בחיפוש אחר איזון חדש בין עבודה למשפחה

המאמר מציג דרך חדשה ליצור איזון אישי נכון יותר בין משאבים המושקעים בעבודה לאלה המופנים למשפחה. בהירות אישית חדשה תאפשר לנו לחולל שינוי וסדר עדיפויות חדש. כך נשמור שעבודתנו לא תפגע בצרכינו האישיים והמשפחתיים.

התמצית – הכרת רבדים רגשיים המנהלים את דפוסי ההתנהגות שלנו תאפשר לנו ליצור דיאלוג פנימי וזוגי חדש.

 זמן הביוץ נפל בדיוק כאשר בן זוגי היה צריך לתת שתי משמרות רצופות בעבודה.

הגננת שלחה את תוכנית ימי ההולדת החודשית ובה הודיעה שמסיבת יום – ההולדת של רועי תתקיים באותו יום שישי בו נערכת סדנת המנהיגות שלי. מפגש רביעי של תהליך מאד יקר לי, מה אני עושה ?

התיישבנו לאכול ארוחת ערב משפחתית, סוף כל סוף כולנו יחד, ואז הטלפון מצלצל – המנכ"ל. זה זמן שהוא אוהב לתפוס אותי לשיחות ארוכות.

ארגון דורש אנשים שמחויבים לו. לקוחות דורשים זמינות מלאה. והזמן, בלי שנרגיש, חולף. הילדים צריכים אותנו עכשיו ! בן / בת הזוג שלנו צריכים אותנו עכשיו. אנחנו רוצים אותו / ה עכשיו. שלא לומר שאנחנו צריכים, כל אחד לעצמו, זמן עכשיו !

כל אחד יכול להתפשר, הילדים "יסתדרו", החודש הזה נחכה, נדחה את . . בשנה, אבל בכל זאת ! היכן עובר הגבול ? מתי נאמר "לא" לעבודה ו"כן" לעצמנו, "כן" למשפחה !

מה עושים במצבים שעבודה מתנגשת בצרכים אישיים, מאיימת ונוגסת בזמן היקר של הזוגיות, והמשפחה ?

מה עושים ?

לפעמים בא לצעוק ללב השמיים, אולי מישהו מלמעלה יסדר מחדש את הלו"ז.

לפעמים הכעס והזעם כל כך גדולים שלא משנה מה תעשה, זה מראש נדון לכישלון. אתה באמת רוצה להיות בשני המקומות בעת ובעונה אחת ואי אפשר.

הקונפליקט יכול לעורר מאבק פנימי קשה.

לפעמים צרכי העבודה עלולים למנוע מאיתנו להיות ברגעים שלא יחזרו – לידה למשל. אישה יכולה להימצא בבית החולים עומדת ללדת ובעלה כרגע רחוק, נמצא בנסיעה ולא יכול להגיע.

יש מצבים בהם סידור טכני יפתור את העניין, רבים מחלקים את מטלות הבית כמו סידור עבודה, מתפקדים, אך חשים שהם מחסירים. מה בדיוק לא ידעו, אך יש שם תחושת החמצה.

סוד האיזון מצוי בחוויה הפנימית, וזאת לפעמים נשארת סתומה.

אני זוכר תמונה בגן שעשועים. שעת אחה"צ, קיץ, אבא מלווה ילד בן 4 שמתמודד עם טיפוס בסולם חבלים. קשה היה לו לילד והוא דרש עזרה צמודה וקשובה. האב הצעיר היה שם איתו, תומך ומעודד . . . עד שהסלולארי צלצל.

יד אוטומטית נשלחה במהירות אל המכשיר, תשומת הלב נשמטה. כלום לא קרה לילד, הוא המשיך לאחוז אבל ראיתי את הבעת פניו.

אולי "עזבת אותי . . . " שיש בו עלבון מהול בפחד. אולי כעס שמפחד לצאת . . . , אולי "עוד פעם אבא בעבודה . . . "

אני לא יכול לומר בוודאות מה הרגיש הילד, אבל היה לי ברור שהאב התקשה באותו רגע להיות עם הבן כל כולו.

למי הוא היה מחויב באותו אחה"צ ? הוא אמנם עזב את העבודה מוקדם, אבל העבודה רדפה אחריו.

אז איך מציבים גבולות ?

