הכהן וזה היה עניין בעייתי במיוחד כשלא דרש שיופיע הכיתוב "צולם בימי חול", כפי שהיה נהוג כאשר איש דתי היה מופיע בתוכנית שמשודרת בשבת.

השידורים של הטלויזיה הישראלית היו תחת הכותרת הערוץ הניסיוני, כדי לכסות פישולים אשר היו מנת חלקם של השידורים בתחילה.

אט אט הוגדל זמן השידור והטלויזיה עברה לשדר עד חצות ליל, שידורים שהסתיימו "בפסוקו של יום". גם הפוליטיקה הישראלית עברה שינוי תדמיתי, במיוחד בתקופת הבחירות כששידורי התעמולה של המפלגות ריתקו את הצופים למסך.

בשנות ה90 נוסף ערוץ ניסיוני חדש בשם ערוץ 2 (עדיין לא המסחרי), ואז כבר רווח ערוץ נוסף ומדורת השבט עברה פיצול מסוים, אם כי רוב הצופים צפו בערוץ הראשון, שכן שידורי ערוץ 2 הניסיוני, לא היו איכותיים במיוחד.

באמצע שנות ה90, עברה טלויזיה בארץ מהפכה קריטית כאשר מקלטי הטלויזיה חוברו לכבלים. אז בבת אחת נוצרו ערוצים רבים אשר היו בני צפייה בשפות שונות, כשהאוכלוסייה יכלה לצפות בתכנים בשפת אימם. גם איכות השידורים השתנו לטובה בשיטת הכבלים, לעומת האנטנות שמשלו בכיפה קודם לכן. זמן מה אחרי כן נפתח ערוץ 2 המסחרי שהיה מבוסס על פרסומות, לעומת תשדירי השירות המשמימים של הערוץ הראשון. יש רק לציין כי קודם הייתה מהפכה רבתי במובן של מעבר לשידורי צבע.

השידורים בישראל בהתחלה היו ממש לא איכותיים, כשאנשים צופים באנטנה פנימית שהייתה קבועה על המקלט ויצרה אפקט של תמונה כפולה ומשולשת על המסך. גם האנטנה על הגג לא שיפרה במידה רבה את הקליטה, במיוחד כשציפור הייתה מתיישבת על האנטנה ולפעמים גם מחרבנת עליה, מה שיצר אפקט של יער של אנטנות בגגות העיר.

המהפכה הצבעונית קשורה גם למהפך הפוליטי ב77. בבחירות של 81 חשש הליכוד שזכה כעבור 30 שנות אופוזיציה בשלטון כי הוא הולך לאבד אותו. מי שהציל את הליכוד מהליכה חזרה לאופוזיציה היה השר יורם ארידור, אשר כשר התקשורת ביטל את המחיקון, טכנולוגיה שמחקה את הצבע לכאלה שהיה להם מקלט צבעוני. ההחלטה המטופשת על המחיקון הייתה אדמיניסטרטיבית בעיקרה, והתפיסה שעמדה מאחוריה הייתה שזה לא הוגן שאנשים שיכלו לרכוש מקלט צבעוני, שעלה פי שישה ממקלט שחור לבן יגרמו לתסכול לעשירונים הנמוכים שימשיכו לצפות בשחור לבן (ראה פרק נפרד על האנטי מחיקות).

אחרי שביטל את ביטול שידורי הצבע, בהיותו שר תקשורת הגיע יורם ארידור זמן קצר לאחר מכן לתפקיד שר האוצר שבועות לפני בחירות 81. במסגרת מה שנקרא מדיניות בחירות הוא ביטל את המס על מקלטי הטלויזיה הצבעונית כך שגם אזרחים מהשורה יכלו לקנות אותם במחירים ששווים לכל נפש. יש כאלה שאומרים שמדיניות בחירות זו אכן הצילה את הליכוד ששרד בשלטון.

אם עושים השוואה בין הטלויזיה הישראלית בתחילתה לבין מה שהצופים יכולים לקבל היום, הרי שזה לא רק מהפכה אלא סופר מהפכה. היום המנויים של הכבלים יכולים לצפות בכ200 ערוצים, מהם ערוצים ספציפיים ביותר כמו ערוצי ספורט, מוזיקה, היסטוריה, מדע ומה לא. הטלויזיה הפכה להיות מדיום ששולט על חיינו ובעל השפעה יותר מכל גורם אחר על האזרח. גם הפוליטיקאים אשר עוברים מסך כמו נתניהו יודעים לנצל עובדה זו ואכן נתניהו שאין לו הרבה מה למכור רק להופעתו הטלויזיונית, שרד בשלטון 15 שנה ועוד ידו נטויה.

הוסף תגובה