לא נפסיק לשאול

"איך נזכור את בורותנו, הדרושה לצמיחתנו, כאשר איננו חדלים להשתמש בידיעותינו" ת'ורו

אני אוהבת את הציטוט הזה יש בו חוכמה עם קריצה של ביקורת. המשפט אומר שאנחנו צריכים להתייחס אל עצמנו כבורים וכל הזמן לשאול שאלות כדי ללמוד, להתפתח, לצמוח. אך אנחנו עסוקים בלהראות שאנחנו יודעים, כי ידע מעיד על חוכמה, ניסיון, ואם אנחנו עסוקים בלהראות שאנחנו יודעים ואיננו שואלים שאלות אנו נותרים בורים.

אנו נוטים לחשוב שאנחנו יודעים הכול, שיש לנו תשובה לכל דבר, שיש לנו עצה לכל אדם. אנחנו חושבים שניסיון החיים שלנו  הכין אותנו לכל סיטואציה. כל אדם בכל גיל חושב שהוא יודע מה נכון נכון, וגם אם אנחנו לא יודעים לרוב לא נודה.

כשאנחנו ילדים קטנים אנחנו עוד שואלים שאלות: מה זה? למה? איך זה? ומנסים להבין הכול עד שההורה המותש עונה "ככה". עם הזמן אנחנו מפסיקים לשאול ומתחילים לחשוב שאנחנו כבר יודעים את מה שצריך לדעת.

כשאנחנו מתבגרים בגיל העשרה אנחנו כבר חושבים שאנחנו יודעים את הרוב, העולם נורא ברור. "זו האהבה של חיי", "אם הוא יגמור איתי אני אמות", "אם אני מפסיד במשחק לעולם לא תהיה לי קריירה ספורטיבית", אם אני נכשלת במבחן לא אתקבל לאוניברסיטה" וכו', אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכול, באופן מוחלט. ובעיקר בצבעים של שחור ולבן.

ואז אנחנו מתגייסים לצבא ושם לומדים שני דברים עיקרים: לא לשאול שאלות אלא לציית, ולהיות אחראי למעשייך.

יש כאן שילוב בלתי אפשרי, מצד אחד אין זמן לשאלות, בטח לא בקרב או אימון מורכב, יש לסמוך על הפיקוד שישמור על ערכינו ועל חיינו, מה שמאוד הגיוני והכרחי לתפקוד של גוף צבאי.

מצד שני אנחנו ילדים בני 18 שאמורים להיות אחראיים על חיינו, חיי האזרחים וחיי חברינו בשדה קרב, באימון, במטווח, בשמירות, בטיפול במרפאה,  עלינו לקבל החלטות הרות גורל שמבוססות על ידע חלקי משום שאסור היה לנו לשאול שאלות.

החוויות והניסיון שלנו בצבא לוקחים אותנו לאזרחות לא פשוטה. אנו מרגישים בוגרים ומנוסים בגלל הדברים המאוד משמעותיים שעברנו אך אנחנו עדיין ילדים בתחילת שנות העשרים, שמתחילים עכשיו, שבעצם רק אחרי השחרור אנחנו יוצאים מהמסגרות הכובלות והחונקות שהיו לנו כל חיינו ומתחילים לנסות לבד.

כשאנחנו נוסעים לדרום אמריקה או למזרח, אנחנו לא נוסעים לחפש את עצמנו או ללמוד, אנחנו נוסעים ללמד, להפיץ את משנתנו, ויעידו כל ההודים דוברי עברית, וכל הפרואנים והבוליביינים ששרים אייל גולן.

כמבוגרים שנדרשים להתמודד עם העולם המסובך והמורכב, הכולל משכנתא, ילדים קטנים והורים מתבגרים, לימודים, עבודה, חברים, משפחה, אין לנו זמן לשאול שאלות, אנחנו במרוץ, אנחנו מתפקדים, אנחנו שורדים ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו בתנאים הקיימים.

רק כשאנחנו מתחילים להתבגר והלחץ יורד מעט אז מתפנה לנו קצת זמן ואנחנו מתחילים להרהר, להטיל ספק, לבדוק מה עשינו? איך היינו? מה עשינו טוב? או לא טוב? מה היינו עושים אחרת? הבעיה היא שזה כבר במבט לאחור.

אנחנו לא שואלים, אנחנו מחליטים. כי בלשאול שאלות יש בושה, אם אני שואל זה אומר שאני לא יודע, ולהפגין חוסר ידע זה מביך. בעיקר כי כל השאר מביעים דעות כל כך נחרצות ויודעים הכול. עובדה שיש להם תשובה לכל דבר.

וכך אנו נוטים לקבל החלטות מוטעות, לחשוב דברים לא נכונים, לקפוץ למסקנות שגויות, אנחנו מנסים לתפקד מתוך בורות תוך כדי שאנחנו מנסים להראות שאנחנו יודעים.

ידע הוא כוח, הוא כלי, בכל תחום בחיים:

אם אני הולך לרופא ויש לי ידע כללי ברפואה יש לי ביטחון לשאול שאלות ולהבין באיזה טיפול מדובר

אם יש לי ידע במכניקה אני הולך למוסך ואני יודע אם עובדים עלי או לא

אם יש לי ידע ספרות אני מעניין יותר, אני רהוט יותר

ידע

כדי לצמוח אנחנו חייבים לשאול שאלות, ללמוד כל הזמן, לא להניח הנחות או להשתמש בידע חלקי. לבדוק, לחקור, כך נרחיב את ידיעותינו, יהיה לנו ביטחון גדול יותר, ארגז הכלים שלנו להתמודדות עם החיים יהיה מלא ועשיר יותר.

 

הוסף תגובה