האם אפשר לקבוע מדיניות ברורה ומתוכה להתנהל, או שהכל תמיד צריך להיות פתוח למשא ומתן ?

איך נוכל להבחין בין מה חשוב ומשמעותי לבין מה דחוף ?

של מי האחריות על האיזון בחיי המשפחה ?

מישהו צריך לקרוס לפני שנעשה צעד ?

האם יש מקום לשנות את המודל עליו גדלנו או שכך נמשיך לנהוג ?

שאלות גדולות, וברוח התקופה אולי התשובות יגיעו ממומחה לאיזון עבודה – משפחה . . .

יהיה מי שיגיד שזה הכל עניין של אסרטיביות.

לי נראה שזאת אבחנה צרה מדי, מצטמצמת.

זה מתחיל הרבה קודם.

זאת היכולת לדעת בבהירות מה נכון לך, שקודמת לה הבהירות מי אתה. מי את.

מי אתה כאיש מקצוע ?

מי אתה כאבא, מי את כאימא.

כיצד מתפקדת הזוגיות ביומיום ? האם היא מקבלת הכרה רק בימים מיוחדים ?

האם יש לך זכות לקבוע את שעות הפעילות שלך או שאתה מקדיש את כל כולך, תמיד ובעיניים עצומות לעבודה, כשכיר או כעצמאי, כמנהל או כזוטר.

האם וכיצד אתה מביא לידי ביטוי את מלוא מי שאתה לתועלת כל בני המשפחה שלך ?

האם להיות הורה נוכח זוהי פריוולגיה של מותרות ?

חזרה להתלבטות – כאשר אנו נדרשים להתמודד עם קונפליקטים בין עבודה ל "שאר החיים", נקרא לזה, מפתח חשוב לפיתרון נמצא בהתייחסות לשאלות מתוך עמדה של תהליך צמיחה.

כאשר נוכל להתייחס לכל הזדמנות כמאפשרת לנו להכיר רבדים עמוקים יותר של עצמנו, נוכל לעשות שימוש בקונפליקטים המצויים בכל אירוע ואירוע כהזדמנויות צמיחה.

לוותר על הסדנה וללכת ליום הולדת בגן או להפעיל לחצים להזזת אחת מהפעילויות ?

לא זאת השאלה.

לכל בעיה תמיד תמצא דרך הסתכלות אופרטיבית. כוונתי כאן להצביע את ההזדמנות והאפשרות לנצל את החיכוך בין עבודה למשפחה להתבוננות עמוקה יותר.

האם אתה אבא שרוצה להיות ליד הילד שלך ברגע ההתרגשות הגדול שבו כולם מריעים לו, שהוא הכוכב !

אולי קשה לך בעצמך להיות הכוכב, אז איך שהוא תמצא את עצמך נמנע והולך לסדנה.

אולי הודות לנחישות שלך להיות בשני המקומות תצליח לשכנע את חברי הקבוצה לדחות את המפגש בשבוע.

בסופו של דבר, התוצאה תנבע מהשקט והבהירות הפנימיים שלך.

בהירות פנימית מתפתחת מעצירה ועיסוק בשאלות הללו.

עבודת עומק שכזאת לא יכולה להיעשות בקצב עסקי. היא לא עוד שאלה תפקודית, היא דורשת הכרה בקצב פנימי שונה, הנחוץ כדי לקיימה.

הכרה בצורך לערוך כיוונן קצב וחיפוש אחר התשובה הנכונה לך היא כשלעצמה צעד ענק קדימה.

לפני שבועיים, באחת הסדנאות, פרשה אחת המשתתפות, מנהלת תפעול בעיסוקה, חוויית נסיעה חזרה מהעבודה ביום שבו תורה לאסוף את הילדה מהגן.

למדתי כבר, שביום שאני אוספת את הילדה אני צריכה להתכונן. כדי לא לעזוב בחיפזון אני מתחילה להסתכל על שעון כבר בשעה 14.00 , כך שלא אשאיר זנבות.

כך היה גם הפעם. התחלתי לאסוף את עצמי, ארגנתי את כל המשימות וזזתי ב-15.30 בשקט מלא.

אבל ברגע שנכנסתי למכונית התחיל הלחץ, נזכרתי בכל הנושאים שהחלטתי לטפל בהם מחר. ואז, ממש בלי שרציתי, וכנגד כל התוכניות, התחלתי תוך כדי נסיעה לעשות טלפונים, לסגור קצוות.

הגעתי לגן מותשת, חסרת סבלנות. זה היום שלי להיות עם הילדה בשקט, ללכת לספרייה, או לגן שעשועים, או לכל רעיון שיעלה לה.

אבל במקום להיות פנויה עבורה מצאתי את עצמי קצרת רוח. מרגישה אשמה. כועסת על עצמי. הייתי מותשת, רק רציתי לסגור את היום.

השקט שהשתרר סביב היה שקט של מועקה, הרגשה כבדה של אין מוצא.

את זוכרת את הרגע שנכנסת לאוטו ? שאלתי, היה שם רגע של שקט, נכון ?

ממש.

ופתאום משהו התחולל…

כן.

ראיתי אותה מריצה את הסרט מההתחלה, חשתי אותה מפשפשת, מנסה לדלות תמונות שלא עוברות בקלות למצב זמין.

את יכולה לנסות ולהטות אוזן, לבדוק איזה קול פנימי עלה ?

למה בדיוק כוונתך קול פנימי ? זאת אני

שיחה חדשה עלתה בך, שום דבר במציאות החיצונית לא היה שם כדי להתניע אותה, זה חייב היה לנבוע מבפנים.

נכון . . . הבנתי . . . היא מלמלה בשקט, והמשיכה : אפשר לקרוא לו הקול הקפדן שלי, היא המשיכה. הוא תמיד עושה עוד סיבוב ועוד אחד. מבקש לוודא שהכל תחת שליטה, שהכל כמו שצריך להיות.

הקול הזה מופיע המון, הוא למעשה הקול שמבטיח אותי.

בעזרתו אני תמיד עורכת תוכניות מדוקדקות, קושרת את כל קצוות, מריצה בראש את כל התרחישים האפשריים ומגיעה מנצחת לקו הסיום. לא הייתי צריכה ללכת לאוניברסיטה ללמוד לוגיסטיקה, זה היה טבוע בתוכי מאז ומעולם.

מה עוד את יכולה לומר על הקול הזה ?

הוא לפעמים מתיש אותי . . .

הוא מופיע בלי שאני מזמינה אותו . . .

הוא כל הזמן נותן לי תחושה שמשהו לא בסדר או יכול להיות לא בסדר, וגורם לי הרבה פעמים לפעול רק כדי להשקיט אותו.

אפשר לומר, ביקשתי לקחת עוד צעד אחד קדימה, שהוא אף פעם לא עוזב את המשרד ? שהוא זה שגורם לך לעבוד גם אחרי שסגרת הכל ?

כן, אני חושבת שהוא זה שלא נותן לי להבחין בין עבודה למנוחה. כל הזמן שולח אותי לעבוד. לא רק זה, הוא גורם לי כל הזמן לנקיפות מצפון. לא משנה כמה טוב תכננתי, לא משנה כמה בדקתי שכולם ביצעו, תמיד יש לו רעיונות חדשים וזוויות נוספות שיאלצו אותי לרוץ כאילו יש עכשיו מלחמה. כן, מבחינתי כל הזמן יש איום.

קשה לתאר את העצב ותחושת העייפות שעמדו באוויר.

משהו בתהליך השיחה עזר לה להרגיש באופן חד וברור את התחושה שנמצאת שם כל הזמן, אך מעולם לא זכתה בהכרה מלאה.

התחושה הזאת מעולם לא התבהרה כי עדיין לא התפתחה בתוכה עמדת התבוננות אמיצה דיה.

זוהי עמדת התבוננות, שרק מתוכה היא מסוגלת לזהות ולהבחין במניעים עמוקים יותר מתוכם היא פועלת.

עכשיו, הודות למוכנות להתמודד ולהכיר, הודות לאומץ שהתפתח להתייצב ולהכיר את הקול הפנימי חסר השקט, הודות לבשלות לשתף, נוצרה עמדה חדשה.

עמדה פנימית בוגרת יותר שמוכנה ללמוד כלים חדשים, עמדה שרואה קדימה ומחליטה לחיות באומץ. עמדה שמבינה שאין "נכון" ו – "לא נכון" חיצוניים, מה שבאמת יש לה זה רצון לחיות את חייה בדרך שמבטיחה בהירות ושיחה כנה.

התפתח בתוכה קול חדש, רצון לבחון את עצמה ולהכיר בדינמיקה הפנימית.

היתה שם תחילתה של נשימה לרווחה.

שאלות גדולות וקשות, שיכולות להוביל לאיזון חדש, מכריחות אותנו לפעמים להגיע לצמתים חדשות.

אנו נדרשים להחליט כיצד ננהג, ובמי נתחשב.

מכאן אנו יכולים לראות האם אנו נוהגים להתמודד בדפוס קבוע של דחייה היכן שקל לנו לדחות, או שיש בנו עמוד שדרה ברור.

האם יש לנו קו ברור ואחיד, האם אנו מזהים את הדרך ומוכנים לשאת במחיר ?

האם אנו מוכנים להסתכן וללכת מתוך הקשבה ללב, מתוך חיפוש אחרי איזון חדש של צרכים ומטרות, או שאנו אוטמים את עצמנו למשאלת הלב, הולכים בתוך המוכר גם אם הוא אינו מתאים לנו יותר.

האם נצליח להתחדש או שנמשיך "לסחוב", בטוחים שכמו תמיד, כבר נצליח למצוא פתרון, שנמצא / נמציא את הקומבינה.

האם אנו מכירים במלוא מניעי הבחירות שלנו, וחיים איתם בשקט או שאנו מחליטים מתוך לחצי הרגע ומתייסרים לאחר מכן ברגשות אשמה ? מפצים וממשיכים כל הזמן להרגיע את חוסר השקט.

כיצד נפעל ברגע שהטלפון יצלצל ולא יהיה לנו זמן להרבות מחשבה ? האם בדפוס הרגיל, או בהקשבה חדשה פנימה, בהתחשבות בשאר יושבי השולחן ?

כל קונפליקט מעורבים היבטים רגשיים. האם אנו ערים להם ?

האם אנו מוכנים לשינוי של סדר עדיפויות שכבר התקבע ?

האם אנו מכירים בדפוסים אישיים המעכבים שינוי ?

האם אנו יודעים כיצד לשנות חשיבה מקובעת ונוחה ?

לפני שנוכל ליצור פתרונות של איזון חדש עלינו לפתח בתוכנו נקודת התייחסות חדשה.

מספר סמני – דרך שיכולים להיות לעזר :

דיאלוג עצמי חדש –

ליצירת מכוונות עצמית חדשה נדרשות ראשית דבר מיומנויות הקשבה חדשות. לא ניתן לחולל מציאות חדשה ללא בהירות פנימית משמעותית ועל כן נדרשת הקשבה לרבדים ולמרכיבים שכנראה היו חסומים עד היום. כמו כן הקשבה לקולות החוסמים שהצרו ומנעו חופש.

לפעמים, ללא התמודדות חדשה עם שאלות עמוקות כמו : הזכות למרחב אישי עצמאי, איכות הדיאלוג הזוגי אותו אני מבקש ושאלות נוספות, לא תיתכן תנועה קדימה. על כן יש צורך בהנעת תהליך למידה.

דיאלוג זוגי –

כדי להניע תהליך לקראת איזון חדש נדרשת שיחה משותפת בה מקשיב כל אחד ועוזר לבן /ת הזוג לנסח את המשאלות והמטרות שלו. זהו למעשה תהליך של התבוננות וחשיבה שלא יסתכם בשיחה אחת, מדובר בהבשלה איטית.

על פי רב השגרה היא כה אינטנסיבית שקשה "להשחיל סיכה", אך ברגע שמחליטים להקצות זמן לדיון חופשי על עתיד טוב יותר, נוצרת לגיטימציה לחשיבה משוחררת יותר.

למעשה, זוהי החלטה על הזכות לקיים חשיבה פרועה, סיעור מוחות שמוכן לשחוט פרות קדושות.

לפעמים, קל יותר להתחיל מתוך התבוננות והכרה בקשיים. לפעמים קל להעלות פנטזיה, להתחיל דווקא מהתמונה האידילית. ברגע שהשיחה מספיק פתוחה ויכולה להכיל הכל יעלו רעיונות חדשים ויתחילו לחלחל פנימה.

כך ניתן להתחיל לעזור למציאות חדשה לרקום חיים.

חשיבה על היקרים לך –

עצור באמצע היום, בשיא העבודה, וחשוב לרגע על שאר בני המשפחה – היכן הם, מה הם עושים, כיצד הם מרגישים, מה אתה מאחל להם עכשיו. שלח להם ברכה.

זמן של פעם –

הרחב את זמני הביחד המשפחתי בהם אין התוכן זורם מבחוץ פנימה – כמו צפייה בטלוויזיה, או טיול מודרך – אלא יש פעילות שנובעת מהביחד המשותף. כמו :

טיול ספונטאני בטווח הבית, לפני העבודה, אחרי הצהריים ואפילו בשעת ערב מאוחרת. טיול שאין לו מטרה או שהמטרה שלו תתגלה מתוכו.

זמן בערב לשיתוף בחוויות אישיות במהלך היום, בעבודה ובבית הספר. כן ! לספר לילדים על חוויות מהעבודה, לשתף, לספר, ללמד, ליצור פתיחות לשאלות.

מנוחת צהריים באמצע השבוע. די שפעם אחת תעשה זמן למנוחה כך שכל המשך היום יראה אחרת לגמרי, ותזכה במילוי מצברים חיוני.

להרבות בסיפורים על בני המשפחה – לקראת או אחרי אירוע, סביב פריט בבית שהיה שייך ל . . .

למידה משותפת –

כאשר הורה מוכן לוותר על עמדת היודע, בתוך הביחד המשותף הוא מעביר שדר חשוב של ביטחון בילד. למעשה הוא אומר לילד אני מראה לך שאני יודע ללמוד, אני מתנסה, אני לומד להתגבר על קשיים ומחסומים, אם יקרה ואכשל אדע כיצד להתמודד. למידה משותפת יוצרת מרחב חדש.

אפשר ללמוד ביחד לאפות, לבנות עפיפון, לקחת יחד שעורי מוזיקה. לקרוא יחד בכל תחום ונושא שמגלים בו עניין משותף : בעלי חיים, גיאוגרפיה, פילוסופיה . . .

ניהול זמן במשפחה –

במצבים רבים התנהלות משפחתית מקבלת החלטות מתוך סדר עדיפויות ושיקולי יעילות, כדאיות, תועלת וכו'. שיקולים אלה מזכירים חשיבה תפעולית / עסקית. חשיבה רק במושגי יעילות הינה חשיבה מכאניסטית. בני אדם אינם מכונות, ועל כן הגזמה בהיגיון תפקודי במושגי תפוקות ויעילות סופו להביא צרות.

לטובת יצירת איזון כדאי לשים לב לקבלת החלטות משפחתיות שינבעו, לפחות בחלק מהזמן, משיקולי חוויה וביחד. כך ניתן להכניס מרכיב המתייחס לצרכים רגשיים, שישפיע על האיזון.

בישול והכנת ארוחה – פעמים רבות ישנה תחושה שאוכל מוכן יוצר ניצול זמן יעיל יותר, וכך חוסכים חצי שעה, לעומת זאת, בישול ארוחה פשוטה, לא מיוחדת, גם אם הוא לוקח עוד זמן, יוצר קירבה בהרבה מישורים.

יציאה מהבית – פעמים רבות יציאה מהבית בהרכב משפחתי מלא מלווה בהרבה מתח, מתרכזים בהתארגנות ולא ברבדים הרגשיים. תשומת לב ואף יצירת זמן המתייחס לרבדים חווייתיים יחוללו מרחב נוכחות וקירבה חדש.

אכילה שקטה –

החלט בינך לבין עצמך שבארוחה המשפחתית הבאה תשים לב לקצב בו מתנהלת הארוחה. נסה לבחון האם אתה יכול להשפיע על יצירת האטה. תשומת לב לפעולת הנגיסה והבליעה גורמת לאכילה איטית. בנוסף לכך שהיא טובה יותר לעיכול, ותורמת לרגיעה כוללת, היא מחוללת סוג של ביחד משפחתי חדש. 

אני מקווה שתרמתי ולו לתזוזה קלה בדרך בה את/ה רואה את המטרות ארוכות הטווח שלך ושל המשפחה שלך. מתוך הצבת מטרות חדשות יתכן שתוכל/י לחולל צעד מעשי שיביא ברכה של קשר טוב יותר בין בני המשפחה. של מודעות לצרכים של כולם, של בריאות במלוא מובן המילה.

תודה על ההקשבה והאמון,

אמיר דרור